${m.global.stripData.hideElement}

 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות | תערוכות: מסעות בזמן

אביטל כנעני ואלונה רודה יצרו מיצבים שמתייחסים לעבודות ישראליות ישנות, ודן בצלאל משה מציג לראשונה זה זמן רב אבל נשאר איפשהו בשנות ה-90

תגובות

השאלה שבה מתחבטים שוב ושוב מוזיאונים היא כיצד לשמר את חיותו של אוסף האמנות שברשותם. לא פעם נוצרת התחושה שהאוספים, שלמענם טורחים מוזיאונים בחיזור נמרץ אחר מקורות מימון לרכישתם, נהפכים במהלך הזמן לאבן ריחיים של תחזוקה ושימור. האוספים הם מעין תת מודע הרוחש מתחת לפעילות השוטפת, עבר מתמשך. בנושא זה, בפסטיש המוזר של עבודות אמנים נשכחים ואמנים שנהפכו קאנוניים, עסקה לאחרונה התערוכה "מן המחסן" שאצר גדעון עפרת במוזיאון חיפה.

מוזיאון פתח תקוה עוסק מאז פתיחתו המחודשת לפני כשש שנים בשילוב האוסף, מהוותיקים בארץ, עם התערוכות המתחלפות. "רצף: מיצבים בעקבות אוסף המוזיאון" היא סדרה שבה יוזמנו אמנים ליצור מיצבים הבוחנים נושא-עניין אחד הנגזר מן האוסף. היות שהמוזיאון הוקם, כמו מוזיאונים רבים בשנות ה-50 וה-60, כחלק ממתחם שבמרכזו עמד בית יד לבנים, היכל זיכרון וקידוש של השכול - לא מעט מהעבודות היו קשורות לנושא.

"הרואיקה", הפותחת את הסדרה, עוסקת, כך נכתב, "במושג הגבורה, אל ערך הניצחון ואל זיכרון הלוחמים". אביטל כנעני ואלונה רודה (שמציגה גם בתערוכה בבניין המרכזי של המוזיאון, "שש-בש", עבודה חלשה יחסית) יצרו בה שני מיצבים. הם ממוקמים במבואה ובחלל הקטן המשמש לתערוכות המתחלפות, חלל שממש מולו נמצא היכל הזיכרון ובו עבודות אמנות שנתרמו לזכר נופלים.

המיצב של כנעני מתייחס לקירות הפסיפס של מרדכי גומפל, אמן שפעל בארץ עשרות שנים ויצר עבודות פסיפס שהיו פופולריות מאוד בעשורים הראשונים למדינה. בפתח תקוה יצר סצינות הרואיות שבין כותרותיהן "אחת ידו עושה במלאכה" ו"קינת דוד", שמות שמקופלת בהם תחיית העניין הישראלי בתנ"ך (ופחות בתלמוד, הגוף הפרשני הגדול). מדובר במקבץ פסיפסים מרשים ביותר, מהגדולים שנשארו במבנה ציבורי בארץ ולא הוסרו בשלב זה או אחר בשל שינוי טעם (וזלזול במורשת העבר הקרוב).

סגנונו של גומפל נשען על אמנות המזרח הקדום ומורשת מודרניסטית, כלומר מדובר באותו צירוף אמנות שביטא את השאיפה הישראלית כל כך למזג עבר רחוק והווה תוך מחיקת הגלות והחולשה היהודית. הפסיפסים נעשו בסמוך לניצחון הצבאי במלחמת ששת הימים כשנדמה היה לרבים שהדי צעדי המשיח כבר נשמעים. הרעיון להתייחס לפסיפסים מעניין אך ספק אם כנעני, בדרך כלל אמנית מצוינת, מיצתה אותו.

כנעני יצרה מיצב תקרה מכפיסי עץ לבוד, חומר שהיא כבר הספיקה להפוך למזוהה עמה. הדבר נראה כשביל או אשד שקשה למצוא בו דיאלוג כלשהו עם העבודה של גומפל מלבד העובדה הפשטנית משהו שגם עבודה זו עשויה פרגמנטים. הפרשנות שמציע הטקסט הנלווה של האוצרת, עירית כרמון, מתאר את העבודה כ"מטאפורה לסכך. הוא מיטלטל בין פנים לחוץ, בין קביעות להשתנות, בין שהות למעבר; דיכוטומיה נרטיבית המתקיימת גם בחומר הפיסולי: תנועה מול קיפאון, שטיחות מול נפח, מסה מול חוסר משקל". גם היא מצליחה להטעין את המיצב במשמעות ביחס לפסיפסים או לנושא מתוכם.

רודה יצרה מיצב אורקולי הפועל בלופ. חלל שנראה כספק תפאורה לסרט ישן, במה בטקס של משטר טוטליטרי או קפלה סמי דתית באתר קבורה למנהיגים ממשטר שכזה. היא משתמשת בשלושה פסלי ברונזה ישנים, של זאב בן צבי ושל יהושע יושפן, הנושאים אותו השם - "החלוץ" - ונעשו בשנות ה-30 של המאה הקודמת, והשלישי הוא "יזכור (במסתרים)", של צבי אלדובי שנוצר בשנות ה-60.

מדובר בשלושה אמנים שנדחקו מהתודעה יחד עם הערכים שיצגו בעבודתם. רודה נוגעת בקסם האפל של הכוח או הבטחת הכוח, לצד ביקורת כנגדו. הפיסול מייצג עולם אידאלים כוחני וחף מאמביוולנטיות, אותו מרכיב שהופך את העבודה למעניינת. אין ספק שקיימת ציניות באופן שבו רודה מביטה על הפיסול המפאר את הדמויות של החלוץ והחייל, אך נדמה שיש גם מחשבה על תמימות, תקווה מסוימת שאבדה.

רודה אינה מגחיכה את הפסלים, על התערובת של סגנון נאו-קלאסי והאיפיונים הקוביסטיים. היא מאירה אותם באור יקרות שהופך אותם לסילואטות שמקרינות כוח אך גם נראות מנותקות. ברקע מושמע השיר "ציפור טרף" של ג'ים מוריסון, סולן "הדורס" ודמות איקונית בתולדות הרוק. כך שהערבוב של זמנים ומקומות מושלם. השיר שמדבר על מוות רחוק מאתוס שירי הגבורה שנתפש כפסקול ה"טבעי" לעבודות אלו.

אביטל כנעני ואלונה רודה, "הרואיקה", אוצרת: עירית כרמון פופר, מוזיאון פתח תקוה, קריית המוזיאונים, רחוב ארלוזורוב 30 פתח תקוה, ימים ב', ד', ו', שבת - 10:00-14:00, ג', ה' - 16:00-20:00, עד 26.6.

אפשרות השבירה

יש משהו מוזר להפליא בתערוכה "קבר הצדיק" של דן בצלאל משה, המוצגת בחלל החדש והמרשים של גלריה חזי כהן שנפתח לפני חודשים ספורים. הדיסוננס שנוצר הוא מעין דיסוננס בזמן. החלל המודרניסטי נראה עכשווי מאוד וודאי שלא היו כמוהו (בארץ) אי שם בתחילת שנות ה-90, התאריך המאוחר ביותר שבו הייתי מתארכת, כך במבט, את העבודות המוצגות.

משה יצר מבנה מנהרה שנראה כגולם ענק מצופה מ-PVC ופוליאוריטן. ובתוכו כקוצי חיה לא ידועה נעוצות מבחנות זכוכית דקות ממולאות גפן. הכניסה למנהרה רחבה ובקצה יש חלון עגול במסורת חלונות האוקולי של מבנים קלאסיים, לעתים קרובות דתיים. בתוך המנהרה מיכל גדול, מעין תיבה גבוהה מזכוכית וגומי שנראה כלטקס לבן ומעניק מראה ותחושה של ממברנה חיה.

מהממברנה הזו עולה מחיצת זכוכית ששוב יוצרת תחושה של מעין קרום חדיר למחצה בתא שגדל והתפתח לממדים מפלצתיים. התאורה רכה ומפוזרת ובחלקה העליון של התיבה, במין אקווריום זכוכית צף שמן זית מעל מים. אסוציאציות מיידיות הנוצרות הן לעבודות של ארנסטו נאטו הברזילאי, ג'ילברטו צוריו ומריו מרץ האיטלקים ורוח של יוזף בויס הגרמני מרחפת ממעל. בשדה הישראלי - לעבודות של נטי שמיע עופר ובמידה פחותה לעבודות המוקדמות של גל וינשטיין.

בנוסף לעבודה המרכזית הזו, שתופסת נתח גדול מהחלל ואת עין הצופה הנכנס, מציג משה גם מה שאפשר לתאר כעין מנורה העשויה מבחנות עם שמן, מאזניים ופסלים קינטיים ממבחנות, שמן ושערות. ובקומה העליונה של הגלריה גם סרט וידיאו פסיכידלי באופיו ושתי תיבות-אקווריום נוספות.

תחושת הדילוג בזמן מעניינת. קשה להעלות על הדעת עבודות יותר "מתוארכות", כאילו המשיך האמן בדיוק בנקודה שבה היה לפני 15 שנה, אז - כך נכתב בטקסט התערוכה - הציג לאחרונה (למעשה הציג משה גם עבודות וידיאו בביאנלה בהרצליה לפני שנתיים). כיצד מתבוננים בעבודות חדשות הקשורות בטבורן לסגנון תקופתי ספציפי כל כך? השאלה נראית כביכול תמוהה שהרי עבודות שנעשו בעבר הקרוב והרחוק הן חלק מאותה ישות של אמנות וזהו גם יופיה של האמנות, שהיא מכילה עבר והווה בכפיפה אחת.

גם אם נדמה לעתים שזה המצב, די לחזות במוזיאונים ובתערוכות הבינלאומיות הפופולריות ביותר בעשורים האחרונים כדי להבין עד כמה רושם זה מוטעה (די לחשוב על מוזיאון ד'אורסיי בפריז או הטייט מודרן בלונדון). בכל זאת, בתערוכה של משה יש תחושה שמזכירה את סיפור "ריפ ואן ווינקל" (של ואשינגטון ארווינג) שלא הבין שישן 20 שנה והעולם השתנה.

השימוש בחומרים טבעיים, במיוחד השמן והשיער, מתקשרים לאמנות הנוגעת בשאלות של ריפוי וגאולה וכאמור לשפה שגיבש בויס שבמיתוס הפרטי המומצא שלו של הצלה שימשו שומן ולבד. החיפוש של משה חשוף מאוד והנגיעה שלו בשאלות קדושה ואינסוף גולש למידה לא מעטה של פשטנות, כאילו חשש שהצופה יחמיץ נקודה זו ולכן הכביר בשמן ובדימויים שבהם הדיכוטומיה טהורה.

טקסט התערוכה מספר שמשה חזר בתשובה זמן קצר אחר סיום לימודיו ב-1993 ואחרי שכוכבו דרך במהירות והוא הציג כבר ב-1994 תערוכת יחיד במוזיאון ישראל ובלא פחות משבע תערוכות קבוצתיות בשנים 4-1993. לעיסוק ברוחניות באמצעי מבע מודרניסטיים היסטוריה הנמשכת מתחילת המאה ה-20. דוגמאות בולטות לכך היו אמנים כמו יוהנס איטן ומוהלי נא'ג בבאוהאוס בשנות ה-20, קנדינסקי והשאמאניזם בשנות ה-30 וה-40 ומשנות ה-50 בויס.

בארץ התפתחה שפת עיצוב מודרני בתחום היודאיקה (בין הבולטים ביוצרים אלו - זליג סגל). האסוציאציה ליודאירה מתקיימת למרות שמשה אינו יוצר חפץ שימושי, אך העיצוב המודגש מאוד מתקשר לכך היטב. באמנות הישראלית היה דיבור מועט יחסית על רוחניות באופן ישיר, וחלק ניכר ממנו התרכז בשנות ה-70. טיפול בנושא קברי צדיקים, כשם תערוכתו של משה ושם העבודה המרכזית בה, נעשה בעבר בהתייחסות שונה שהכילה התבוננות במסורות עממיות.

הכוונה בעיקר לפיסול ולמיצבים של ז'אק זאנו וגם לגופי עבודה שיצרו בנושא מספר צלמים, בדרך כלל מההיבט הדוקומנטרי. התערוכה הנוכחית של משה, כך נכתב בטקסט, "היא תוצאה של ביקור במערת הקבורה של רבי נחמן באוקראינה". מעבר לכך שהקבר באומן אינו מערה, הרי משה הצליח ליצור בגלריה חלל מיוחד שיש בו אווירה שאת איכותה יחווה כל צופה לפי המטען שאתו הוא נכנס, אך הסגירות והתחושה של תנועה שמושגת למרות הסטטיות המוחלטת מרשימה.

בולטים לטובה מעין מאזניים העשוים צינור עם שמן ומשולשים מצינורות זכוכית ועליהם מבחנות עם שמן ושיער. העבודה הזו, כמו עבודה נוספת מקליפות ביצים, הן יותר נגיעות בחלל מאשר כיבושו כמו ב"קבר צדיק". גם כאן משה חושש, כך נדמה, שהצופה יחמיץ משהו מסימבוליקת החומרים הטבעיים לעומת השימוש החוזר במבחנה, אובייקט המעבדה האולטימטיבי, אך בכל זאת התחושה של הדק מן הדק, של אפשרות השבירה, נוכחת. מסקרן יהיה לעקוב אחר ההתפתחות של משה אם תימשך כעת ברצף. *

דן בצלאל משה, קבר הצדיק, גלריה חזי כהן, רח' וולפסון 54 ת"א, ימים א'-ה' - 10:30-19:00, ו' - 10:00-14:00, טל. 6398788-03, עד 6.5.



אלונה רודה, מיצב אורקולי, 2011


דן בצלאל משה, פרט מהמיצב קבר הצדיק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#