בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלכס גלעדי מסמן את היעד הבא: כיבוש העולם

מעמדו כשמעון פרס של הטלוויזיה בישראל אמנם מחמיא לו, אבל בעצם מאז שהחל את דרכו במסדרונות ערוץ 1, חייו של אלכס גלעדי נראים כמו פרק מרומן על חוג הסילון. בין קפיצה לחתונת הנסיך ממונקו לישיבה של הוועד האולימפי בלונדון, נשיא קשת כבר הספיק לסמן את היעד הבא לזכיינית: העולם. מישהו אמר מסעודה מנברסקה?

תגובות

בשבוע שעבר, בשעה שרוב בית ישראל קידש ורחץ, טבל חסה במי מלח ופתח כפתור במכנסיים, אלכס גלעדי, נשיא זכיינית ערוץ 2 קשת, היה עסוק בפעילויות אחרות לגמרי. אחרי יממה קצרה בארץ, לפני כשבועיים, טס גלעדי לריו דה ז'ניירו, ברזיל, כדי להשתתף בישיבת הוועד האולימפי, שבו הוא חבר.

בקרוב - כי "פתאום נוספה לנו החתונה" - הוא יקפוץ לחתונת נסיך מונקו באירופה. מיד אחר כך יתפנה לכינוס השנתי של הוועד, הפעם בדרום אפריקה ומשם, יש להניח, יתכנן את שהותו הקרובה בקוריאה, עניין פעוט ששמו אליפות העולם באתלטיקה (גלעדי הוא יו"ר ועדת הטלוויזיה של התאחדות האתלטיקה הבינלאומית). בהמשך לא יקפח גם את טורניר הטניס בווימבלדון, יקפוץ ללונדון לישיבה נוספת של הוועד האולימפי ואם ישארו כמה ימים שקטים בקיץ - יסע לספרד לנפוש בחווילה בקוסטה בראווה.

איכשהו, כאשר גלעדי הוא זה שמונה את לוח הזמנים הזוהר הזה, הפירוט הלקוח מרומן על חוג הסילון נשמע הרבה פחות בדיוני. זהו כנראה הפאסון והפינס שיושבים עליו בטבעיות כמו חפתי הזהב שהסמל האולימפי מוטבע עליהם, המושחלים נונשלנטית בכותנתו הלבנה המעומלנת.

גלעדי, בן 68, הוא הישראלי שהגיע לדרגה הבכירה ביותר בתעשיית הטלוויזיה העולמית. פרט לתפקידיו כחבר הוועד האולימפי (ומתוקף זה חבר הוועדה המתאמת לאולימפיאדה בלונדון ובזו הבאה אחריה בריו, וחבר בוועדת הטלוויזיה) הוא משמש כסגן נשיא לענייני ספורט ברשת האמריקאית אן-בי-סי ומאז שנת 2005 כנשיא קשת, גוף הטלוויזיה החזק בארץ.

עם קשת הוא מנהל קשרים רבי שנים. בשנת 1993 זכתה הקבוצה בהנהגתו בזיכיון השידור וגלעדי כיהן כמנכ"ל, עד שהואשם בהפסדים ובבזבזנות ואולץ להתפטר, מהלך שהיה עלבון צורב. אבל כל זה מאחוריו. מרגע שנקרא לחזור לפני כשש שנים לתפקיד רשמי אך נטול סמכויות או הגדרה של ממש, נראה שהוא רווה נחת. "היכולות שיש לנו נולדו מתוך תעשיית הטלוויזיה שערוץ 2 יצר, כי לא היה פה כלום, היה מדבר", הוא מרעים בקול בס, רגע אחרי שסיים למנות שורת הישגים טלוויזיוניים של הזכיינית, ורגע לפני שיחשוף, חשיפה מתוכננת היטב, פרט מעניין על

עתידה. "הלכנו בדרך לא זרועה והיום היא פורחת מהרבה סיבות, ובעיקר בגלל המצוינות של קשת. אנחנו רוצים ללכת עם המצוינות הזאת לעולם. להעמיק ולהקים יחידה שתתעסק רק בדברים האלה כדי שנפרוץ לחוץ לארץ. אנחנו חושבים שאולי אנחנו צריכים לייצר שם את המוצר ולהגיש אותו מוגמר. זאת בשורה שיוצאת מקשת - אנחנו לא רוצים רק להיות כאן ולדבר לשבעה מיליון איש, אנחנו רוצים לדבר להרבה יותר".

אז מתי אפשר יהיה לצפות בקשת אינטרנשיונל מלוס אנג'לס?

"בתוך חמש שנים. אנחנו כבר לא קוראים לזה 'פריצה לחו"ל', זאת מטרה מובהקת של קשת, לנסות ולכבוש כל יום עוד דונם. לעשות את זה משם, כדי שלמשל לא ייכשל העיבוד האמריקאי ל'רמזור' בגלל ההפקה המקומית".

גלעדי וקשת, קשת וגלעדי. למרות שתפקידו שם הוא "לשמש כצ'ירלידר של אבי ניר המנכ"ל" - הגדרה שלו - קשה לחמוק מהתחושה שגוף הטלוויזיה הזה, שהקים לפני 18 שנים, מתייחס אליו, לכל הפחות, כקמע. לחלופין, אם נרצה, כמקבילו הטלוויזיוני של שמעון פרס. גלעדי אמנם חבר בדירקטוריון, אך אינו מחזיק בתפקיד ביצועי. זה לא מפריע לתחנת הטלוויזיה שהקים, ויש שיאמרו שמתנהלת עדיין בהתאם לערכים שטבע בה בזמנו, לחלוק לו כבוד.

למשל לשכתו המפוארת, הסמוכה למשרדו של ניר. שטיח פרסי תכול הבולע ברכות את צעדיהם של הנוכחים בחדר פרוס בה. ספות עור בריפוד קפיטונאז' אדמדם שהטיס ממשרדו בלונדון במיוחד, ניצבות בפתחה. מעליהן, על הקיר, תלויים פרסי אמי ואחרים שבהם זכה על מעורבותו בשידורי האולימפיאדה. ישנם גם חפצי אמנות, בהם דיוקנו שרשם חיים טופול, ספרים יקרים (למשל בבת עינו, כרוך בד בצבע בורדו וכיתובי זהב, ספר ההוראות לצילום המשחקים האולימפיים שהיה אחראי לו, הכולל הוראות מדוקדקות במיוחד לכל זווית צילום בכל ענף אפשרי) ושולחן עץ כבד וממורק.

אגדה המסתובבת בבניין, וייתכן שגלעדי עצמו מעולם לא שמע עליה, מספרת על ראיון שצולם בלשכה ועל איש סאונד פזיז שהציוד שהחזיק שרט את השולחן. עוד באותו היום, מספרים עובדים, נשלח השולחן לתיקון וחזר למחרת, כמו חדש. גלעדי, ששוהה בארץ רק 120 יום בשנה, לא מרבה לאייש את הלשכה. אפשר שזו הסיבה לחיבוק האמיץ, כולל טפיחות גבריות חמות, שהחליפו ביניהם גלעדי וניר בפתח הלשכה. ייתכן שהסיבה היא הדיסק שעליו פרק הפיילוט האמריקאי ל"חטופים" שהחזיק ניר. ואולי זהו הקשר המיוחד, שעליו מעיד גלעדי, בין שניהם, השונה מאוד ממאבקי הכוח שאפיינו את יחסי גלעדי ואורי שנער, קודמו של ניר, ואת יחסי שנער ואבי ניר (כאשר הראשון היה נשיא הזכיינית).

"אני לא עובד קשת", גלעדי מפטיר בתשובה לשאלה מהו בדיוק תפקידו בחברה. "היו קודם נשיא ומנכ"ל וכל אחד רצה לנהל. התברר שאי אפשר, צריך אחד. אני לא מקבל משכורת מקשת, אני רק 120 ימים בארץ בשנה ואני עומד לשירותו של אבי. כשהוא רוצה אני נותן לו עצה".

הוא נועץ בך הרבה?

"מה זה הרבה? אנחנו מדברים כל לילה. כשקשת משדרת אנחנו מסמסים בערך 40 מסרונים בערב. גם מי שעליו האחריות צריך לשמוע ביקורת או לקבל פידבקים. הוא מתווה לי את המקרו, ואם יש לי מה להגיד אני אומר. אין לי תפקיד בקשת באמת".

לא מדגדג לך לפעמים להיות פעיל יותר?

"אני מקבל את כל הסיפוקים שלי מהעבודה שלי בעולם ואלו עדיין האתגרים הכי גדולים שיש במקצוע הזה".

בכל מקרה, נראה שאין זה מפריע לגלעדי לגלות בקיאות מרשימה, מנוסחת היטב, במתרחש בזכיינית. זה בוודאי נכון בימים חשובים אלו: אחרי תקופת דיונים ארוכה עבר לאחרונה החוק המסדיר מעבר ממשטר זיכיונות בטלוויזיה לרישיונות. החל בשנת 2013 יוכלו זכייני הטלוויזיה (קשת ורשת המתחלקות בהפעלת ערוץ 2 ו"ישראל 10" המפעילה את ערוץ 10) לעבור להסדרה ברישיון, עניין המאפשר ערוץ לכל דורש העומד בתנאי הסף, אופק כלכלי, ביטחון רב יותר והשפעה אחרת של רגולציה על התנהלותם. בכל הקשור להעדפותיה של קשת, גלעדי שומר את מרבית הקלפים קרוב לחזה. למשל בשאלה האם הזכיינית מתכוונת לשדר לבדה בערוץ משלה שבעה ימים בשבוע, והאם היא מסוגלת לכך.

"קשת מסוגלת לעשות הרבה יותר מזה", הוא משחרר לבסוף. "כשאני מסתכל על מה עושה אבי ניר והמקומות אליהם הוא מוביל את קשת, אני רואה שקשת לא שידרה רק ארבעה ימים, אלא יש לה גם את ביפ והיא עשתה חיל גדול ומופלא באינטרנט, ובאותו זמן מפתחת עכשיו את היעד הבא, חוץ לארץ. כל התוכניות האלו מייצגות תפישה חדשה. קשת לא עושה דרמות כדי לעבור את המחויבויות בדרך הקלה, אלא כי זה תענוג, לצופה ולעושה".

קשת שלך לא עשתה דרמות. לולא היתה רגולציה אולי לא היו דרמות.

"זו חוכמה קטנה מאוד. קשת שלי באה אל המדבר ואת שואלת איך יכול להיות שבמדבר לא גדלו ירקות. לא גדלו ירקות כי היה מדבר וצריך היה, קודם כל, לקלטר את האדמה, לטפח ולהשקות אותה. ב-1993 רציתי לשדר את 'פאפא' עם זאב רווח. בא אלי ארז טל (אז מנהל התוכניות בערוץ, ג"א) ואמר לי 'אתה לא יכול לשים את זה על המסך, זה לא מספיק טוב'. אני עניתי לו שזה בדיוק העניין - ישבו אלה שחושבים שהם מספיק מוכשרים ויצירתיים ויגידו, שאם את זה אנחנו שמים על המסך, אז גם מה שהם כותבים יכול להיות משודר. ככה הגענו ל'בת ים ניו יורק'. הפרחים לא פורחים ביום אחד, אבל הם פורחים. היום זה בכלל שונה: כמות היצירה שקשת מייצרת בתוכן, זו התשובה לשאלה אם קשת יכולה לשדר שבעה ימים בשבוע".

שאלה נוספת שהיתה על הפרק תקופה ארוכה היא שאלת האיחוד עם זכיינית ערוץ 2 השנייה, והחלשה משמעותית - רשת. גלעדי מגיב לשאלה ב"הנבואה, את יודעת למי ניתנה".

הנבואה כבר לא רחוקה מדי.

"זו עדיין נבואה. לדעתי זה בלתי נמנע, אבל דעתי לא מחייבת את החברה".

יש טענה שאומרת שקשת ממתינה לקריסה של רשת כדי להתאחד בתנאים נוחים יותר.

"רשת לא מתה. ממה שאני מבין, ואני לא יושב בבתי הקפה של הברנז'ה, הם משקיעים הרבה מאוד בפיתוח ובתוכניות חדשות. לכל תחנת טלוויזיה יש את ימיה המוצלחים ביותר וימים קשים, ואת זה אומר לך מישהו שבא מאן-בי-סי, ש-18 שנה הובילה את הרייטינג בארצות הברית באופן מוחץ ונחרץ, והיום לא מצליחה להתרומם ממקום רביעי. בן גוריון היה אומר פעם על כל דבר 'זה מת' ואף אחד לא כל כך התרגש. אבל אם הוא היה אומר 'מת ונקבר', אי אפשר היה להרים את הרעיון מחדש. שום דבר לא מת, בטח לא מת ונקבר".

אי אפשר להכחיש שמצבם הרבה פחות טוב מפעם והרבה פחות טוב משלכם.

"הם קולגות שלנו לשלושה ימים בשבוע ומאחד בינואר לארבעה ימים (שתי הזכייניות מחלקות ביניהן את ימות השבוע ומתחלפות אחת לשנתיים, ג"א). זה החלק המשלים של השבוע שלנו. אנחנו כל הזמן מייחלים שהם יהיו מצוינים".

ישנם קולות, גם שם, שטוענים בדיוק ההיפך. שאומרים שאתם נלחמים כדי לערער את הנתונים שלהם. למשל, כשנכנסים סלבריטאים לבית האח הגדול ביום שידור שלהם, וערוץ 20 נוגס ברייטינג של ערוץ 2.

"לא מצליח להבין את הטענות האלו, אבל אני יכול לצטט נשיא אמריקאי שאמר 'אם אתה לא יכול לסבול את החום, אל תיכנס למטבח'. בנו לא נלחמים כל הזמן? המלה 'מלחמה' היא לא נכונה. זו תחרות. אנחנו נמצאים בשוק מאוד תחרותי עם אנשים מאוד תחרותיים. אתה לא רוצה להתחרות או שהתחרות קשה לך? זו לא חובה. אבל אני חושב שאת מדברת על רשת בלשון בתי קפה ולא בלשונה של קשת. קשת מצפה שרשת תהיה בכל יום מצוינת, זה רק עוזר לנו, זה רק עושה יותר טוב".

יש מרשם להצלחה?

"לא, זה משתנה כל הזמן. כשאני התחלתי היה דודו טופז והיום זה לא עובר ולא הולך. כש'חטופים' מגיעה ל-25% רייטינג, זה מעביר בי רעד. זה היה החזון. שידרתי 'פאפא' כדי שיום יבוא ויהיה 'פלפלים צהובים'. בקשת מתייחסים לדרמות כמוצר שחייב להיות מושלם. בזה אנחנו באמת אחרים, יש לזה סיבות מאוד 'קשתיות', מסתכלים על כל תפר במיקרוסקופ ולא תופרים תפרים גסים".

אתה מדבר על דרמות, אבל עמוד השדרה, מה שעושה הכי הרבה הכנסות והכי הרבה רעש, זה הריאליטי של קשת, בעיקר "האח הגדול", שאליו מתייחסים לפעמים כשורש כל רע.

גלעדי, שעד כה שמר על רוח נינוחה, מתרתח: "את לא רואה את הצביעות המופלאה של המבקרים? אני שמח לדבר על הביקורת, כי היא עברה את המהפכים שלה. כשעלינו ב-1993 כל המבקרים שנאו טלוויזיה. בא דור אחר של רענן שקד ויובל נתן, אוהבי טלוויזיה, וגם הם המריאו למחוזותיהם. עכשיו בא דור חדש, שאני חושב שמה שמנחה אותם זה 'תראו איך הראיתי להם', כדי שיחזרו לקפה שלהם בשינקין או ברוטשילד ויגידו לחברים שלהם 'איך תקעתי אותם'. בהודו לא קוראים לאח הגדול 'האח הגדול' אלא 'ביג בוס'. הוא נמצא על 100 מיליון מסכי טלוויזיה ביום. אותו דבר היה באמריקה, צ'אנל 4 המשובח בבריטניה התהדר בדבר הזה. מה קרה? מה יש? כנראה יש פה משהו אנושי חזק, כי האנושות מסתכלת על הדבר הזה. הגמר שודר על שישה וחצי מסכים מכל עשרה. אז את יכולה להגיד שהמין האנושי מטורף".

מבוכה גדולה

יודעי דבר יגחכו בוודאי מתיאור קולו המרעים. מזגו של גלעדי, והדבר ידוע כמו חיבתו לעניבות משי, הוא כוח טבע בלתי צפוי ובלתי מרוסן. במלאות חמש שנים לערוץ 2, פירסמה העיתונאית והעורכת אילנה שובל שקד המנוחה, עובדת קשת לשעבר, כתבה על גלעדי. את הטמפרמנט שלו הגדירה במלים "התפרצות שפירושה סופה איומה". גם כיום, בין המתהלכים במסדרונות הזכיינית, מוכרת התכונה המסוימת הזאת של הנשיא. גלעדי מנסה להסביר זאת בלוח הזמנים הצפוף בימי ההקמה.

"זו היתה מלאכת בריאה. היו לנו ארבעה חודשים ממתן הזיכיון ועד העלייה לאוויר, תארי לעצמך כמה עסוק הייתי", הוא אומר. "את הממותה הזאת צריך היה להקים ונכון שכמות הסבלנות שהיתה לי היתה הרבה יותר קטנה. כאן היו מוכרחים לעשות מה שאני אומר וזהו. לא היה זמן ל-700 ישיבות ול'אני חושב ככה ואתה חושב ככה'". גלעדי מאדים מעט, מניף יד החלטית וממשיך: "עולים לאוויר! פעם ראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל בתפישה אחרת לגמרי! ועוד ביום שישי!".

קשה להקטין את מכבש הלחצים שהופעל עליו באותה התקופה. גלעדי גונה אחרי שהחתים בחוזים שמנמנים טאלנטים מובילים, הואשם ביהירות וגזענות בעקבות הביטוי שהמציא, "מסעודה משדרות", לתיאור קהל היעד של שידורי הערוץ, והוכרז אשם בטמטום הציבור אחרי ששיבץ שעשועונים למכביר בפריים טיים. בנוסף, בתחילה פחדו המפרסמים לקנות זמן אוויר לפרסומות בשישי ובשבת, "מפחד הבג"צ והבד"צ". גלעדי מספר על קומבינה במסגרתה הפקיד מכתב התנצלות מראש בידיו של אחד המפרסמים, חבר קרוב, כדי "שאם ישגעו אותו עם זה, שיהיה לו משהו. את מבינה איזה עולם היינו? שבוע לפני השידורים עשינו חזרה כללית, כולל חדשות בשמונה. אני רואה את מחוג השניות ובשמונה שניות לשמונה המפעיל מכניס את האות של החדשות. אני מתנפל על החדר שבו הוא יושב ועושה חור בדלת! שכולם ישמעו!".

אתה איש עצבני?

"לא, פתיל קצר תמיד היה לי. במשחקים אולימפיים למשל, שאני נמצא בסף דריכות גבוה, אז אני מתוח מאוד, אבל במשחקים האולימפיים יש הגדרה ברורה לכל מצב וככל שהדברים מותחים יותר, כך עדיף להקטין את הטון. לא יכולתי לנהוג ככה במדינת ישראל, אז נתתי לכעסים שלי לפרוץ ואז הם גם מהר מאוד שככו".

גלעדי מזנק ממקומו וניגש בצעד מהיר לשולחן הכתיבה שלו, שעליו דפי עיתון מצולמים, מוכנים מבעוד מועד. הוא שולף ביקורת מצליפה שכתבה הדה בושס, בשבתה כמבקרת ב"הארץ", עוד לפני המכרז. "הייתי זכאי לפתיל קצר כי לא רק צריך היה להקים, אלא גם לגרש את כל האויבים", הוא אומר. "אבל הנה אנחנו יושבים פה היום ועשינו משהו".

אבל עוד לפני שנחזור לרשימת ההישגים שגלעדי מעוניין לציין, מתבקש להזכיר את אחד הכישרונות שגלעדי הזכיר כבר, שהוא עצמו החתים בראשית ימי הערוץ, והואשם בעצמו בטמטום הציבור. באוגוסט הקרוב ימלאו שנתיים להתאבדותו של דודו טופז, לאחר שהתברר כי הוא עומד מאחורי הכאתם האכזרית של ניר, של שירה מרגלית, אז המשנה למנכ"ל רשת, ושל סוכן האמנים, בועז בן ציון. למשמע שמו, גלעדי מרצין ומספק תשובות מדהימות כמעט בכנותן. "באיזשהו שלב הוא הבין מה הוא עשה וגזר על עצמו את העונש שהוא גזר על עצמו", הוא אומר. "זה לבטח היה טירוף, לחשוב שבזה שאתה מכה את בכירי התעשייה אתה מעניש אותם על זה שלא בחרו בך למסך. זה טירוף".

חשדת לפני שהדברים התפרסמו שזה הוא?

"כשאבי ניר הוכה, הייתי בלונדון בדיוני ניתוח על בייג'ין. אבי הוכה ומיד חזרתי ארצה. לא ידעתי לפני, רק כשהתגלה לכולם. עד היום, כשאני רואה או שומע את הקטעים שבהם הוא מדבר אחרי שאבי הוכה, אני מבין שמשהו בראש שלו, אולי באופן זמני, היה מטורף לחלוטין. אני נורא מצטער על זה. דודו טופז נתן לקשת שנים יפות מאוד. היו ימים שרק הוא היה וכולנו נתלינו על מה שהוא עשה על המסך. כך חולפת תהילת עולם. זה עצוב".

מה הרגשת כשהתברר שזה הוא?

"מבוכה פנימית גדולה מאוד. ידענו שהוא מגלומן ואנחנו ניצלנו את המגלומניות הזאת לטובת קשת. שמנו את התוכניות האלו באוויר ובכל פעם כשהוא הביא 40% רייטינג זה רק ייצר לו עוד מגלומניה. השתמשנו במגלומניה הזו. זו היתה מבוכה גדולה מאוד".

יש מי שיאמר שבמידה מסוימת הוא כמעט יציר כפיך.

"הוא לא יציר כפי, הוא יציר הקהל. לא אני ולא ארז טל אמרנו לו מה לעשות במשימות שלו. להבדיל מערוץ 1, שכל מי שיש לו רעיון צריך לעבור בוועדה ובעוד ועדה וכל סוס נהפך לגמל. ניסינו להנחיל תרבות אחרת, של עצמאות. יש קווים אדומים, לא מקללים, בלי אלימות, ועכשיו קח את המסך ותביא את הרייטינג. הקהל יצר אותו ורומם אותו והוא אהב את זה והיה זקוק לזה".

הובכת מחלק מהדברים שהוא עשה אז?

"ואם כן? את יודעת ממתי העולם הזה לא מושלם? היו ארבעה אנשים בעולם - אדם, חוה, קין והבל. בוקר אחד קין קם והורג את הבל", גלעדי מגייס מהזיכרון את אלתרמן ומצטט: "... 'וקין על הבל קם בשדה, בשדה הנזכר בחומש'. שליש מהאנושות היו באותו יום קרימינלים. זה לא השתנה עד היום, עדיין לשליש מהאנושות יש מוחות קרימינליים. הוא הביך אותי? הוא לא הביך אותי אף פעם. אסור לך להיות נבוך כמנהל תחנת טלוויזיה. אתה צריך לתת בראש אם משהו לא בסדר, לשבח כשמשהו בסדר, מה זה נבוך? נבוך יכול להיות מישהו שלא מעורב בזה".

המשך בעמ' 6

עניין ערוץ 1 והניסיון לעשות הכל הפוך ממנו, בולט במיוחד בקלטת וידיאו שגלעדי מבקש להקרין במשרדו. זוהי קלטת הפרזנטציה שהציג בפני חברי מועצת הרשות השנייה, כשנדרשו להכריע בשאלת זהות הזכיינים במכרז על הערוץ. הוא נואם שם מול קהל שכולל את כל הכישרונות ואנשי הטלוויזיה שסחב מערוץ 1, חמושים במבטים מתעניינים, תספורות קסדה שהיו שיא המודה בתחילת שנות ה-90 ומשקפי ענק. גלעדי מביט על המסך גאה ונראה שהדבר היחיד שמטריד אותו שם, הוא גופו שנהיה צנום מעט פחות מאז, לדעתו. אולי בגלל זה הוא מנקר בקושי בכריך שקיבל לארוחת הצהריים, מותיר את מרביתו על הצלחת ובורר מתוכו את הירקות שהונחו לקישוט, מסביר כי "אני רזה כי אני אוהב להיות רזה ושומר על עצמי טוב כדי להמשיך להיות ככה".

בחזרה לרוממה. את הקריירה הטלוויזיונית שלו החל גלעדי במחלקת הספורט בערוץ 1, בשנת 1969. אחר כך נהפך למנהל המחלקה ובהמשך לאחראי על פרויקטים מיוחדים, בהם הפקת האירוויזיון בירושלים ומבצע השידורים של ביקור סאדאת בישראל. אולי זו הסיבה לדרך הנחרצת בה הוא מדבר על הערוץ ועל מצבה של הרשות. הוא מספר למשל, כי לפני כמה שנים הציע למנכ"ל רשות השידור לממן דיגיטציה בארכיון הרשות ומציין בפליאה שההצעה מוסמסה. "למה המסעדה הזאת לא מסוגלת לייצר מנה אחת טובה? אני לא יודע", הוא אומר בהתייחס לשידורי ערוץ 1 ש"על זקנו התגלחתי". "אני כן יודע שאמיר גילת שהתמנה עכשיו ליו"ר, יש לו בתפריט את כל מה שצריך כדי להתחיל לייצר מחדש דברים שאנשים גם ירצו לראות. זה לא יכול לקחת יומיים ולא שנה, התהליך בתחילתו".

זה יכול לקרות? זה ישים?

"כל העולם, מי שיש לו רשויות שידור ממלכתיות, מתלבט בשאלה הזאת. יש 70 ארצות בעולם שכלל אין להן ערוץ ממלכתי - אין בארצות הברית, או בהונדורס, או במקסיקו. רק שלוש תחנות בעולם מצליחות להתחרות בערוצים מסחריים - בי-בי-סי, הטלוויזיה הפינית ו-NHK היפאנית. בכל שאר העולם המסחרי מוביל והשאלה היא מה נעשה עם הערוץ הזה. אנחנו לקחנו משם את הטובים, אבל ערוץ 1 לא השכיל ללכת החוצה לתעשייה או לגדל חדשים. השאלה אם צריך או לא צריך, לא צריך לשאול אותי את זה".

ערוץ 1 אחראי בעקיפין גם לקריירה המפוארת שלו. הוא "התגלה" בידי אן-בי-סי כאשר הפיק במשך חודש את השידורים משיחות השלום באיסמעיליה ועבר לעבוד במחלקת הספורט של הרשת. בעקבות הקשרים שטווה שם, הוצע לו להצטרף ב-1994 לוועד האולימפי, מועדון אקסקלוסיבי בו חברים רק 150 שועי עולם, חברי חוג הסילון, נשיאים, מנהיגים ויורשי כתר.

לא מפתיע, אם כן, הלהט בו הוא מדבר על אירוע הספורט הגדול ביותר בעולם. לפני כעשור קידם במרץ תוכנית שאפתנית לקיום המשחקים האולימפיים של 2012 בישראל. היום הוא נשמע זהיר יותר, אבל עדיין מציג בגאווה מסמכים ומכתבים מטעם משרד הפנים, למשל זה שעליו חתומה מנהלת איזור תל אביב, נעמי אנגל, ובו הקביעה כי התוכנית יכולה להתקיים ורצויה "בהיתכנות גבוהה", ושאירוח המשחקים האולימפיים ייתכן בישראל בטווח שבין 15 ל-20 שנה.

למה זה לא קרה?

"מי יצביע בעד ישראל היום? זה לא חלטורה, אנחנו צריכים לבוא עם תוכנית בשלה ולפעול על קרקע הרבה יותר יציבה מאשר מאפשר המצב הפוליטי היום. יכול להיות שאני כבר אהיה 20 אמות באדמה כשזה יהיה, אבל זה עוד לא אומר שאני אחדל עד יומי האחרון לבחון ולקדם ולהכין לרגע שבו אפשר יהיה להקשיב ליריית הזינוק. האולימפיאדה לא צריכה את תל אביב. מטרופולין תל אביב צריך את האולימפיאדה כדי לקדם את התשתיות העתידיות שלו, עם רכבות תחתית שיש זמן קצוב וכסף מוכן בשבילן. בינתיים, את הכסף אנחנו שמים באיזורים אחרים שבהם לא תהיה אולימפיאדה".

אתה נהנה ממין מעמד "שמעון פרסי" כזה בתעשיית הטלוויזיה הישראלית - מי שראה הכל, היה בכל צומת ועשה את הדברים הגדולים.

"זה היה בכל צומת עם הקורנס ביד, לא סתם שם. המעמד הזה נכון לא רק בארץ".

פעם דיברת על ספר שתכתוב על חוויותיך.

"אני עוד אכתוב, אבל לא כרגע, יותר מדי אנשים עדיין חיים".

המעמד שלך, הוא נעים?

"התשובה קשה לי, כי כל חיי אני נהנה, מהיום שגיליתי את הטלוויזיה ב-1969. כשאני מסתכל על הדברים, איך הפקנו את ביקור סאדאת, איך האמריקאים גילו אותי פתאום בקהיר".

מזליקו?

"מאה אחוז מזליקו. מה זה אם לא מזל? חודש ימים בקהיר, במקרה, כי המפיק המצרי מבקש ממני לעשות את מה שעשיתי בביקור סאדאת כי הוא מוכרח להיות בשטח. חודש ימים, והאמריקאים רואים אותי ומציעים לי לבוא לעבוד אצלם. זה מזל, מזל גדול". *



תצלום: דודו בכר


גלעדי. לכבוש כל יום עוד דונם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו