בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרוקנרול הכי מגניב שיש

כששואלים את קית אמרסון מה סוג המוסיקה שהוא מנגן, הוא מהסס לרגע ואז מתחיל לגמגם. עם צאתם מחדש של כל אלבומי "אמרסון, לייק ופלמר", מבקש הקלידן האקסצנטרי של הלהקה לתקן עוול היסטורי: רוק מתקדם, שק החבטות המסורתי של המבקרים, הוא הרוקנרול הכי מגניב שיש

תגובות

"רק רגע", אומר קית אמרסון באמצע הראיון, "הטלפון השני שלי מצלצל". על הקו נמצא הבן שלו, ארון, והם קובעים להיפגש בעוד כמה שעות בשדה התעופה הסמוך לביתו של אמרסון. לא מפתיע לשמוע שהקלידן לשעבר של "אמרסון, לייק ופלמר", אחד מגיבורי הרוק המתקדם של שנות ה-70 ומוסיקאי שנהג לרחף על במות עם פסנתרים מעופפים ומסתובבים, הוא טייס חובב. הבייבי שלו הוא מטוס מדגם "טייגר מ?ת", שנת ייצור 1932, שבו הוא נוהג לבצע פעלולי שחקים. "אבל חוץ מזה אני בן אדם מאוד שקט. משעמם, למען האמת", הוא אומר.

מוזר שאמרסון אומר את זה. לפני כמה שנים הוא פירסם את האוטוביוגרפיה שלו, והיא נקראה "Pictures of an Exhibitionist", תמונות של אקסהיביציוניסט. השם הזה הוא כמובן פראפראזה על "Pictures at an Exhibition", תמונות בתערוכה, יצירתו של המלחין הרוסי מודסט מוסורגסקי ש"אמרסון, לייק ופלמר" עשו לה ב-1971 אדפטציה רוקיסטית, שהיתה לאחד האלבומים הפופולריים של הרוק המתקדם.

"כשהוחלט לקרוא לאוטוביוגרפיה בשם הזה, חששתי", אומר אמרסון. "אני לא חושב שאני אקסהיביציוניסט, אף על פי שאני אוהב לעשות פעלולי טיסה בטייגר מות שלי. גם חברים שלי לא היו אומרים שאני כזה. אני נזכר עכשיו מדוע הוחלט לקרוא לספר 'Pictures of an Exhibitionist'. זה סיפור מצחיק".

למעשה, זה יותר מסיפור מצחיק. זה סיפור משכיב מצחוק, וכשאמרסון מספר אותו בהנאה גלויה אי אפשר שלא לחשוב שגם אם בתור הזהב של "אמרסון, לייק ופלמר" הוא נחשב בצדק לאחד המוסיקאים היומרניים ביותר עלי אדמות, הרי שמדובר ביוצר בעל חוש הומור מפותח שלא לוקח את עצמו ברצינות ומן הסתם ידע להתייחס לעצמו באירוניה גם כשאחרים חשבו שהוא נפוח מחשיבות עצמית.

"זה היה בשנות ה-70", אומר אמרסון. "היינו במונטרה, שווייץ. הקלטנו שם אלבום. באחד הימים הלכתי עם מנהל בחברת התקליטים שלנו, בחור בשם פיל, לעשות סקי מים באגם ז'נווה. היום אני כבר לא עושה את זה. אני זקן מדי. בכל אופן, על הספינה שגררה אותנו היו צלמי פפראצי".

הם היו שם כדי לצלם אותך?

"כן. הם רצו תמונות שלי עושה סקי מים. הרבה צלמים, מגרמניה, איטליה, שווייץ. אז באמצע הסקי צעקתי לפיל: 'תוריד את המכנסיים שלך!' הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, אז כדי להסביר את עצמי הורדתי את המכנסיים שלי. היית צריך לראות את צלמי הפפראצי! הם השתגעו. הם צילמו כמו משוגעים וצעקו 'יהההה!!!', ואנחנו צעקנו בחזרה 'יהההה!!!'

"התמונות האלה פורסמו בעיתון גרמני", ממשיך אמרסון, "והכותרת של הכתבה היתה 'Pictures of an Exhibitionist'".

הם הראו אותך ואת הבחור השני בעירום מלא?

"כן. בעצם לא. הם שמו פסים שחורים על האיברים האינטימיים שלנו. עכשיו, אתה צריך להבין משהו על אגם ז'נווה. המים שם מאוד קרים..."

אז הפסים השחורים היו קטנים?

"לא! הפס שלי היה גדול! הפס של הבחור מחברת התקליטים היה הרבה יותר קטן, חה חה חה. אני זוכר מה הם כתבו בכתבה. הם כתבו: 'קית אמרסון מראה לנו את הדרך הנכונה לעשות סקי מים. הוא מצמיד את הקרסוליים שלו בעזרת בגד הים כדי לשמור על יציבות מרבית', חה חה חה".

לא רהיט

חוץ מאשר לעשות סקי מים ולהטיס מטוס טייגר מות באמצע הופעה, אמרסון עשה כמעט הכל על הבמה בימי הזוהר של "אמרסון, לייק ופלמר". הוא ירה בתותחים, פוצץ רימוני עשן, שרף דגלי לאום, תקע סכינים באורגן שלו, וכמובן התעופף על הבמה עם הפסנתר המסתובב. האם אלה אינם מעשים של אקסהיביציוניסט?

"ובכן, אני מניח שכן", צוחק אמרסון. "אבל יש הבדל בין מעשים אקסהיביציוניסטיים לבין אישיות אקסהיביציוניסטית. היה היגיון מאחורי כל האקטים האלה".

"אמרסון, לייק ופלמר" - אמרסון באורגן וקלידים, גרג לייק בבס ושירה וקרל פלמר בתופים - היתה אחת הלהקות הגדולות היחידות בתחילת שנות ה-70 שבהן לא היו לא גיטריסט ולא סולן כריזמטי. האישיות המוחצנת והכריזמטית על הבמה היתה של אמרסון. "עד שאני נכנסתי לתמונה, האורגניסט בלהקת רוק היה כמו רהיט. הוא ישב מאחור ואף אחד לא שם לב אליו", אומר אמרסון.

אתה שוכח את סטיבי וינווד.

"אני לא מדבר על אורגניסטים שהיו גם זמרים מדהימים. אני מדבר על אורגניסטים שרק ניגנו. אלה היו כמו רהיטים. בוודאי בהשוואה לגיטריסטים, שמיקדו את תשומת הלב של כל הבחורות וגם של כל הבחורים. לקלידים לא היתה נוכחות, הם לא הלהיבו את הקהל. וזה היה החשש שלי. פחדתי שהקהל יסתכל עלי כמו על רהיט. לכן ניסיתי להוציא מהאורגן את הצלילים הכי מיוחדים ומלהיבים, ולכן אימצתי את פולחני ההרס של ג'ימי הנדריקס ו'המי', ולכן שילבתי את כל פעלולי הבמה האלה. בעצם רציתי להיות גיטריסט, כי הגיטריסט השיג תמיד את הבחורות הכי יפות. הבעיה היתה כמובן שבחורות לא אהבו את 'אמרסון, לייק ופלמר'. הבחורות שבאו להופעות שלנו, יכולת לראות שהחבר שלהן גרר אותן בניגוד לרצונן. בחורות פשוט לא אהבו אותנו, אף על פי שלאורך הדרך יצא לי לפגוש כמה שאהבו, אם אתה מבין למה אני מתכוון".

במבט לאחור, לא הגזמת עם כל הפעלולים האלה?

"דבר אחד בטוח: הם גרמו להרבה פציעות. נפלתי מהבמה עם אורגן ההמונד. שברתי את האף כשהראש שלי הוטח בפסנתר. מאוד ספיינל-טאפי. אבל זה מדהים: אפילו היום, לאן שאני הולך, בעיקר באמריקה, אנשים זוכרים ואוהבים את הדברים האלה. אני נכנס לאולפני יוניברסל, והדבר הראשון שאומרים לי זה: 'פנטסטי! איך הסתובבת עם הפסנתר הזה!' במקום שידברו אתי על המוסיקה, מדברים על הפסנתר המסתובב. אפילו דייב ברובק. אני מעריץ שלו, הוא ההשפעה הכי גדולה עלי, ופגשתי אותו כמה פעמים. הוא כבר בן 91. לפני שלוש שנים הלכתי להופעה שלו, וכשנכנסתי לחדר ההלבשה אחרי ההופעה הוא אמר: 'קית, אתה חייב להסביר לי איך הסתובבת עם הפסנתר הזה'. אז אמרתי לו: 'דייב, אל תנסה את זה'".

ניפגש בסוויטה

אמרסון, בן 67, החל את דרכו המוסיקלית בלונדון של ראשית שנות ה-60. כמו רבים מבני תקופתו הוא עשה את צעדיו הראשונים בלהקת בלוז. 'קראו לה 'גארי פאר והטי-בונס, על שם טי-בון ווקר, ענק הבלוז האמריקאי", מספר אמרסון. הלהקה הבאה שלו נקראה "The V.I.P's", והיא הוקמה כדי לשמש להקת הליווי של הזמרת פי-פי ארנולד, שהיתה אחת מזמרות הליווי של אייק וטינה טרנר. הלהקה לא האריכה ימים ואמרסון הקים ב-1967 את הלהקה שפירסמה אותו, "The Nice".

"The Nice" היו בתחילה רביעייה, עם גיטריסט ששימש גם זמר, אבל כשהגיטריסט התגלה כטיפוס לא יציב, אמרסון פיטר אותו, ובמקום לגייס גיטריסט אחר החליט להישאר בהרכב של שלישייה, ללא גיטרה. "זה היה מאוד נדיר", הוא אומר. "ראית הרכבים כאלה בעולם הג'ז, אבל לא בעולם הרוק". ובאמת, "The Nice" לא היתה בדיוק להקת רוק. היא שילבה אלמנטים של ג'ז, רוק ומוסיקה קלאסית, ואמרסון לא היסס לבצע גרסאות לקטעים מתוך יצירות של באך, סיבליוס, דבוז'אק ולנארד ברנסטיין.

"למעשה, התחלתי לשלב אלמנטים של מוסיקה קלאסית כמה שנים לפני כן, בלהקת הבלוז 'הטי-בונס'", הוא אומר. "כשהייתי מנגן סולואים הייתי מגניב פנימה קטעים קצרים של באך".

וקהל הבלוז אהב את זה?

"כן, מאוד. הוא חשב שזה ממש קול, כל עוד הלהקה נשארה קרובה למבנה של הבלוז. אנשים היו באים אלי אחרי הופעה ושואלים בסקרנות 'מה זה הדבר המגניב שהכנסת שם באמצע הסולו?' הייתי אומר להם שזה באך, והם היו אומרים 'ואו, אתה צריך לעשות את זה יותר'. אז עשיתי".

"אמרסון, לייק ופלמר", שחברת סוני מוציאה כעת מחדש את כל אלבומיה, שיכללה את הנוסחה שאמרסון גיבש ב"The Nice", והפעם עם בסיסט/זמר מצוין (גרג לייק, שהיה חבר בהרכב הראשון של "קינג קרימזון"), מתופף וירטואוז (קרל פלמר) וחיבה יתרה ליצירות ארוכות, סוויטות בעלות שישה פרקים, סולואים בלתי נגמרים ואדפטציות פופולריות למיטב היצירות הקלאסיות.

בתחילת שנות ה-70 "אמרסון, לייק ופלמר" לא היו היחידים שניגנו יצירות במקום שירים ושילבו אלמנטים מהעולם הקלאסי באלבומים שנמכרו למיליונים נערים. זה היה תור הזהב של הרוק המתקדם. האם אמרסון הרגיש כחלק מתנועה? "הייתי מודע לקיומן של להקות כמו 'יס' ו'ג'נסיס'", הוא אומר, "אבל זה לא שקניתי תקליטים שלהן ואמרתי לגרג וקרל 'ואו, תשיבו לזה!' גם לא התרועעתי עם מוסיקאים אחרים. אם קניתי תקליטים בתקופה הזאת, סביר יותר שזאת היתה הסימפוניה החמישית של שוסטקוביץ' או משהו של מיילס דייוויס. הכל, רק לא תקליט שנשמע כמו משהו שאני ניסיתי לעשות באותו זמן. אני מניח שהייתי קצת יומרני בתקופה הזאת".

קצת יומרני? בעיני מבקרי מוסיקה לא מעטים, "אמרסון, לייק ופלמר" היו התגלמות היומרנות וההיפך מהאתוס הרוקנרולי. יש תצלום מפורסם של שלוש משאיות שנוסעות בכבישי אנגליה בדרך לעוד הופעת איצטדיון של הלהקה. על משאית אחת כתוב באותיות ענק "אמרסון", על המשאית השנייה "לייק" ועל השלישית "פלמר". הציוד הבימתי של הלהקה נעשה כל כך מפלצתי, שכל אחד מהמוסיקאים נזקק למשאית משלו.

התצלום הזה מופיע בסדרה הנהדרת של הבי-בי-סי "רוקדים ברחובות", בתחילת הפרק על מהפכת הפאנק. הוא מסמל את ההסתאבות המוחלטת של רוק האצטדיונים בשנות ה-70, שאחריה היה חייב לבוא המפץ של ה"סקס פיסטולס" וה"קלאש".

בלי תוויות

האם אמרסון יודע לומר מדוע לצד ההצלחה המסחרית הגדולה, "אמרסון, לייק ופלמר" עוררו אנטגוניזם כל כך חריף? "זאת היתה בעיקר עבודה של העיתונות הבריטית", הוא אומר. "אני מניח שגם להקה כמו 'קווין' עברה את זה. העיתונות הבריטית לא אהבה להקות מצליחות. עיתונאים תמיד מעדיפים את האנדרדוג, אבל באנגליה זה היה חריף במיוחד. בתרבות שלנו יש עדיין משהו ויקטוריאני. אם אתה מתנהג בצורה אקסהיביציוניסטית, אנחנו נצלוב אותך. לא אכפת לנו כמה אתה טוב, אנחנו נצלוב אותך.

"באמריקה לא שמענו דברים כאלה. באמריקה אוהבים הצלחות, מעודדים הצלחות. באמריקה הביקורות היו אוהדות" (אמרסון מתעלם מביקורות ארסיות במיוחד של מבקרי רוק אמריקאים, או שהוא לא מודע לקיומן. רוברט כריסטגאו כתב על "אמרסון, לייק ופלמר" שהם גרועים כמו האוהדים הכי יומרניים שלהם. לסטר בנגס כתב שמדובר בשלושה פושעי מלחמה).

יכול להיות שהאנטגוניזם שעוררתם נבע גם מכך שלא קיבלתם עליכם את האתוס הרוקיסטי שדגל בחספוס וישירות?

"לא היה שם למוסיקה שעשינו. התווית 'רוק מתקדם' לא היתה קיימת בתחילת שנות ה-70. אף אחד לא ידע איך לקרוא לזה. היה בזה אלמנטים של רוק, אבל זה לא היה רוקנרול כמו אלביס או הרולינג סטונס. הושפענו בעיקר ממוסיקה אירופית. לא שיחקנו אותה כאילו אנחנו אמריקאים. הרבה מוסיקאים אנגלים עשו את זה. תקשיב למבטאים של 'ה"מי' או הסטונס. זה מזויף. אנגלים לא מדברים כך".

אמרסון מחקה מבטא אמריקאי מוגזם ואז אומר: "נו באמת. גרג (לייק) שר כמו שהוא דיבר. לא היו לו יומרות להיות אמריקאי. אנחנו היינו מי שאנחנו, אירופים. והושפענו מרעיונות סימפוניים שהמאסטרים האירופים ניסחו שנים רבות לפנינו".

הביקורות הקטלניות הכעיסו, העציבו או שיעשעו אותך?

"היו דברים שהכעיסו. מישהו כתב פעם, 'קית אמרסון לא מסוגל לכתוב מוסיקה בעצמו, אז הוא מסתמך על המלחינים הקלאסיים'. איזה שטויות. כתבתי הרבה מוסיקה מקורית, וכשהסתמכתי על יצירות קלאסיות, עשיתי את זה כי נהניתי לנגן אותן בדרך שלי. אני שמח וגאה לומר שפגשתי חלק מהמלחינים האלה - לא את באך כמובן, אבל את קופלנד, ברנסטיין וחינסטרה - והם אהבו את הגרסאות שלי ואישרו אותן".

"ג'תרו טאל" הופיעה לא מזמן בישראל, ולפני אחד השירים איאן אנדרסון אמר: "בתחילת שנות ה-70 חלינו במחלה הנוראה שנקראת 'רוק מתקדם'. לא סבלנו ממנה בצורה קשה כמו 'אמרסון, לייק ופלמר', אבל בהחלט סבלנו ממנה".

"אני אוהב את איאן", צוחק אמרסון. "הוא איש מתוק ונדיב והוא לא לוקח שבויים. הוא אומר מה שהוא חושב. אני חושב שהמשפט הזה נובע מכך שמוסיקאים לא אוהבים להיות מתויגים. אתה יודע ש'אמרסון, לייק ופלמר' תויגה פעם כלהקת הבי מטאל? כנראה מפני שהיתה הרבה מתכת על הבמה שלנו. מגוחך.

"אני לא זוכר את השם רוק מתקדם עד שנות ה-80, ואפילו היום קשה לי להשתמש בו. כשאיזה נער ניגש אלי ושואל אותי 'מה הסגנון של המוסיקה שלך?' אני מיד מתחיל לגמגם. אני אומר לו: 'ובכן, אתה יכול לקרוא לזה מוסיקה מתקדמת. זה שילוב של ג'ז, רוק, קלאסי, הכל'. ואז הוא מביט עלי במבט מבולבל ומשועמם ומסתלק מהמקום. במקום שאני פשוט אגיד לו 'ואו, זה הרוקנרול הכי מגניב ששמעת בחיים שלך'".

אז אתה חושב שיש עדיין קהל למוסיקה שלך? עכשיו, כשכל האלבומים של "אמרסון, לייק ופלמר" יוצאים מחדש, האם אנשים צעירים יכולים להתאהב בהם?

"בכל הכנות, אני חושב שכן. הגלגל עשה סיבוב שלם מבחינה מוסיקלית. דווקא עכשיו, כשהעולם נשלט על ידי ליידי גאגא כזאת שמתפשטת או לובשת חתיכות בשר כדי לייצר סנסציה, ההלם האמיתי הוא ללכת להופעה ולראות מוסיקאים שבאמת מנגנים.

"תמיד יש מקום לבידור, אבל יש מקום לא פחות חשוב למוסיקליות אמיתית. כל הורה רוצה שהילד שלו ילמד כלי נגינה, נכון? ומה יכול להיות תמריץ יותר טוב מאשר לתת לילד הזה לשמוע מוסיקה טובה?"



קית אמרסון בהופעה בשנה שעברה בלונדון. אחד המוסיקאים היומרניים ביותר עלי אדמות


מימין: גרג לייק, קרל פלמר וקית אמרסון, 1972. חיבה יתרה ליצירות ארוכות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו