בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טקס חלוקת פרסי אירופה לתיאטרון נערך השנה באולם המפואר של סנט פטרסבורג

הטקס התיאטרלי באולם המפואר שפעם ישבו בו צ'כוב ופושקין וגוגול ודוסטויבסקי, המחיש למה מתכוונים כשמדברים על הנשמה הרוסית הגדולה

תגובות

טקס חלוקת פרס אירופה לתיאטרון, שנערך, זו הפעם ה-14, לפני עשרה ימים בסנט פטרסבורג שברוסיה, היה המרשים והמרגש ביותר - בוודאי מהחמישה שהיה לי הכבוד לצפות בהם מהקהל. תרמו לכך לא רק זוכי הפרס ומפעליהם, אלא גם העובדה שהטקס נערך באולם תיאטרון אלכסנדרינסקי (כלומר, של אלכסנדרה, אשתו של הצאר ניקולאי הראשון; היום נקרא התיאטרון על שם פושקין, אבל הכל משתמשים בשמו ההיסטורי) שנחנך ב-1756, והדבר נוצל היטב על ידי מארגני האירוע. תרמה גם העובדה שהטקס בוים כחיזיון תיאטרלי בפני עצמו על ידי אחד מזוכי הפרס.

פרס אירופה לתיאטרון נוסד ב-1987 בטאורמינה שבסיציליה, והוא מפעל משותף של הרבה ארגונים: האיחוד האירופי, מכון התיאטרון הבינלאומי הפועל במסגרת אונסק"ו, עוד שתי מסגרות שונות וקצת מתחרות המאגדות את תיאטרוני אירופה - איגוד תיאטרוני אירופה, והאיחוד האירופי של התיאטרונים (הבימה שייך לאחד והקאמרי לשני, או להיפך) - וכן הארגון הבינלאומי של מבקרי התיאטרון.

מרכז המפעל ממשיך להיות בסיציליה, והפרס חולק השנה זו הפעם ה-14 בלבד ב-24 שנותיו, מפני שכוונות טובות יש, אבל כסף לא תמיד. קיום הטקס תלוי בנכונתה של עיר לארח ולממן אותו. בתחילה נערך הטקס אחת לכמה שנים, ללא סדירות (והוא הוענק, בין השאר, לאריאן מנושקין, פיטר ברוק, היינר מילר, רוברט וילסון ולב דודין). בשנים האחרונות הוא התקיים די בסדירות, אם כי בשנה שעברה - איסטנבול היתה אמורה לארח - הדבר לא הסתייע. עדיין לא ברור איפה (ובל אחטא בלשוני, האם) הוא יתקיים בשנה הבאה. השנה זכה בפרס הבמאי הגרמני פטר שטיין, שהקים את ה"שאובינה" הברלינאי.

כמה שנים אחרי היווסדו, נוספה לפרס קטגוריה של "פרס אירופה למציאות תיאטרונית חדשה" כדי לכבד לא רק יוצרים ותיקים ומקובלים, אלא גם את ממשיכיהם, תוך הגבלת גיל הזוכים בקטגוריה זו ל-35. אבל כיוון שהפרס לא חולק בסדירות, נוצר מצב שבו יוצרים צברו ותק כמועמדים מבלי שזכו. על כן השנה חולק הפרס הזה לשישה יוצרים, תוך ציון הוותק שלהם כמועמדים.

עיקר האירוע אינו דווקא הטקס, שעד עתה היה בדרך כלל אנטי-קליימקס (שורת נואמים, ומצעד חתני פרס מקבלי תעודה ופסלון ולוחצי ידיים; לפני שלוש שנים, בסלוניקי, התארכו הנאומים כל כך עד ששחקנית ה"ברלינר אנסמבל" שהיה אמור להציג אחרי הטקס פרצה לבמה מאחורי הקלעים ודרשה שיפסיקו לדבר ויתנו להציג) - אלא מה שקורה בשבוע שלפני: כנס של מאות אנשי תיאטרון מכל העולם, הצגות של הזוכים, וסימפוזיונים על יצירתם בהשתתפות המומחים לה. הדיונים נערכו השנה בבית השחקן, בניייבסקי פרוספקט, באולם שאליו הובילו כ-80 מדרגות, ולכן נבצר ממני להיות בהם. על ההצגות שלאולמותיהם טיפסתי במאות מדרגות ברגישות ונחישות אכתוב בנפרד, כיאה לחוויות מאלפות (טוב, לא כולן). אבל הטקס ראוי לשיר הלל של ממש.

בכיסא החם של צ'כוב

ראשית היה האולם עצמו, על הדרו הצארי (התמונה שווה יותר מאלף מלים). הוא נפתח בשיר על גדולתה של רוסיה ונשמתה, שהתחיל עם זמר-פסנתרן, נמשך עם תזמורת, וכשעלה המסך נחשפה זמרת בשמלת נשף לבנה בתוך תמרות עשן, קומץ ילדות רקדניות בחצאיות טוטו שערכו פירואטים מלאי חן, ושפע דמויות של חיות מוזרות ודמיוניות. ובתום השיר עגלה הרתומה לשני סוסים, שאותם הובילה אשה בלונדינית בגלימה שחורה, הביאה למרכז הבמה שני מנחים שהקהל הרוסי זיהה מיד (אני לא) - הוא מבוגר ומבריק בקרחתו, בבגדי ערב, והיא צעירה בג'ינס. הם פתחו ובירכו, והעבירו את רשות הדיבור למנהל תיאטרון אלכסנדרינסקי, שדיבר מהשורה הראשונה באולם, כשהוא מחזיק בידיו קלסר מפואר.

זאת היתה בעצם הקדמה, מחוץ לגבולות הטקס עצמו, אבל היא הצליחה להפליא ליצור את הקשר בין התיאטרון, שכולו רגע חולף, ובין המסורת המפוארת ומורשת הזיכרון המרגשת של עשייתו. הדובר סיפר - ואינני פוסל את האפשרות שבדה את הדברים, ואם כן היתה זו בדיה מבריקה ומרגשת - שבארכיוני התיאטרון רשום מי רכש כרטיסים ולאילו מקומות. כך, למשל, אמר, בתא שלצד תא הכבוד, ביציע הראשון, נהג לשבת העיתונאי סובורוב, ואחריו המחזאי אנטון צ'כוב (הוא לא סיפר שבכורת "השחף" באותו אולם היתה כישלון צורב). הערב, כך אמר, הושבנו שם את חתן פרס אירופה לתיאטרון, הבמאי פטר שטיין (שביים בין השאר הפקה בלתי נשכחת של "גן הדובדבנים"). פולו-ספוט האיר את התא, ושטיין קם לקוד.

אבל זו היתה רק ההתחלה. טורגנייב, ש"הרווק" שלו הוצג בתיאטרון הזה ב-1849, ישב בתא הסמוך לבמה, ביציע השני. עתה ישבה בו הבמאית האנגלייה קייטי מיצ'ל, שהוארה בזרקור וקדה. בשורה השישית בקהל (הוא מנה את המקומות) ישב גוגול; עתה ישבו שם אנשי התיאטרון של ויליאם דוצ'ולמנסקי, שזכו באחד מפרסי המציאות החדשה בתיאטרון, והציגו תיאטרון פיסי, מלא אנרגיה, שגובל במחול. במקומו של פושקין ישב הבמאי קיריסטיאן סמדס, שהציג באותו שבוע את גרסתו התיאטרונית ל"מר ורטיגו" של פול אוסטר, תוך הפעלה אינטנסיבית של הקהל. במקומו של אוסטרובסקי, בשורות הראשונות באולם, ישבו אנשי תיאטרון וסטורפורט מאיסלנד, ובמקומו של לרמונטוב באולם ישבו אנשי תיאטרון מרידיונאל מפורטוגל.

במרכז האולם, כך סיפר מנהל התיאטרון, נהג לשבת דוסטויבסקי. איכשהו קשה לי לתאר לעצמי את דוסטויבסקי כצופה (הוא לא כתב מחזות, אם כי עיבודי ספריו הועלו שם). שם הושיבו באותו ערב את יורי ליובימוב, בן 90 פלוס, שהעלה עם תיאטרון טגנקה באותו שבוע את הצגתו החדשה "דבש" על פי הסופר האיטלקי טונינו גוארה. כשפולו-ספוט התמקד בו, קם ליובימוב, והקהל קם לכבודו. ברוסיה הוא נהנה ממעמד של גיבור לאומי.

מנהל התיאטרון סיפר גם שאחד מקודמיו המהוללים, הבמאי ווסולוד מיירהולד, יצר באולם את "דוכן הבמאי": בערב זה ישב שם, ובדין, אחד מחתני הפרס, הבמאי הרוסי אנדריי מגוצ'י, שביים (יחד עם עמנואלה פיסטונה) את הטקס כולו. וכדי להראות שהאלכסנדרינסקי לא רק מספר סיפורים מהארכיון, הסתיימה ההקדמה כשמלמעלה ירד המסך שעיצב התפאורן אלכסנד גולובין ב-1917 לגרסתו הבימתית של מיירהולד ל"המסקרד" ("נשף מסכות") של לרמונטוב.

הטקס עצמו היה במתכונת דמויית אוסקר: תרועה חגיגית קידמה כל הגשת פרס; כל פרס הוגש על ידי איש תיאטרון - שחקן או במאי, ונציג רשויות. נציג הרשויות קרא את תקציר נימוקי הפרס, ולפני שמקבל הפרס קיבל את התעודה - חזרה לבמה העגלה הרתומה לשני הסוסים, ועליה ישבה קבוצת הבלרינות הקטנות בפוזות בלט, כשאחת מחזיקה זר פרחים, והשנייה פסלון, שניתן לאיש התיאטרון כדי שיגישו לזוכה המאושר. הללו נשאו נאומי תודה קצרים ותמציתיים: היו שהודו לשחקניהם וטכנאיהם, היו שהודו להוריהם ובני/בנות זוגם; קייטי מיצ'ל הודתה גם לבתה בת ה-6.

פאוסט על טרמפולינה

אנשי תיאטרון ווסטרפורט האיסלנדי הפתיעו גם בטקס הפרס; הם העלו במסגרת האירוע את גרסתם ל"הגלגול" של קפקא, ול"פאוסט", גרסה המתרחשת בבית אבות לשחקנים, וחלקה מבוצע על רשת ביטחון דמויית טרמפולינה מעל ראשי הקהל, כשהשחקנים והשחקניות הם גם אקרובטים שמתעופפים מעל הצופים. כשהגיע תורם לקבל את הפרס, רק נציג אחד נבוך שלהם עלה מהקהל. כשהגיחה העגלה עם הסוסים שוב לבמה, ניצבו עליה שאר אנשי התיאטרון הצוהלים.

אך כל זה היה רק החימום לפרסים העיקריים. כשהגיע תורו של פטר שטיין (שבאירוע הוצגה יצירתו האחרונה, "הכד השבור" של קלייסט, בביצוע הברלינר אנסמבל עם קלאוס מריה ברנדאואר בתפקיד הראשי, הפקה שמרנית אבל מרשימה, תיאטרון כהלכתו) לקבל את הפרס, עלה בעומק הבמה עוד מסך וחשף בובת ענק מפלצתית, שהתקדמה לקראת הקהל, תוך הנפת אגרופים ותנועת לסתות מאיימת. נלוו לצעידתה שורות מלחים, הבלרינות, והחיות המוזרות, ובראש התהלוכה צעד שטיין, שנראה משועשע מן ההפגנה המאיימת באופן גרוטסקי. כשנעצר המצעד, פנה שטיין לאחור, ביצע מין מחוות כבוד לבובת הענק, וניצב לפניה בעמידה אופיינית לרודנים: רגליים בפישוק קל, וידיים שלובות בגובה המפשעה.

הבמאי הרוסי לב דודין דיבר על מעלותיו של עמיתו. שחקן רוסי, שגילם בבימויו, בין היתר, את "המלט", סיפר על חוויותיו כמבוים ועל המלה החביבה על הבמאי, "שייסה" ("חרא"; כשהשחקן חזר על המלה שוב ושוב, ניגש שטיין אליו מאחור ודחק בו להפסיק).

שטיין כנראה הבין היטב את הרוח בחיזיון שליווה אותו; הוא פתח את דברי תודתו באומרו שבסנט פטרסבורג, שבימיה תחת השם לנינגרד שרדה את המצור הנאצי, הוא מבין שעדיף כי לא ידבר בגרמנית. ועל כן הודה באנגלית.

כאן לא היה מקום, כמובן, לעגלה עם הסוסים והבלרינות. הללו עמדו בצד ושוחחו ביניהן, כשהן מתלבטות מה לעשות בסלסילות הפרחים, הריקות עתה, בידיהן הקטנות. אחת שמה את הסלסילה על הראש. ואז הגיע הזמן להענקת הפרס המיוחד לליובימוב. ארבעה מלחים ניגשו לקדמת הבמה, ושניים מהם כמעט נשאו אותו מן האולם ומעל המדרגות. בדברי תודתו אמר ליובימוב, בין היתר, כי את ימי מלחמת העולם השנייה העביר במצור בלנינגרד, ושם למד את יסודות מלאכת הבימוי. הוא ליטף את מקורה של אחת החיות המוזרות שהגישה לו את הפסלון, והקהל שוב קם על רגליו.

אז הוכרזה הפסקה, כדי שאפשר יהיה להכין את הקהל, והבמה, לחלק האמנותי: פטר שטיין במונודרמה "פנטסיית פאוסט" עם המלחין ארטורו אנקינו ליד הפסנתר. לצופים שהקדימו לחזור לאולם ניתנה ההזדמנות לחזות בשטיין הבמאי, התובע מאנשי הסאונד והתאורה להיענות לבקשותיו-דרישותיו. הוא עצמו הגיש תמצית של מונו-דיאלוגים מ"פאוסט", וגם אם אני מפקפק בהצהרת ההודעה לתקשורת של מארגני האירוע כי "הוא הילך קסם על הצופים", לא יכולתי שלא להסכים עם מבקר התיאטרון של ה"גרדיאן", מייקל בילינגטון, שאמר בבר כמה שעות אחרי הטקס: "תראה לי במאי אנגלי אחד שמסוגל לבצע משחק תיאטרוני כזה".

למה עברו כמה שעות בין סוף הטקס לשיחה בבר המלון? כי בין לבין נערכה קבלת פנים לסיום האירוע. בכניסה ניצבו ארבע יפהפיות רוסיות בבגדים תקופתיים ובידיהן מגשים מלאים עד אפס מקום בכוסיות וודקה מלאות, והציעו בחיוך לאורחים לשתות "לחיי הצאר". שקלתי להציע שאשתה באותה הזדמנות לחיי סטלין, אבל בסוף החלטתי למלא פי וודקה. לחיי פרס אירופה לתיאטרון בשנה הבאה, ושנמצא איפה.



הטקס באולם התיאטרון המיתולוגי אלכסנדרינסקי. תרועה חגיגית, עגלת סוסים ובלרינות קטנות


הבמאי הגרמני פטר שטיין בראש התהלוכה לקראת קבלת הפרס המרכזי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו