בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שלמדתי מטכנאי מכונות הכביסה

רונית ידעיה לא מאמינה ברבדים פסיכולוגיים, חושבת שלאמנים עדיף להיות עניים ולא מסוגלת לדמיין עולם בלי סקס. לרגל ספרה החדש "שכן טוב", נזכרת הסופרת בניקיונות המייאשים של אמה, בחברות שנהפכו ללסביות ובחבר של בעלה מהצבא, גיבור טראגי בעיניה, שהיה לראש ממשלה

תגובות

הרעיון לספר "שכן טוב" (הוצאת כתר) של רונית ידעיה התחיל מידיעה בעיתון "הארץ", על צפרדעים שנמצאו מתות באגם בשווייץ. "גזרתי, שמתי על השולחן וחיכיתי לבאות. ואז הגיע טכנאי מכונת הכביסה, בחור מקסים, הוא סידר את המכונה ואחרי זה סידר עוד כמה דברים בבית. אמרתי לו 'אתה כזה איש טוב', והוא ענה 'אני לא איש טוב בכלל, אני בוגד באשתי כבר עשר שנים'. הוא היה מאוד מיוסר, הוא בוגד עם גננת ושניהם מסורתיים. היא לא הולכת עד הסוף בסקס, היא עושה הכל חוץ מהאקט המיני. זה אמיתי, מאיפה הייתי ממציאה כזאת שטות. זה סיפור חמוד והוא איש חמוד".

מקום נרחב תופסות הקרפדות המתות והסקס החלקי בספרה של ידעיה, שבמרכזו ניצבת הגננת גילה, אשתו של הסוהר איציק. הם גרים בבית "בתחתית הגבעה, בבתים קטנים נמוכי קומה ונטולי חומה, חיים להם בצפיפות הנידונים לחיי שטיחות, לתשוקות מעטות וטרדות מרובות, צופים בחיים שרוחשים קרוב לאדמה, תופסים את המציאות בפרספקטיבה מעוותת, כמו ילדים, מלמטה למעלה, בלי לעצור לשנייה ולראות את הכל בעין ציפור". גילה בוגדת באיציק עם מוטי, טכנאי המזגנים שגר בשכנות.

הספר מציג את המוסר השברירי והעלוב, את האכזריות הקטנונית ואת השאיפה הישראלית אל הזעיר-בורגנות. בסופו של דבר מישהו יירצח, ומישהו ישלם את המחיר. "גילה הגננת היא אשה ממשטרת ואכזרית", אומרת ידעיה. "אצלי בספרים הדמויות חיות את החיים שלהן, הן פועלות. אין להן רבדים פסיכולוגיים. שהקורא יסיק מה שהוא רוצה, אני לא נכנסת לתירוצים, שהקורא יזיע. כי מה, להאשים בכל דבר את הילדות? כאילו מה, אתה בן 50, אמא שלך עוד אשמה במשהו? את עושה דברים, את רוצחת ואין לזה הצדקה".

הספרות של רונית ידעיה נועזת, מצחיקה, לפעמים מרתיעה. "העיקר הוא שאני נהנית בזמן הכתיבה ואני מצחיקה את עצמי ומפתיעה את עצמי. כשאת כותבת את צריכה להקטין את האגו ולא לחשוב כמה את יוצאת חכמה ואשה טובה וכמה את יוצאת יפה. אני קוראת ספרים שאני מרגישה את הסופר נושף לי באוזן ואומר 'תראי כמה אני חכם, איך אני כותב. תראי איך אני מתפייט'. את מרגישה אותו מתנשף".

"שכן טוב" הוא ספרה החמישי של ידעיה, שנולדה ב-1952. קדמו לו הספרים "ואקום" ו"קטלוג" שראו אור בהוצאת זמורה ביתן ו"עור" ו"שוש" שראו אור בכתר. בגיל 19 וחצי נישאה לצלם עודד ידעיה ויחד ייסדו בשנת 2005 את בית הספר מנשר לאמנות, שאותו הוא מנהל. היא משמשת כראש מחלקת הכתיבה. בית הספר מונה כמעט 700 תלמידים וידעיה אומרת עליו שהוא "לא בית ספר מיינסטרים. זה בית ספר אינדי והכתיבה היא אינדי". יש להם שתי בנות, אחת מהן היא הבמאית קרן ידעיה.

"בכל ספר אני חוקרת שכבה אחרת", היא אומרת. "ב'שוש' חקרתי את האלפיון העליון, שוש נהפכה במותה למותג, וב'עור' את התחתון, עם אנה שעבדה בבורסה ליהלומים ובמועדון הבורסה, והיתה לי אשה שגרה בקיבוץ. בספר הזה זאת מישהי שהיא וונאבי, היא מעמד ביניים. אנשים ששואפים להיות זעיר-בורגניים, לכן הקנאה בבתים על ההר שמהם רואים את איקאה.

"אחרי שהיא רוצחת היא גם קונה רהיטים של איקאה ומיטה לא זוגית, כי היא בחורה א-מינית. היא מתעסקת במין אבל רק בשביל לאשש את עצמה. יש כל מיני סיבות להתעסקות במין אבל היא לא חרמנית. היא בנאדם ממשטר, היא בנאדם אנאלי. הרבה נשים עושות את זה, חונכנו ככה. אני לא רואה בזה משהו רע, זה כלי נהדר. אצלי הגיבורות לא נהנות מסקס, אף אחת מהן".

יש הרבה סקס בספרים שלך.

"אני אוהבת סקס, סקס זה אלמנט מאוד חשוב בעיני וזה כיף לכתוב על סקס. כשהתחלתי לכתוב ב-1985 חשבתי שמה, אני אתן לעמוס עוז לקחת את המיניות שלי? אני אכתוב על סקס כמו אשה. ניקח בחזרה לעצמנו את המיניות שלנו".

הסקס כפי שהיא כותבת הוא לא יפה ולא מיופייף, לא הוליוודי ולא פוטוגני. "סקס הוא הרבה פעמים אמצעי בגלל מצבנו, הרי תמיד יש לך את הגוף שלך", היא אומרת. "אנחנו גם נהנות מהמון טובות הנאה. פעם הייתי צריכה הלוואה מאיזה בנק, באתי עם מחשוף גדול וקיבלתי הלוואה, זאת היתה ההתחלה שלנו בבורסה. ואם את בסיירת ויש לך את כל החבר'ה מהסיירת שדואגים אחד לשני? זאת קבוצת התייחסות, מקדמים אחד את השני בדירקטוריונים ותראי מה קורה בממשלה. רק עודד אנרכיסט".לא בכדי היא מדברת על הבורסה ועל הסיירת, שתי נקודות ציון בחייה ובחיי בעלה. אביה היה איש אצ"ל שנהפך ברבות הימים לחבר בבורסת היהלומים. "אני בחורה מאוד לוחמנית. אמא שלי היתה מילדי טהרן ואבא שלי היה קצין באצ"ל, המפקד דן. גדלנו בבית של גולי קניה, רק שיחקנו במחתרות כל הזמן והיה פמיניזם מושלם שם כי כל הנשים היו אסירות עולם מועמדות לגרדום. תמיד הייתי פמיניסטית.

"אבא שלי היה בבורסה ליהלומים כי בזמנו לרוויזיוניסטים לא נתנו להיות בשום משרד ממשלתי אז הם הקימו את הבורסה כדי שיהיה להם במה לעבוד שלא קשור למדינה. בבית ספר הייתי צריכה להסתיר את זה שאבא שלי מהאצ"ל. אני אנטי מפא"יניקית. אנטי הלסדר והפנקס הקטן והביחד הזה והשירי מולדת. אני לא יכולה לסבול את זה. אני שרה שירים של האצ"ל", היא אומרת ושרה את "עלי בריקדות".

"אבא שלי היה לוזר", היא אומרת. "כל שנה הוא פשט את הרגל מחדש ובסוף כשהייתי מאוד צעירה הוא נסע לאמריקה ועבד כפועל בליטוש יהלומים וחזר על אלונקה, רבע בן אדם, אחרי התקף לב קשה. הוא עבד קשה מאוד ואמא שלי ביזבזה קשה מאוד. אבא שלי היה פנטזיונר, הוא כתב, הוא צייר, הוא היה גבר מדליק. אמא שלי נורא אהבה אותו, הוא היה הנסיך שלה, הוא היה יפה תואר".

במשך שנים נשים לא התקבלו לבורסה ליהלומים, אבל ב-1987 שונו החוקים וידעיה התקבלה כבת של חבר. "כל הוותיקים באו אז לנשק אותי, הבת של שפר. מאוד אהבתי להיות יהלומנית, אני מאוד אוהבת את העולם הזה. בניגוד לעולם האקדמי, שם תוקעים לך סכין בגב ומחייכים אליך בפרצוף. בבורסה הכל גלוי. אם את לא סופרת את האבנים שנתת למישהו אז את טיפשה. זה ברור שם שהפירצה קוראת לגנב".

כשהכירה את בעלה עודד ידעיה, הוא היה בסיירת מטכ"ל עם ביבי נתניהו. אחד היה לראש ממשלה, השני לאמן ואנרכיסט שמפגין נגד הגדר. "כולם הקצינו ימינה ועודד היחיד שעשה תפנית מטורפת. הוא כתב על זה עכשיו ספר, על הבגידה בערכים הציוניים, בחברים, באחוות הלוחמים. אנחנו עדיין הולכים אתם לאירועים, הם אוהבים אותו אבל הוא בוגד. בסיירת מטכ"ל, שתדעי לך, הם נבחנים על נאמנות. הם צריכים להיות אנשים נאמנים. ומה שמצחיק, בצוות שלו היו עשרה חיילים וכולם נשואים לחברות הראשונות שלהן, כולם נשואים 40 שנה".

חוץ מנתניהו.

"נכון. הוא לא היה צריך להתגרש. הוא גיבור טראגי. אני מכירה את ביבי, הוא היה החבר הכי טוב של עודד בצבא. יצאנו ביחד כל החבורה. הכרתי גם את אשתו הראשונה ואת השנייה. הוא היה בחור נחמד, אבל שוויצר".

תכתבי על פוליטיקה

היא נטולת עכבות ומרבה לצחוק, טוענת שהיא לא מתעסקת במה יחשבו עליה או בכמות הקוראים שיש לה. "חלק מהאנשים לא מבינים ספרות קאמפית. אני מצפצפת על זה ותמיד ציפצפתי. אני כותבת בשביל הכיף שלי, איך שאני רוצה, לא להורים שלי ולא לסביבה שלי. גם הבנות שלי לא קוראות. אני לא אשה חולמנית, עדינה ונשית. אני בוטה, יכולה להיות גסה".

היא זוכרת כיצד הסתכלה בילדותה על אמה שניקתה את הבית. "אמרתי לעצמי, איך זה יקרה לי שבגיל 20 אני אאבד עניין בספרים. גם הייתי ילדה מאוד מכוערת, מאוד. תמיד היו אומרים 'איך זה טלי אחותך כזאת יפה ואת כזאת מכוערת'. אז אמא שלי אמרה 'היא חכומהל'ה'. בתור ילדה מכוערת זה נותן לך יתרון בחיים, כי את משקיעה את עצמך בדברים אחרים. הסתכלתי על כולם מסביב וחשבתי, איך בגיל 20 אני אעבור לפאזה הזאת של כל היום לנקות את הבית ולהיות אשה נחמדה ונעימה ונשית. מי ירצה אותי, חשבתי, ילדה מכוערת עם קול עבה שלא עושה חשבון, אף אחד לא ירצה אותי, ואמרתי לעצמי שאני תמיד אשאר בגיל ההתבגרות ולא אהיה כמו אנשים מסביבי. אעבוד על זה שתמיד אסתכל על העולם בהתפעמות כאילו בפעם הראשונה. זאת ההחלטה שהחלטתי ואני חושבת שרק לאחרונה התבגרתי".

בגלל גיל 60?

"כן, פתאום את חושבת כמה זמן עוד נשאר. אמרתי לדרור משעני, העורך של הספר, שלפי התורשה המשפחתית יש לי עוד שלושה ספרים לכתוב, וזהו, גמרתי את הקריירה. את מתחילה לחשוב במושגים של מה נותר. כבר לא צריך לחסוך, כבר לא צריך להשקיע לעתיד, לא צריך לעשות הרבה דברים. אני מסתכלת על נשים בנות 70 וחושבת לעצמי מחשבות. למשל, מה קורה עם הליבידו. יש תשובה אחת פשוטה, צריך לקחת הורמונים. אבל הליבידו זה גם היצירה".

אבל אומרים שהורמונים זה מסרטן.

"אין ברירה, תחיי פחות אבל תהיי את. אל תהיי מישהי אחרת, חסרת יצרים, מיובשת. פנו אלי ללכת ל'מחוברות' וחשבתי שזה יכול להיות מסע נהדר, אמנותי. חשבתי, נראה כמה אני יכולה לשקר שם ולבנות דמות שקרית נחמדה, אבל ג'ולי שלז אמרה לי במפורש שהם לא רוצים אשה בגילי. רציתי לדבר על מיניות בגיל שלי, אבל בגיל הזה נשים הן שקופות. עודד אומר: 'למה את כל הזמן מתעסקת עם סקס? תכתבי על פוליטיקה'. אבל הסקס אצלי זה גם מטאפורה. בלי סקס מה יישאר? תארי לך שאנשים היו נטולי מיניות".

בזוגיות ארוכת השנים, היא אומרת, יש נחמה גדולה. "עודד מאוד מבין אותי. הוא בא ממשפחה מאוד פמיניסטית. הוא קיבוצניק מחניתה. כל מה שאני עושה מקובל עליו. לפעמים הוא היה רוצה שאני לא אפתח את הפה הגדול שלי אבל עכשיו הוא כבר רגיל. הוא מצפה לזה".

"מאז שעבדתי עם גוססים בחיל רפואה אני יודעת שהחיים הם משחק", היא אומרת. "את חיה מנקודה זאת עד נקודה זאת ובאמצע תשחקי אותה. טוב או רע, תשחקי אותה. זה לא משנה בכלל. עשירה או ענייה, מנסיוני זה גם לא משנה. את תמיד יכולה להתאבד. גם כשלא היה לי כלום הייתי באותו מצב. רציתי לכתוב טוב, להיות יוצרת טובה. את זה כסף נוגד. אם יש לך יותר מדי כסף אין לך את הרעב ואין לך את השנאה ואת הביקורתיות. עדיף שלא יהיה לך כדי שתהיי יוצרת. נכון שווירג'יניה וולף היתה עשירה מאוד אבל היו לה הרבה בעיות, לשמחתה. היא גם היתה די מכוערת. מספיק שיש לך מחלת נפש, זה כבר מקזז את העושר".

את זועמת?

"מאוד אכפת לי ואני יכולה להביע כעס הרבה פעמים. אכפת לי ממה שקורה כאן. מהחברה ומהאנשים כאן. עכשיו נרגעתי בענייני חיות. פעם היה לי צער בעלי חיים בבית, כל דבר שראיתי הבאתי. אני כל כך אוהבת חיות, הן כמו תינוקות, אלו יצורים שחובה עלינו להגן עליהם. הם יצורים של העולם, לא שייכים לאף אחד. אנשים נורא אכזריים לחיות אבל לחיות יש נשמה".

אנשים אכזריים גם כלפי אנשים.

"זאת הבדיקה שאני עושה בכל הספרים שלי. אני בודקת את הרוע של הבנאליות. הרוע שיש בבנאליה של חיי היומיום שלנו. איזה דברים רעים אנחנו עושים, עם לשים לב ובלי לשים לב, איזה חשבונות אנחנו מתחשבנים".

לדבריה, צריך לכתוב בראש קר, שכלתני לגמרי. "אין לי כישורי אמפתיה", היא אומרת. "אני שמה את הדברים, הדמויות משחקות. כל אחת חיה בעולם שלה, אני זורקת אותן לחלל. אין קשרים משפחתיים. גילה אף פעם לא תדבר על הילדים שלה. הגיבורות שלי לא עסוקות באמהות, הן נשים אחרות. לא יידישע מאמא'ס כאלה".

ואילו על עצמה היא מעידה: "איזה מזל שעשיתי ילדים. הייתי פמיניסטית מהדור ההוא בניו יורק שבו כל החברות שלי עיקרו את עצמן ונהיו לסביות. דור שהתחיל את המהפכה הפמיניסטית בתחילת שנות ה-70".

כבר כמעט שנתיים שאת סבתא. זה תואר קשה?

"אני מצפצפת על זה, אז בסדר, מזדקנים. נכד זה חיים חדשים, תחייה מחודשת, שוב לראות את העולם בעיניים של ילד. יום וחצי בשבוע אני מטפלת בנכד שלי, וכמו שקרן אומרת, אני צריכה לכפר על כל התקופה שהיא היתה ילדה. אני סבתא מושלמת, בניגוד לאמא הלא מושלמת בלשון המעטה שהייתי, לדעתה. סבתא זו קטגוריה אחרת. בניגוד לאמא שלא יכולה לחצות גבולות בחברה שמרנית. לגדול בחברה זעיר-בורגנית ולהיות אחרת זה קשה מאוד לילדים. זה המחיר שנשים אמניות משלמות".

לדבריה, לפני שאמה מתה היא אמרה: "תראי איך ביזבזתי את כל החיים שלי על נקיונות". ידעיה שאלה אותה מדוע עשתה את זה, ואמה ענתה שכך עשו כולם. "אני לא מנקה את הבית בכלל וגם אין לי עוזרת. החברה כאן היא חברה נורא שמרנית, היא שבטית, את זרה בחברה שלך וזה כיף, הזרות הזאת. את אורחת לרגע. ממילא אנחנו אורחים לרגע כאן".



ידעיה. להקטין את האגו


בנימין נתניהו. ''הוא היה בחור נחמד, אבל שוויצר''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו