הסרט "היום בו לא נולדתי" - בלגן מעוצב מדי

הסרט העוסק בתוהו הרגשי של נפגעי הדיקטטורה בארגנטינה, סובל מתסריט סכמטי ותיאטרלי אבל יש בו כמה סצינות חזקות

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

פיצול סגנוני מאפיין את "היום בו לא נולדתי", סרטו של הבמאי הגרמני פלוריאן קוסן. כמה מהסצינות המרכזיות והיפות בסרט, המתרחשות בבואנוס איירס בבית משפחתה של מריה, גיבורת הסרט, מקרינות טבעיות, המתבטאת למשל במשחקה של באטריז ספלציני (המגלמת את אסטלה, דודתה של מריה), שפניה הגרומות מביעות כל נימה של רגש העובר בגופה הכחוש. לולא ידעתי שספלציני, כמו גם אלפרדו קסטלאני, המגלם את דודה של מריה, וכמו שאר השחקנים בסצינות האלה, הם עתירי ניסיון - הייתי משער שמדובר בשחקנים לא מקצועיים שהצליחו לשדר אותנטיות בלתי אמצעית.

לעומת זאת, כמעט כל הסצינות האחרות בסרטו של קוסן, שבהן מעורבים מריה ואביה, נראות מחושבות ומעוצבות מדי ויש בהן מידה של מלאכותיות תיאטרלית. ייתכן שהדיכוטומיה הסגנונית הזאת מכוונת ונועדה להמחיש את הפער בין שני העולמות שלתוכם נקלעת גיבורת הסרט, אבל הפיצול הזה יוצר איזשהו קרע בעלילה, שגם אם יש לו משמעות בהקשר הכללי, עדיין הסרט מתקשה לדלג מעליו.

לסרטו של קוסן יש משום מה גם שני שמות. במקור הגרמני הוא נקרא "השיר שבתוכי", והשם מתייחס לאירוע שקורה למריה בתחילת הסרט. באנגלית, וכעת גם בעברית, הוחלט להעניק לסרט את השם המעורפל והסימבולי "היום בו לא נולדתי", שמתכתב עם החלקים הפחות אמינים בסרט.

גיבורת הסרט היא מריה פלקנמאייר (ג'סיקה שוורץ), שחיינית מקצועית שגדלה בגרמניה, ובדרכה לצ'ילה היא שומעת בשדה התעופה בבואנוס איירס, שם היא מחכה לטיסתה הבאה, אמא השרה לתינוקה שיר ערש בספרדית. משהו בשיר הזה, שהיא אינה מכירה ואינו קשור לכאורה לחייה, ממוטט אותה רגשית. כתוצאה מאותה התמוטטות היא מחמיצה את טיסת הקשר שלה לצ'ילה ומחליטה להישאר בבואנוס איירס, עיר המושכת אותה מסיבה שעדיין אינה מובנת לה. אל שהותה כאן יצטרף עד מהרה אביה, אנטון (מיכאל גוויסדק), לכאורה משום שהוא מודאג ממצבה הנפשי של בתו, אך בהמשך יתגלה שיש סיבה הרת גורל יותר להופעתו לצדה של בתו (שהתייתמה מאמה כמה שנים קודם לכן).

"היום בו לא נולדתי" מצטרף לשורת סרטים העוסקים בזיכרון הזוועה בארגנטינה של ימי הדיקטטורה הצבאית, שתפסה את השלטון באמצע שנות ה-70 ובתקופתה נעלמו עשרות אלפי אנשים, וילדים רבים נחטפו למדינות אחרות. לפני כמה חודשים הוקרן בישראל סרטו של דייגו לרמן, "בלתי נראית", שהציג את סיפורה של מפקחת בבית ספר לקראת סופה של תקופת הדיקטטורה; ובמסגרת התחרות שהתקיימה בפסטיבל ברלין האחרון הוקרן "הפרס", שעלילתו התבססה על הסיפור המשפחתי של במאית הסרט, פאולה מרקוביץ', שהיא ואמה הסתתרו באזור מבודד אחרי שאבי המשפחה נעלם.

סרטו של קוסן מוסיף לנושא שני היבטים מעניינים: ראשית, הוא מתרחש בהווה הנתון להשפעת אותו עבר; שנית, העובדה שהבמאי הוא גרמני, שבחר לעסוק בסרטו העלילתי הארוך הראשון בפשעי העבר ובהשפעתם על בני הדור השני. קשה שלא להרהר בקשר הסמוי בין הסרט הזה לבין ההיסטוריה הגרמנית.

מדובר אחרי הכל בסרט רציני שמעלה שאלות רציניות, וחבל שהוא סובל מכמה פגמים, שהעיקרי בהם נעוץ בתסריט הסכמטי לא אחת. למשל, העובדה שמיד עם הגעתה לבואנוס איירס מאבדת מריה את הדרכון שלה - אירוע בעל סימבוליות צפויה בסרט העוסק בשאלות של זהות - מה שמאפשר לה לפגוש בתחנת המשטרה שאליה היא פונה את אלחנדרו (רפאל פרו), שוטר דובר גרמנית שבינה לבינו מתפתח רומן.

גם העובדה שמדובר בשוטר דווקא, בסביבה שבה שוטרים הם עדיין מושא לחשדנות ואפילו לפחד, היא קצת שבלונית, ואכן מתברר שגם אלחנדרו נושא עמו סודות משפחתיים אפלים מימי הדיקטטורה (אביו היה שוטר גם הוא באותם ימים). ההקבלה הזאת היא קצת מאורגנת מדי בסרט שבא לתאר את האנדרלמוסיה האידיאולוגית והרגשית שיצרו פשעי העבר.

האמביוולנטיות והבלבול הרגשי שהסרט מבקש לתאר הולכים אם כן לאיבוד בסכמטיות ובתיאטרליות של רבות מהסצינות - להוציא, כאמור, הסצינות האמינות המתרחשות במשפחתה הארגנטינאית של מריה. הסרט גם סובל לעתים תכופות מאמנותיות יתר, האופיינית לסרטים ראשונים, וזו פוגמת ביכולתו של קוסן להעביר את המסר שלו בחדות הראויה.

"היום בו לא נולדתי". בימוי: פלוריאן קוסן; תסריט: פלוריאן קוסן, אלנה פון סאוקן; צילום: מתיאס פליישר; מוסיקה: מתיאס קליין; שחקנים: ג'סיקה שוורץ, מיכאל גוויסדק, רפאל פרו, באטריז ספלציני, אלפרדו קסטלאני

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ