בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיצד הפך "האזרח קיין" לסרט שנחשב בעיני רבים לטוב בכל הזמנים?

הוא הוחרם, אוים בתביעות וספג קריאות בוז בטקס האוסקר. בימים אלה חוגג הסרט 70 שנה להקרנתו הראשונה

תגובות

מספרים שביום שבו התקיימה הקרנת הבכורה של "האזרח קיין" בסן פרנסיסקו, נתקלו במעלית זה בזה אורסון ולס, במאי הסרט, ואיל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט. למרות הכחשותיו של ולס, בהוליווד היו בטוחים שהוא ביסס על הרסט את דמותו של גיבור סרטו, צ'ארלס פוסטר קיין. ולס, שידע היטב שהרסט ניסה בכל דרך אפשרית למנוע את הקרנת הסרט, פנה לאיש שניצב במעלית לצדו מאובן כולו והזמין אותו להקרנה. הרסט סירב. כשהמעלית עצרה בקומתו של הרסט, ודלתה נפתחה, אמר ולס להרסט רק דבר אחד: "צ'ארלס פוסטר קיין כן היה בא להקרנה".

הסיפור הזה נשמע לי כמו המצאה, כמו סיפורים נוספים הקשורים ב"האזרח קיין". אבל זה לא ממש משנה. יותר מכל סרט אחר בתולדות הקולנוע, התעבתה ההיסטוריה של "האזרח קיין" במספר רב של סיפורים, חלקם אמיתיים וחלקם מומצאים, והשילוב הזה מתאים דווקא לסרט שכל כולו נע על קו התפר בין האמיתי למומצא.

ביום ראשון ימלאו 70 שנים להקרנת הבכורה של "האזרח קיין", שהתקיימה בניו יורק. לרגל האירוע יוקרן מחר בסינמטק תל אביב עותק של הסרט ב-35 מ"מ, שהובא במיוחד מחו"ל ובמשך החודש הקרוב יוקרן בסינמטקים הנוספים ברחבי הארץ. מחר ומחרתיים הוא אף ישודר בערוץ יס 3. את האירוע יציין גם הגיליון הבא של כתב העת "סינמטק", שיוצא לאור על ידי סינמטק תל אביב, ויוקדש כולו לסרט.

רוב שוחרי הקולנוע בישראל ראו את "האזרח קיין" רק בטלוויזיה, בעותקי וידיאו או די-וי-די, או בעותקים משומשים בסינמטקים, וזו הזדמנות נדירה לצפות בסרטו של ולס כפי שהוא אמור להיראות. זה משמעותי במיוחד בנוגע לסרט שצדו החזותי הוא כה מהותי ונחשב לכה מהפכני בזמנו. רק בעותק קולנועי משובח, שמוקרן על מסך גדול, אפשר באמת להעריך את גדולתו של הצילום של גרג טולאנד, שתרומתו ל"האזרח קיין" היתה משמעותית לא פחות מיוצרים אחרים שהיו שותפים לעשייתו של הסרט. ולא רק צדו החזותי של "האזרח קיין" יובלט בעזרת עותק קולנועי כזה. זו גם הדרך הנכונה להעריך את המוסיקה שהלחין לסרט ברנרד הרמן, שזו היתה עבודתו הקולנועית הראשונה.

ולס חגג את יום הולדתו ה-26 חמישה ימים אחרי הקרנת הבכורה של "האזרח קיין". למרות גילו הצעיר של במאי הסרט, מאחוריו היו קריירה מרובת הישגים ושערוריות אמנותיות. הוא נחשב לילד הפלא הרע של התיאטרון והרדיו באמריקה. שמו הלך לפניו, ובעקבות זאת הציע לו ג'ורג' שייפר, נשיא חברת אר-קיי-או, את מה שנחשב עד היום להצעה הטובה ביותר שהוצעה אי פעם לבמאי קולנוע מתחיל: חופש יצירה מוחלט. שייפר החתים את ולס על חוזה לבימוי שני סרטים, שהאולפן לא יתערב בהפקתם. ולס יהיה חופשי לבחור במה אותם סרטים יעסקו, מי יופיע בהם - והנדיר מכל, ולס יקבל את הזכות לעריכה הסופית שלהם, זכות שלא ניתנה בהוליווד של פעם אפילו לבמאים הוותיקים והמוערכים ביותר.

ולס נהפך למי שהוליווד רוצה בטובתו בזכות הצגות תיאטרון שביים. אלה כללו בין השאר גרסה שחורה של "מקבת", שהופקה ב-1935 בידי קבוצת התיאטרון "פדרל תיאטר פרוג'קט", לפני שפרש ממנה והקים את תיאטרון "מרקורי".

באותן שנים החל ולס גם לעבוד ברדיו כשחקן וכבמאי. הקריירה הרדיופונית שלו הגיעה לשיאה בשידור תסכית על פי "מלחמת העולמות" של ה"ג' ולס, ששודר ב-30 באוקטובר 1938 בסגנון של מהדורת חדשות, והכניס את כל אמריקה לפאניקה. זה היה האירוע שפירסם את שמו של ולס ברחבי ארצות הברית.

לפני "האזרח קיין" התנסה ולס פעמיים בעשיית סרטים. ב-1934 הוא ביים עם השחקן ויליאם ואנס סרט ניסיוני בן שמונה דקות ששמו "The Hearts of Age". הוא גילם בו את דמותו של המוות. ב-1934 ביים ולס סרט בן 40 דקות ששמו "Too Much Johnson", שהיה אמור להוות חלק מהצגה של מחזה בשם הזה שהועלה בתיאטרון "מרקורי". כל עותקי הסרט הזה (שבו כיכב ג'וזף קוטן, שמאוחר יותר הזמין אותו ולס להוליווד כדי לככב באחד התפקידים הראשיים ב"האזרח קיין") אבדו.

"האזרח קיין" לא היתה בחירתו הקולנועית הראשונה של ולס בעקבות הצעתו הנדיבה של ג'ורג' שייפר. קודם לכן הוא חשב לעבד לסרט את "לב המאפליה" של ג'וזף קונרד או את ספרו של ססיל דיי-לואיס (אביו של השחקן דניאל דיי-לואיס) "החייכן עם הסכין". ולס החליט לבסוף שכדי להוכיח את יכולתו הקולנועית עליו ליצור סרט שיתבסס על תסריט מקורי.

כאן נכנסת לתמונה הדמות המרכזית השנייה ביצירתו של "האזרח קיין", התסריטאי הרמן ג' מאנקביץ', אחיו הבכור של המפיק והבמאי ג'וזף ל' מאנקביץ' (יוצרם של סרטים כגון "הכול אודות חווה", "הרוזנת היחפה" ו"לפתע בקיץ האחרון"). מאנקביץ', שהיה גם עיתונאי ומחזאי, נחשב לאחד האנשים השנונים של דורו, אך היה גם אלכוהוליסט, עובדה שפגעה בעקביות וביציבות של הקריירה שלו.

מאנקביץ' היה מעורב בכתיבתם (ולעתים גם בהפקתם) של מספר רב של סרטים מאז אמצע שנות ה-20, וחותמו השנון ניכר בהם, אבל רק לעתים נדירות זכה לקרדיט כתסריטאי (או כמפיק) הבלעדי שלהם. לרוב הוא היה מעורב בשלב מסוים של כתיבת התסריט שלהם (אחת הדוגמאות הידועות ביותר הוא "הקוסם מארץ עוץ" מ-1939, שמאנקביץ' כתב גרסה של התסריט שלו, אבל שמו לא נכלל לבסוף ברשימת התסריטאים של הסרט). מאנקביץ' התאושש מתאונת דרכים כאשר ולס, שכבר עבד עמו בעבר באחת מתוכניות הרדיו שלו, הציע לו לכתוב את התסריט של סרטו הראשון.

של מי הסרט הזה?

ויכוח היסטורי התפתח בשאלה מי הגה את הרעיון לבסס את הדמות הראשית בסרט, ששמו הראשוני היה "האמריקאי", על איל עיתונות ותעשייה. ולס טען שהוא ההוגה. ג'ון האוזמן, שותפו של ולס בעבודותיו התיאטרוניות, טען באוטוביוגרפיה שלו כי מאנקביץ' הגה את הרעיון.

עוד לפני שוולס פנה אליו רצה מאנקביץ' לכתוב תסריט שבמרכזו יעמוד איש חזק שאת סיפורו מציגים האנשים השונים בחייו. הוא אף כתב מחזה, שלא הוצג מעולם, ובמרכזו דמותו של הגנגסטר ג'ון דילינג'ר. ולס התנגד לבחירה של גנגסטר לגיבור הסרט, ובשיחות בינו לבין מאנקביץ' עלה שמו של ויליאם רנדולף הרסט. מאנקביץ' התארח לעתים קרובות במסיבות המפוארות שהרסט קיים בטירתו, ליד סן סימון שבמדינת קליפורניה. בשלב מסוים אסר הרסט על כניסתו לטירה בגלל התנהגותו הנלוזה בזמן שהוא היה שתוי. האוזמן מספר שמאנקביץ' פיתח כלפי הרסט עוינות שגבלה באובססיה.

ולס טען שדמותו של הרסט אמנם שימשה השראה מסוימת לדמותו של צ'ארלס פוסטר קיין, גיבור "האזרח קיין", אבל באותה מידה הושפעו מאנקביץ' והוא בזמן כתיבת התסריט מדמותם של איש העסקים, הממציא והמפיק האוורד יוז ואיש העסקים סמיואל אינסאל, שב-1929 בנה בשיקגו בית אופרה במיוחד לפילגש שלו, שהיתה זמרת אופרה. ב"האזרח קיין", אשתו השנייה של צ'ארלס פוסטר קיין, סוזן אלכסנדר, היא זמרת אופרה לא מוכשרת במיוחד, שקיין דוחף אותה בניגוד לרצונה לממש את יכולתה ואף מפיק בשבילה הפקה ראוותנית של האופרה "תאיס".

הוויכוח בנוגע ליוצרו המרכזי של "האזרח קיין" התחדד ב-1971 כאשר מבקרת הקולנוע האמריקאית רבת ההשפעה פולין קייל פירסמה בשבועון "ניו יורקר" מאמר בשני חלקים ששמו "Raising Kane" (משחק מלים על "לעורר מהומה"). היא טנה בו כי אף שוולס ומאנקביץ' חתומים על התסריט של "האזרח קיין", מאנקביץ' הגה וכתב אותו.

מאמרה (שהתפרסם מאוחר יותר בספר שכלל את התסריט המלא של "האזרח קיין") נועד לא רק לעשות צדק עם מאנקביץ', ששמו נשכח מעט לעומת זה של ולס, אלא היה חלק במאבקה נגד מבקרי קולנוע, ובראשם יריבה, מבקר הקולנוע רב ההשפעה כמוה, אנדרו סאריס, שדגלו בתיאורית ה"אוטר" שראתה בבמאי את יוצרה הבלעדי של היצירה הקולנועית. המאמר עורר מהומה רבה, שכללה מאמרי תגובה רבים שטענו שקייל אינה מבססת את טענותיה על עובדות היסטוריות, ובכלל אין לה מושג על מה היא מדברת.

ואמנם, "האזרח קיין" הוא סרט שחותמו הבלעדי של ולס טבוע עליו, כפי שעולה מהשוואתו לסרטים אחרים של הבמאי, שרובם עסקו בדמויות גדולות מהחיים, שחזונן, כוחניותן ושאפתנותן שוחקות אותן לבסוף ומשחיתה אותן (וכך ראה ולס גם את עצמו). עם זאת, אין זה אומר שחותמם של השותפים הנוספים ליצירת "האזרח קיין" לא טבוע בסרט גם כן, ושוולס לא הושפע מהם ואף מיוצרים ומסרטים אחרים שהוא העריך. ידוע, למשל, שהוא צפה עשרות פעמים בסרטו של ויליאם ק' האוורד מ-1933 "הכוח והתהילה", שאת תסריטו כתב התסריטאי והבמאי פרסטון סטרג'ס ("ליידי איב"). הסרט מתאר את חייו של אדם, אחרי מותו, בעזרת סדרה של פלאשבקים שבכל פעם מאירים צד אחר שלו.

ולס העריץ גם את עבודתו של הצלם גרג טולאנד, שעבד עם במאים כגון ויליאם ויילר וג'ון פורד. במיוחד הוא העריך את השימוש שטולאנד עשה בסרטיו בפוקוס עמוק, כלומר, בשיטת צילום שבה רואים בחדות גם את מה שמתרחש בקדמת התמונה וגם את מה שמתרחש בירכתיה. זוהי שיטה שוולס וטולאנד שיכללו בזמן צילומי "האזרח קיין".

לעריכת הסרט גייס ולס את רוברט וייז, שמאוחר יותר נהפך לבמאי מוערך ואף זכה בשני פרסי אוסקר על בימוי של "סיפור הפרברים" (עם ג'רום רובינס) ו"צלילי המוסיקה". כאשר ב-1942, שנה אחרי "האזרח קיין", הפרה חברת אר-קיי-או את החוזה המקורי שלה עם ולס, והוציאה מידיו את סרטו השני, "האמברסונים המופלאים", היה זה וייז, שערך גם את הסרט הזה, שביים את הסצינות האחרונות שלו.

ולס החליט מראש שהוא יגלם בסרט את דמותו של צ'ארלס פוסטר קיין, שבמשך הסרט נהפכת מגבר צעיר לקשיש, ומת בסצינות הפותחות את הסרט, כשהוא ממלמל את מלתו האחרונה - "רוזבאד" - שאת סודה נשלח עיתונאי לפתור (יש הטוענים שוולס בחר במלה "רוזבאד" מאחר שכך כינה הרסט את איבר המין של הפילגש שלו, מריון דייוויס).

מאחר שעל פי החוזה שלו עם חברת אר-קיי-או הוא היה חופשי לחלוטין, ולס גייס לרוב התפקידים האחרים בסרט את חבריו בתיאטרון "מרקורי", ובהם ג'וזף קוטן, אגנס מורהד, ג'ורג' קולוריס, ריי קולינס ופול סטיוארט. רות ווריק, המגלמת את אשתו הראשונה של קיין, היתה שחקנית אלמונית שזה היה תפקידה הקולנועי הראשון (מאוחר יותר היא כיכבה במשך שנים רבות באחד התפקידים המרכזיים באופרת הסבון "כל ילדי", שבוטלה באחרונה); כך גם דורותי קומינגור, שגילמה את דמותה של סוזן אלכסנדר, אשתו השנייה של קיין, וזו היתה הופעתה הקולנועית החשובה הראשונה. היא הופיעה רק במעט סרטים נוספים, והקריירה שלה נקטעה כמעט סופית כשסירבה להופיע בפני הוועדה לחקר פעילויות אנטי אמריקאיות בראשות הסנאטור מקארתי.

כאוס של השתקפויות

מאחר שבהוליווד נפוצו שמועות שאורסון ולס מביים סרט שמתבסס על דמותו של ויליאם רנדולף הרסט, פירסמה חברת אר-קיי-או מידע מוטעה שלפיו ולס מביים גרסה מודרנית של "פאוסט". כאשר התקיימו הקרנות בכורה של הסרט לעיתונאים, התגלה שאין כל קשר בינו לבין יצירתו של גתה ושהקשר להרסט ברור לעין.

כאשר הרסט שמע על כך הוא נתקף זעם ואף יותר ממנו זעמה הרכילאית לואלה פרסונס, שטורה התפרסם בעיתוניו. היא דרשה לראות את הסרט ועל פי דיווחים יצאה באמצע ההקרנה. למחרת היא צילצלה לשייפר ואיימה עליו שהרסט יגיש נגדו תביעת דיבה אם הסרט ייצא לאקרנים.

הרסט אסר לאזכר את שם הסרט ואת שמו של ולס בעיתוניו. בנוסף, הוא איים לפרסם בעיתוניו סדרה של מאמרים שחושפים כיצד החברות ההוליוודיות מעסיקות מהגרים בעלי נטיות אנטי אמריקאיות. מנהלי האולפנים השונים, ובראשם צ'ארלס סקנק מאם-ג'י-אם, החברה החזקה ביותר בהוליווד באותן שנים, הציעו בעקבות זאת לשייפר לפצות אותו על כל הפסד כספי שייגרם לו, אם יסכים להשמיד את כל העותקים של הסרט ואת הנגטיב שלו. הוא סירב.

בכורתו של הסרט היתה אמורה להתקיים ב"רדיו סיטי מיוזיק הול", בית הקולנוע הגדול ביותר בניו יורק, אבל המיקום שונה אחרי שלואלה פרסונס איימה על נלסון רוקפלר, שבית הקולנוע היה ממוקם במרכז הקרוי על שם משפחתו, כי אחד מהעיתונים השייכים להרסט יפרסם כתבה המשמיצה את סבו. הבכורה הועברה לפיכך לאחד מבתי הקולנוע שהיו שייכים לאר-קיי-או.

הביקורות ברובן היו מהללות, אבל הסרט, שהופק בתקציב של יותר מ-600 אלף דולר, נכשל בקופות. בטקס חלוקת פרסי האוסקר לשנת 1941 היה סרטו של ולס מועמד לתשעה פרסי אוסקר, ובהם פרס הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר (ולס), הצילום הטוב ביותר והמלחין הטוב ביותר. רוברט וייז, שהיה מועמד לפרס העריכה הטובה ביותר, סיפר שבכל פעם ששמו של הסרט הוזכר בטקס, נשמעו קריאות בוז. לבסוף זכה הסרט באוסקר אחד בלבד, לתסריט שכתבו ולס ומאנקביץ'.

בגלל המלחמה, רק ב-1946 הוקרן "האזרח קיין" לראשונה בצרפת, והצפייה בו היתה לאירוע מכונן בחייהם של צעירים כגון פרנסואה טריפו, ז'אן לוק גודאר, קלוד שברול ואחרים, שהיו מאוחר יותר למבקרי קולנוע ולבמאים שייסדו את תופעת "הגל החדש".

בסרטו של טריפו "הלילה האמריקאי" מ-1973, שעסק בעשיית סרט, נכללת סצינה שבה הבמאי הפיקטיבי, שגילם טריפו בעצמו, חולם כיצד בילדותו הוא חמק לבית הקולנוע שבו הוקרן "האזרח קיין" וגנב את התמונות שהיו תלויות בחזיתו.

הקריירה של ולס הלכה ודעכה, עד שעבר לבסוף לאירופה כדי לנסות וליצור בה את סרטיו. רק בשנות ה-50 התעורר בארצות הברית עניין מחודש ב"האזרח קיין" אחרי שהיה מסרטים הראשונים ששודרו בטלוויזיה (בעקבות סגירת אר-קיי-או, שהיתה החברה הראשונה שמכרה את ארכיון הסרטים שלה לטלוויזיה). מאז נבחר הסרט במשאלים רבים לסרט הטוב ביותר שהופק אי פעם, או לפחות נכלל בעשירייה הפותחת.

האם ההערכה הזאת מוצדקת? היריעה קצרה מכדי לדון בחשיבותו ההיסטורית והאמנותית של "האזרח קיין", שהוא ללא ספק אחת היצירות הקולנועיות שהמלה "מופת" ראויה להן, מאחר שלא ניתן אפילו לאמוד את ההשפעה שהיתה לה על תולדות הקולנוע ב-70 השנים שעברו מאז. אבחר לפיכך לסיים את הסקירה הזאת בדברים שכתב על הסרט ב-1941 הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס (רשימתו המלאה כלולה באוסף מאמרים שלו שיצא לאור באנגלית ב-1999). "'האזרח קיין' הוא סיפור מתח מטאפיסי", כתב אז. "נושאו, גם הפסיכולוגי וגם האלגורי, הוא חקירתו של פנימיותו של אדם דרך העבודות הרבות שהוא עשה, המלים שהוא הגה והחיים הרבים שהוא הרס. בסרטו מציג לנו ולס קטעים מחייו של אותו אדם ומזמין אותנו לחבר ביניהם ולשחזר אותם".

ובורחס מוסיף: "הסרט שופע צורות של ריבוי וסתירה. בתחילתו אנו רואים את האוצרות שקיין אגר בחייו. סמוך לסופו אנחנו רואים אשה, זוהרת וסובלת, מחברת חלקי פסיפס שפזורים על הרצפה של הארמון שבו היא חיה, שהוא גם מוזיאון. בסופו של הסרט אנו מבינים שחלקיו השונים אינם נשלטים על ידי אחדות סודית. צ'ארלס פוסטר קיין הבזוי הוא סימולקרום, כאוס של השתקפויות". וכזה הוא גם הסרט הגדול הזה עצמו. *



אורסון ולס ב''האזרח קיין''.


מביים את הסרט. עבר לאירופה בעקבות הכישלון הקופתי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו