בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדיסק החדש של ברי סחרוף - מהיותר מסקרנים בתקופה האחרונה

כרוניקה של האזנה מצטברת

2תגובות

טרום האזנה 1: מדוע "אתה נמצא כאן" הוא אלבום שיוצר עניין גדול (בהנחה שיציאה של אלבום חדש במציאות התרבותית-טכנולוגית של 2011 היא אירוע שיכול ליצור עניין גדול). מפני שבגיל 54, אחרי 35 שנות קריירה, סחרוף נמצא בליגה משלו בתוך המוסיקה הישראלית. לאו דווקא מפני שהוא יותר טוב מכולם, אלא מפני שחוץ ממנו אין אף מוסיקאי שהוא גם מאסטר בלתי מעורער וגם אמן שנמצא בחזית העשייה העכשווית.

יש מוסיקאים גדולים ותיקים שממשיכים לייצר על פי תו תקן שהם קבעו מזמן, ומנגד יש (מעט מאוד) אמנים צעירים שמנסים לנסח תו תקן חדש אבל עדיין אין להם היסטוריה. יש מוסיקאי מז'ורי אחד בלבד שגם קבע תו תקן ישן וגם מנסה לנסח תו תקן חדש, וזה סחרוף. וכשהוא מוציא אלבום מתעוררת שאלות מסקרנות מאוד: האם גם הפעם הוא ינסה להתחדש ולחדש? ואם כן, האם הוא יצליח? האם הוא ימשיך להיות מעודכן ורענן וסקרן ורעב יותר מרוב הרוקרים הישראלים שיכולים להיות הילדים שלו? או שאולי הוא ידרוך במקום, יאבד את השפיץ שלו ויעודד את הרוקרים הצעירים למרוד בו סוף סוף?

טרום האזנה 2: האלבום הזה הוגדר פה ושם כאלבום הסולו הראשון של סחרוף בעשר השנים האחרונות, מה שכמובן מלבה את הציפיות ממנו. זאת הגדרה נכונה מבחינה עובדתית, אבל מגוחכת מבחינה מהותית. מאז אלבום הסולו האחרון שלו ("האחר", שיצא ב-2001), סחרוף הוציא שלושה אלבומים: "11 א'" עם רע מוכיח, "על המשמרת" עם רמי פורטיס ו"אדומי השפתות" עם רע מוכיח. כל אחד מהאלבומים האלה שקול מבחינת המעורבות של סחרוף ל"אלבום סולו", מה עוד שסחרוף הוא אמן חובב חברותא, וגם "אלבום סולו" שלו הוא תוצר של שיתוף פעולה עם הרבה מאוד יוצרים. כך שאין צורך בדרמות מוגזמות. זה האלבום הראשון של סחרוף זה שנתיים, וזה האלבום הראשון זה חמש שנים שבו רוב הטקסטים הם שלו. זה מספיק מעניין ומסקרן. אפשר להתחיל להקשיב.

האזנה ראשונה: אהמממ... מה בדיוק קורה פה?

האזנה שנייה: הערפל מתחיל להתבהר, אבל באטיות קצת מתסכלת. ברור לחלוטין שאין כאן כמעט, או שאין כאן בכלל, שירים שאתה שומע בפעם הראשונה ואומר "וואו! שיר מלכותי". וגם ברור מדוע שיר כמו "העין" נבחר להיות הסינגל הראשון של האלבום. כשהוא יצא, לפני כמה שבועות, הוא עורר אצלי תגובה צוננת. שיר בינוני, נטול לחן מזוהה. לא מה שאתה מצפה מהסוס שמוביל את המרכבה של סחרוף. אבל חוץ מ"זמן של מספרים" המצוין, שיצא כסינגל שני (ופיצה על הלחן הלא מרשים שלו בהתרחשות מוסיקלית מחשמלת), אין כאן כאמור שירים שמפציצים את האוזן במסר עשיר אך קליט, מידבק אך לא נמאס. סחרוף ידע לעשות את זה בעבר, והדוגמאות מוכרות ואהובות. הפעם נדמה שזה לא קורה.

האזנה שלישית: חלק מהשירים עדיין מסתתרים מתחת למעטה של ערפל צלילי סמיך. בעיקר השירים במחצית השנייה של האלבום. אני לא מצליח להבין איזו צורה יש להם. גם באלבומים קודמים של סחרוף היו לא מעט שירים חמקמקים, שגילו את יופיים רק אחרי כמה האזנות. אבל נדמה לי שהגישה אליהם היתה קצת יותר קלה. מסתמן שסחרוף מנצל כאן את הכרטיס הפתוח שמספקים לו מעמד העל וההופעות המפוארות שלו. מאחר שמרכז הכובד הכלכלי של עסקי המוסיקה עבר מהאלבומים להופעות, ומכיוון שההופעות של סחרוף הן הכרטיס הכי מבוקש והכי מתגמל בשוק המקומי (מה עם היכל נוקיה, ברי? סתם, בצחוק), הוא מרשה לעצמו לעשות באולפן רק את מה שהוא רוצה.

האזנה רביעית: שלא ייווצר הרושם שמדובר באלבום אוונגרדי בלתי נגיש. רחוק מאוד מזה. אבל האיזון בין הממד הפופי לבין הממד ההרפתקני, שהיה תמיד מסימני ההיכר האהובים של סחרוף, פחות קפדני הפעם. עמוד השדרה של השירים פחות מובחן/מרשים מכרגיל. זה לא יהיה הוגן להתחיל עם השוואות ל'האחר", אלבום הסולו הקודם, בשלב כל כך מוקדם של ההיכרות עם "אתה נמצא כאן", אבל קשה להתאפק. "האחר" היה רצוף בשירים נהדרים שבשלב מסוים סטו מהנתיב, חיפשו את עצמם במקומות יותר מופשטים, ואז חזרו הביתה. נכון להאזנה הרביעית, חלק מהשירים ב"אתה נמצא כאן" מחפשים את עצמם, אבל לא ברור אם יש להם נתיב לחזור אליו. ועוד דבר: האופי המהורהר של "האחר", שעיגן את הסטיות המופשטות של השירים בהקשר של הלך רוח כולל, נעדר מהאלבום החדש, שהטון שלו יותר עמוס ודחוס ולכן יותר מבלבל.

האזנה חמישית: אבל בואו נעזוב את השירים היותר מאתגרים ומופשטים. ניתן להם זמן להתפענח בקצב שלהם, בלי ללחוץ. מה קורה עם השירים היותר קלים לעיכול? זהו, שהם לא מספיק טובים. באמצע האלבום יש רצף של שני שירים כאלה, "העין" ו"נחמה", שיוצרים את הרושם שסחרוף ננעל על נוסחה שלא מיטיבה אתו: ריף גיטרה מזרחי פשוט, בית מונוטוני, פזמון קליט, קצת חרקושים וקרקושים ברקע ויאללה בלגן. לפעמים זה עובד נהדר, ב"זמן של מספרים" למשל. אבל לעתים יותר קרובות זה לא עובד. אס-אמ-אס לחבר: "מקשיב לחדש של ברי. יש לי תחושה שהוא קצת מאכזב".

האזנה שישית: רגע, המחצית השנייה של האלבום מתחילה להתבהר. איך לא שמתי לב בהאזנות הקודמות לשיר "ימים נוראים", שממוקם אחרי "העין" ו"נחמה"? טקסט יפה של נועם רותם, לחן פשוט של סחרוף, והפקה מבריקה (של בן הנדלר) שהופכת את השיר לחגיגה של מקצבים, צבעים ותחושות ועם זאת מותירה אותו בפשטותו. נפלא.

האזנה שביעית: ואיך לא שמתי לב ל"בארץ הפלאות"? ליין סינתי קצרצר שנשמע כמו אזעקה, הקדמת גיטרה נפלאה בגוון דארק אייטיז, ואחריהם חמש דקות אפלות ומסעירות, אינטנסיביות בצורה מפחידה ממש, שחוזרות בכנות ובאומץ לפצעי השנים האירופיות בקריירה של סחרוף: "בארץ הפלאות אטומות העיניים/ והרוח מקפיאה את הפנים/ שמה מלאכים על מגפים/ מפזרים ברחובות אבקת קסמים". אחר כך סחרוף שר "כשניסיתי לברוח למקום שאין בו די/ לא ידעתי שהדרך ממני והלאה/ מובילה בחזרה הביתה". אין לי שום דרך לתאר במלים עד כמה מרגש האופן שבו הוא שר את המלה "בחזרה". שיר אדיר.

האזנה שמינית: עכשיו זה כבר ברור: במחצית השנייה של האלבום, זו שהתקשיתי לעכל בהאזנות הראשונות, יש בלוק של ארבעה שירים שמציירים ביחד תמונה חזקה וחודרת. החטיבה הזאת מתחילה עם "ימים נוראים", ממשיכה עם שיר הנושא ועם "בארץ הפלאות" ומסתיימת עם "הדרך לערד" - איור מוסיקלי רווי מיתרים לשיר קצרצר של רוני סומק, שנע בין סיוט לבין אידיליה חלומית. כך נשמע סחרוף כשהוא במיטבו, וכך התנדפה לה המחשבה שזה עומד להיות דיסק בינוני שיעודד את הרוקרים הישראלים שלנו למרוד במלך. אס-אמ-אס נוסף לאותו חבר: "טוב, נחפזתי לחרוץ משפט. דיסק מצוין בדרכו הלא פשוטה".

האזנה תשיעית: אבל כבר כשהמלים האלה נכתבו, הרגשתי שאני קצת מתאמץ כדי לסכם ביני לביני ש"אתה נמצא כאן" הוא אלבום מצוין. ב"אדומי השפתות", למשל, לא נדרש שום מאמץ כזה. גם הוא הצריך כמה האזנות על מנת לפענח אותו, אבל היתה בו תנופה סוחפת, פראית ומתוחכמת בעת ובעונה אחת, שהורגשה לכל אורך האלבום. באלבום החדש זה לא קורה. הוא מתחיל טוב, ואז מתחפר בבינוניות, ואז נכנס לתוך הבלוק המרובע המצוין, ואחר כך מסתיים בצורה נאה.

סחרוף מדבר בכמה שירים באלבום (בצורה מאוד לא דידקטית) על תחושה של התפרקות תרבותית וחברתית, ובהנחה שהמעמד המלכותי שלו בהייררכיה של המוסיקה הישראלית מחייב אותו לשמש מודל לחיקוי, הטון הזה מעמיק את האחריות שלו. זאת אחריות כפולה למעשה: מצד אחד להציב מודל של חירות יצירתית גדולה, של ששון אלי התנסות. את זה סחרוף עושה נהדר. אבל לאחריות של סחרוף יש עוד צד, יותר מסורתי. בעידן שבו הרוק הישראלי מתקשה לייצר הימנונים מפוארים, מותר היה לקוות שסחרוף יזכיר איך עושים זאת נכון. והתקווה הזאת נכזבת הפעם.

יכול להיות שסחרוף כבר לא מתעניין בכתיבת שירים גדולים ומהדהדים. ייתכן מאוד שמה שמעניין אותו זה לקחת שירים ספירליים וחמקמקים ולהקנות להם תוקף באמצעות הפקה משוכללת. זכותו. התקוות של המאזין והשאיפות של היוצר לא חייבות לחפוף כמובן. אבל אלבומים נפלאים הם אלבומים שבהם התהליך האלכימי הזה מתרחש. הפעם זה לא קרה. לא נורא. אס-אמ-אס אחרון לחבר: "טוב, נחפזתי לקבוע שזה דיסק מצוין. דיסק טוב, ונדמה לי שהפעם זה סופי".

האזנה עשירית: זה סופי, מבחינתי לפחות. "אני אשמע ואכריע", השיב החבר. ומה אתכם, כבר הקשבתם? מה אתם אומרים? *

ברי סחרוף - "אתה נמצא כאן". נענע דיסק



סחרוף. תחושה של התפרקות תרבותית וחברתית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו