בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ז'וסלין אבר מנסה לאתר מעצבי אופנה יחודיים. בישראל, זה היה לא קל

ז'וסלין אבר עומדת בראש פרויקט שמטרתו לאתר מעצבי אופנה ייחודיים ובעלי מאפיינים מקומיים ממדינות הים התיכון ולפתח להם מותג עצמאי

תגובות

בתום הביקור שלה בישראל לפני כחודש, ז'וסלין אבר נראתה תשושה וחסרת מנוחה. במשך שלושה ימים היא נפגשה עם מעצבי אופנה מקומיים ובחנה את עבודתם, ביקרה בבוטיקים של מעצבים ותיקים ובסטודיות של מעצבים בתחילת דרכם בניסיון להרכיב תמונה רחבה ככל האפשר על הנעשה בשדה האופנה המקומי.

אבר, מעצבת אביזרים שעבדה בעבר בבתי אופנה כמו לואי ויטון, דיור, שאנל וגוטייה, הגיעה לכאן כדי לבחור מעצב או מעצבת ישראלים שישתתפו בפרויקט שהיא מנהלת - "Maison De La Creation" ("בית היצירה"). המיזם, שמקורו במארסיי, מאגד יחד מעצבי אופנה צעירים ממדינות הים התיכון בשאיפה לסייע להם לפתח מותגים עצמאיים ולכונן רשת חברתית, מקצועית ותעשייתית.

אחד מיעדיו העיקריים של הפרויקט הוא להגביר את הייצור במדינות הים התיכון שבהן כבר קיימים מרכזי תעשייה לייצור בגדים, כדוגמת תוניסיה או טורקיה, ולהקים מפעלים במדינות נוספות במזרח התיכון. בכך הוא מבקש לכונן חלופה למערך הייצור של תעשיית האופנה שנמצא ברובו בסין ובמדינות המזרח הרחוק.

אבר מספרת כי היא מוטרדת מכך שלא הצליחה להרכיב רשימת מועמדים ישראלים שמניחה את דעתה. "כרגע יש לי רק שניים", היא אומרת. זה לא משום שהתרשמותה מהאופנה הישראלית היתה כה שלילית. למעשה, לדבריה, ההיפך הוא הנכון. אלא שרבים מהמעצבים הצעירים התקשו להתחייב לפרויקט הזה, כל אחד מסיבותיו האישיות.

"מעניינת, ובאיכות טובה", היא מגדירה את האופנה הישראלית שראתה במהלך ביקורה. "פגשתי המון מעצבים, וקשה לי לזכור את השמות של כולם, אבל אני זוכרת במיוחד את נופר גלפז - לא פגשתי אותה באופן אישי אבל ביקרתי בחנות שלה ואפילו קניתי שם כמה פריטים. ויש עוד אחת צעירה שעושה דברים מאוד מעניינים. לצערי היא לא יכולה להתחייב לפרויקט הזה כי היא ילדה לא מזמן". היא מדברת על מאיה בש.

האם הצלחת לעמוד על מאפיינים המייחדים את האופנה שמעוצבת בארץ?

"ראיתי המון בוטיקים שמציעים סריגי כותנה או ויסקוזה מאוד בסיסיים שמקורם בסין. הרבה יותר מכל מדינה אחרת בעולם. אני לא יודעת מה הסיבה לכך". כשאני מנסה לקשור זאת למצאי הבדים המצומצם בארץ ולתנאי האקלים המקומי, היא מתעקשת שמדובר בבחירה סגנונית ואסתטית. "אפשר הרי לבחור בדים דקיקים ואווריריים מסוגים שונים אבל זה לא חייב להיות אותו הדבר. זה סגנון מובהק!" וגם, היא אומרת, הופתעה לגלות את מיעוט הגוונים בקולקציות של המעצבים המקומיים. "הכל זה אפור, שחור ולבן. מה קרה לכל הצבעים מתחת לשמש הנפלאה שלכם?!"

פחות איכותי מהרשתות

דבריה נאמרים בלהט, באנגלית בניגון צרפתי, אך אין בהם תוכחה. היא מתנצלת על האנגלית הרצוצה שלה, על שאינה מצליחה למצוא תמיד את המלים הנכונות (היא משלימה במקומן מלים בצרפתית, ומתקנת מיד באנגלית), ומצרה על כך שדיבורה אינו שוטף כמו בשפת אמה.

לבושה בשמלה באורך הברך וז'קט, שניהם שחורים, אין לה גינונים שמסגלים לעצמם מי שבילו זמן ממושך מדי בלבה של תעשיית האופנה הצרפתית. אבל הדברים שהיא אומרת בשיחה עמה, שהתקיימה בבית קפה בתל אביב, נעימים ומעודנים הרבה יותר מן הביקורת שהשמיעה במשך ביקורה.

"היא מתחה ביקורת קשה על רמת האיכות והמקוריות בעבודתם של כמה מהשמות הגדולים שפועלים בארץ", אומר המעצב פיליפ בלאונשטיין מהמותג "פראו בלאו", שליווה אותה בעת ביקורה בישראל. "על כמה מהם היא העירה שאיכות הבגדים שהם מעצבים נמוכה יותר מזו של אופנת רשתות, ומדובר במעצבים ותיקים שמפעילים רשת של חנויות בפרישה ארצית. לדבריה, זה לא מוצדק בשום צורה או אופן, מאחר שזה לא נועד לייצג סוג של אמירה או בחירה סגנונית. זו סתם איכות ייצור נמוכה. על כמה מהדברים היא אמרה שאלה העתקות של מעצבי אופנה עילית מוכרים".

לדבריו, היא לא הצליחה למצוא את האותנטיות הישראלית באופנה, או את הזהות של המעצב הישראלי בקולקציות שהוצגו לה. "לכמה מהבוטיקים היא סירבה בכלל להיכנס בטענה שהם מציעים בגדי בסיס. אחת הטענות שלה היתה שהמעצבים בישראל לא יודעים להפריד בין בגדי בסיס, אופנת רחוב וביגוד מוכן ללבישה איכותי. לטענתה זה בלתי אפשרי למכור את הבגדים הללו באותן חנויות.

"אשר לתפירה עילית, לדבריה אין כאן בכלל, כמובן. כמה מהעיצובים שהיא ראתה מצאו חן בעיניה, אבל היא התקשתה להבין מדוע עושים בארץ דווקא את הקו המסוים הזה. מהי ההצדקה לכך? ממה זה מושפע? הרי אי אפשר לומר שהעיצובים האלה מתבססים על מורשת של בית אופנה נודע באיטליה או בפאריס. היא אמרה כל הזמן שאנחנו צריכים למצוא שורשים משלנו".

זו השנה השנייה לקיומו של הפרויקט והפעם הראשונה שישראל מוזמנת להשתתף בו. כל אחד מהמעצבים הנבחרים יבלה שישה שבועות במארסיי (שבוע אחד בכל חודש, במשך שישה חודשים), שבמהלכם הוא ייקח חלק בכיתות אמן, סדנאות, הרצאות ומפגשי ייעוץ אישיים שיעסקו בהיבטים השונים הכרוכים בפיתוח מותגי אופנה עצמאיים: החל במחקר ובבניית קולקציה וייצורה דרך שיווק ומיתוג וכלה בהתנהלות עסקית בשווקים בינלאומיים.

"למעשה זה לא ממש לימודים. זה דומה יותר לקואצ'ינג, לחונכות", אומרת אבר. "בשביל המעצבים זוהי הזדמנות נפלאה ללמוד על ההיבטים השונים של עיצוב אופנה מאנשי תעשייה בכירים". רשימת המעורבים בפרויקט מונה בין היתר את מעצב העל אזאדין אלאייה, את נשיא ומנכ"ל בית דיור סידני טולדנו, ואת ז'אן ז'אק פיקאר - יועץ בתחום האופנה והיוקרה שעבד עם מיטב בתי האופנה העילית בפאריס, והיה מייסד שותף של בית התפירה העילית של כריסטיאן לקרואה בסוף שנות ה-80.

שיאו של הפרויקט יהיה בדצמבר, באירוע במוזיאון האופנה במארסיי, שבו יציגו המעצבים המשתתפים דגמים חדשים שיצרו. בתערוכה שהעלתה אבר בשנה שעברה היא הזמינה את המעצבים לבחור דגם אחד מתוך ארכיון הלבוש של המוזיאון, ולעצב דגם שמתייחס באופן כזה או אחר למסורת שהוא מייצג. "השנה אני חושבת שהנושא יהיה 'הצבע השחור במזרח התיכון'", היא אומרת. לצד כל אחד מהדגמים שיוצגו בתערוכה יוצבו תצלום וקורות חיים של המעצב שיצר אותו. חודש לאחר מכן, יוצגו הדגמים ברחבת הפאלה רויאל בפאריס למשך שבועיים.

אשתקד לקחו חלק בפרויקט שבעה מעצבים. השנה עלה מספרם לתשעה, וב-2012, היא אומרת, ישתתפו 11 מעצבים ויצטרפו מדינות חדשות כמו יוון ואלג'יריה. תנאי הסף הבסיסי לבחירתו של מעצב הוא ניסיון של שנתיים לפחות בניהול מותג עצמאי. הגבול העליון הוא עשר שנים. "אם אחרי 15 שנים בתעשייה מעצב עדיין לא הצליח לגדול אז הוא פשוט לא מעצב טוב, לא?", היא אומרת וצוחקת.

המושג "מעצב צעיר", היא אומרת, אינו רק הבטחה לעתיד. מבחינתה, זהו מעצב שיכול להציע מודל שונה לעבודה, ופונקציה חיונית במיוחד במציאות הנוכחית של מותגי על שנשלטים בידי תאגידי ענק. "זה בלתי אפשרי להמשיך להתנהל כך", היא אומרת, ומתייחסת ללחץ העצום שמופעל על מעצבים בכירים שמובילים בתי אופנה מבוססים.

"חוץ מזה", היא מוסיפה, "אני חושבת שעכשיו אפשר לעבוד קצת אחרת. אני מרגישה שנשים כיום מחפשות מעצבים קטנים עם קול ייחודי. הן מאוד בררניות בבחירות שלהן, והן מנסות למצוא דברים חדשים ושונים ברשת. אני בטוחה בזה. ואולי זה מאפשר למעצבים הזדמנויות חדשות לעבודה. הרי בעזרת הרשת מעצבים צעירים יכולים לקבל הזמנות מיוחדות של בגדים ולבצע את המשלוח בתום מספר שבועות. בשביל מעצב בראשית דרכו זוהי הזדמנות נפלאה לגדול. כך הוא לא צריך לייצר כמויות גדולות של סחורה שיתקעו אצלו במחסן בסוף העונה".

בשלט רחוק

המעצבת שנבחרה לבסוף לייצג את ישראל עושה במרחב הוירטואלי שימוש נרחב בהרבה מזה שציינה אבר בעת השיחה. בחצי שנה האחרונה אלה אייזנברג מנהלת את מותג בגדי הגברים "מזון רוז'" מביתה שבאטלנטה, ג'ורג'יה. אייזנברג, בת 34, עברה להתגורר בארצות הברית עם בעלה רום אייזנברג, איש שיווק בחברת היי-טק ושותף מלא ופעיל במותג שנוסד בשנת 2005.

את הבקרים שלה היא פותחת בשיחת וידאו לישראל, לבוטיק שהיא מפעילה בתל אביב. "תודות לטכנולוגיה של שיחת הווידיאו, כמו זו שאנחנו מקיימים כעת, אני יכולה להמשיך לנהל את החנות ולפקח על פעילות השוטפת של המותג גם מאטלנטה. יש לי שני עובדים נפלאים שעוזרים לי בניהול המותג: אחד מהם אחראי על ניהול החנות, והשני מפקח על הייצור של הקולקציות. אנחנו משוחחים על ענייני דיומא: מי ביקר בחנות, מה נמכר, וגם אילו דגמים לחתוך, מאילו בדים ובאילו כמויות. בקיצור - על הכל".

בחודש שעבר היא ביקרה בישראל לראשונה מאז שעברה לאטלנטה. "באתי לכאן לעשרה ימי עבודה אינטנסיביים, ובאחד הימים קיבלתי מייל מידיד שלי שסיפר לי על הפרויקט. הצצתי באתר ברפרוף, וראיתי שלוחות הזמנים מאוד צפופים. בסופו של דבר הגשתי את מועמדותי יום לפני שעזבתי את ישראל - שלחתי מייל לז'וסלין שבו הסברתי לה בקצרה על העבודה שלי וצירפתי קישור לאתר של 'מזון רוז''. היא חזרה אלי במהרה. הגישה החיובית שלה עודדה אותי, ומיד כשהגעתי לאנטוורפן עשיתי זאת".

אייזנברג עצרה באנטוורפן בדרכה חזרה לארצות הברית כדי לעצב את חלון הראווה של הבוטיק "41 ROsier" בפריטים מתוך הקולקציה שעיצבה לקראת אביב-קיץ 2011. "התרגשתי מאוד לגלות שהם התרשמו מהחומרים שהעברתי להם ושהחליטו שהמותג 'מזון רוז'' מתאים להם". להתרגשות הזאת אפשר להוסיף גם את תחושת ההפתעה מכף שבסופו של דבר נבחרה דווקא מעצבת של בגדי גברים. זה אינו מובן מאליו בשדה המקומי, שבו בגדי הגברים תופסים נתח קטן ביחס להיצע של בגדי נשים.

קשה להצמיד לבגדים שאייזנברג מעצבת את התואר "ישראליים". הם מתאפיינים בקו מחוייט שמעולם לא איפיין את מסורת הלבוש המקומית, ובפרט לא הזן הדקדקני והצונן שאייזנברג מוקירה. אולי משום כך העיצובים שלה בלטו בנוף המקומי מהרגע הראשון.

לצד סימני הזיהוי הקטנים שהיא שותלת בבגדים שלה - בכל החולצות המכופתרות, למשל, יש לולאה אחת בצבע אדום, מעין אות דיסקרטי לשמו הצרפתי של המותג, וסמל שנראה כמו מגן של משפחות אצולה אירופיות, בצבעי שחור, לבן ואדום, שנרקם על חלק מהחולצות ומחולק ללקוחות כסיכת מתכת - היא השכילה לעבד את צופני החייטות בבדים ובגזרות שמותאמים לתנאי האקלים המקומי, ובכך העניקה למותג צביון ישראלי שאינו נשען על הנינוחות או הרפיון המוכרים בסגנון הלבוש המקומי.

בהודעת הדואר האלקטרוני שהתקבלה מאבר ושבישרה על בחירתה של אייזנברג, נכלל נימוק תמציתי: "בחרנו באלה כי עבודתה נראית בשלה. המראה שהיא מציעה הוא צעיר ומאוד לביש, וניכר שיש לה נחישות ורצון חזקים".

"אני אסירת תודה על האנשים הנפלאים שעובדים אתי בארץ", אומרת אייזנברג, אבל בנוגע לתהליך העיצוב "אני היחידה שעושה זאת מההתחלה, וכך זה נשאר גם היום. אני עובדת על הקולקציה מהבית שלי באטלנטה - מפתחת את הרעיונות ואת הסקיצות, יוצרת גזרות. אני עדיין לא מרגישה שאני יכולה לסמוך על מישהו אחר בנושא הזה".

המפגש הראשון כחלק מהפרויקט יתקיים ביום שני הבא במארסיי. "אני עדיין לא יודעת מה נעשה בו אבל אני מצפה לו בהתרגשות", היא אומרת. במקביל, היא אומרת, היא מנסה להציג את "מזון רוז'" לקהל האמריקאי. "אם הוא יאהב את המותג זה יוכל להיות צעד חשוב בהתפתחות שלו. כרגע זה עדיין מאוד מעורפל ודרושה המון השקעה, מחשבתית וכלכלית". *



ז'וסלין אבר.


פריטים שעיצבה הזוכה בפרויקט, אלה אייזנברג, המוצגים בחלון הראווה של בוטיק ''41 ROsier'' באנטוורפן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו