בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התפקיד הכפול של ששון גבאי

הוא מככב בסדרת משטרה שתעלה בקרוב וגם בשני סרטים חדשים ובשני מחזות, ועדיין ששון גבאי, המועמד לפרס שחקן השנה בתיאטרון, טוען כי הפחד מכישלון הוא מה שמניע אותו. ראיון עם דמות מלאת סתירות

תגובות

לפגישה בבית הקפה התל-אביבי הגיע ששון גבאי בהליכה מהוססת, חפה מכל גינונים של כוכב. הוא לא עורר שום תשומת לב ולרגע נדמה היה שאיש אינו מזהה אותו. אפילו המלצר שהגיש לנו קפה הפגין אדישות מסוימת. כשנשאל על ידי אם הוא מכיר את האיש לצדי, השיב, כמעט נעלב מעצם השאלה, שהוא מכיר אותו מהקולנוע, הטלוויזיה והתיאטרון וציין מיד שמות של הצגות, סרטים וסדרות.

גבאי בן 63, גיל שרבים כבר מטיילים בו עם הנכדים, אבל הקריירה שלו פורחת. "האמת היא שמאז שהתחלתי לעבוד אני עובד ללא הפסקה, קיבלתי תפקידים ומקום לביטוי, אבל זה לא לווה בניצוצות", אומר גבאי. אבל מיד לאחר מכן הוא מוסיף: "נכון שבשנים האחרונות זה יותר אינטנסיבי. אפילו אותי זה מפתיע. ככל שאני מתבגר הביקוש עולה, חמסה חמסה. ככל שהשנים עוברות אני יותר ויותר עסוק ויותר ויותר צריך לדחות הצעות.

"אין לי הסבר לביקוש הזה. אני חושב שזו הוכחה לרבגוניות שלי בעבודה. אחרי שעשיתי קומדיה איטלקית, דרמה פולנית ושיחקתי ראש תזמורת מצרית, הוכחתי כי קשת התפקידים שאני יכול לגלם מגוונת".

מדהים להיווכח עד כמה האיש הזה, שעל הבמה גורם לפרצי צחוק רבים בקרב הקהל, הוא רציני וחסר הומור מחוצה לה. הוא אינו ליצן עצוב, אך מפגין שקט וביישנות, נבוך במידה מסוימת, מדבר בקול נמוך. ואולי הוא כל אלה יחד: גם חצוף כמו מיקי ב"איסמעליה", עצבני כמו דומיניקו סוריאנו ב"פילומנה", מצחיק כמו פליקס אונגר ב"הזוג המוזר", ומרגש ואבוד כמו ריימונד האוטיסט ב"איש הגשם" ושלוימה ב"רוחל'ה מתחתנת". אין ספק שגבאי הוא מכוכבי התיאטרון הגדולים שלנו, שחקן שמפתיע ומגלה צדדים חדשים בכל תפקיד שהוא עושה.

גבאי אומר כי הפחד מכישלון הוא הכוח שמניע אותו. "מותר להיכשל אבל צריך לפחד מזה", הוא אומר, "הפחד הזה מאוד נוכח אצלי. המקצוע הזה הוא אשלייתי, אינפנטילי לפעמים, כי אחרי הכל, למה אדם עומד על במה ואומר מלים של מישהו אחר? לכן, כשאני משחק תפקיד, אני חייב שיהיה לי אפקט חזק על הקהל והאפקט הזה צריך להיות משמעותי. לכן, הפחד מכישלון נכנס כאלמנט, אחרת אין טעם במה שאני עושה".

במקום מנשה נוי

הדברים האלה נכונים גם בנוגע לגבאי שחקן הקולנוע ("ביקור התזמורת") וכוכב הטלוויזיה ("פולישוק"). זו האחרונה, סאטירה פוליטית מצליחה על חבר כנסת שלומיאל שמקודם לכהן כשר בלי שיהיו לו הכישורים המתאימים, תשוב בחודש הבא לערוץ 2 לעונה שנייה. "היא תהיה מצחיקה יותר מהראשונה", מבטיח גבאי, שזכה על תפקידו כפולישוק בפרס השחקן הטוב ביותר בסדרה קומית מטעם האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה, אבל זוקף את התהילה בעיקר לזכות תסריטאי הסדרה, שמואל הספרי.

" "אני לא מבין איך הוא מצליח לחבר עלילה מוטרפת כזו, שיש בה שיטה ויש בה אמת", הוא אומר בפרגון שאינו שכיח בקרב אמנים. "אנשים שבסביבת הפוליטיקאים אומרים שככל שהסדרה אבסורדית יותר, היא נאמנה יותר למציאות. שמוליק (הספרי) חושב שהמציאות עוד יותר מגוחכת מזו שבסדרה".

מה יקרה לפולישוק בעונה השנייה?

"הדמות שנוצרה בעונה הראשונה כבר ישבה עלי ולכן היה לי קל להיכנס לתפקיד. פולישוק השר הלא יוצלח נבעט כל הזמן למעלה ונהפך לשר המשפטים. בחייו מתחוללות תהפוכות, עליות וירידות, אבל לקראת הסוף הוא גם מרגש. הסדרה מסתיימת בטון מלנכולי".

אתה מדבר עליו בעיניים נוצצות, נראה שאתה אוהב את הדמות.

"הסדרה העניקה לי דמות ססגונית, צבעונית, נאמנה למציאות ובאותה נשימה גם אבסורדית. מאחר שהוא לא הפוליטיקאי החזק, אלא חלש, אנושי, חסר ביטחון והססן, זה מספק לי המון חומרים לעבוד אתם. זו הסדרה הכי אהובה על פוליטיקאים ואני לא מבין למה".

אמנם נדמה כי דמותו של פולישוק כמו נתפרה בעבור גבאי, אבל בתחילה נבחר שחקן אחר לסדרה, מנשה נוי, אלא שהוא הודיע שלא יוכל לקבל את התפקיד וגבאי לוהק במקומו ברגע האחרון. "קיבלתי ערימת ניירות של 13 פרקים ודי מהר התאהבתי בזה. הגעתי אל שמוליק הביתה, ועשו לי מעין אודישן: קראתי כמה פרקים וצילמנו כמה סצינות אצלו בבית ומהר מאוד הם היו מרוצים".

"פולישוק" הוא רק פרויקט אחד מתוך רשימה ארוכה עד כדי בלבול של יצירות שגבאי השתתף בהן באחרונה, או כאלה המתוכננות לעתיד הקרוב: בימים אלה הוא מצטלם לסדרת משטרה חדשה לזכיינית ערוץ 2 רשת, שבה הוא מגלם תפקיד של ראש יחידה; לפני כמה חודשים הצטלם לסרט צרפתי ששמו "כאשר לחזירים יש כנפיים" וגיבורו הוא דייג בעזה. את הסרט ביים סילוון אסטבל, שגם כתב את התסריט לאחר ביקור בארץ והתבוננות במציאות הפוליטית המקומית. הסרט הוא פנטסיה ריאליסטית הכוללת התרחשויות הומוריסטיות על דייג חסר כל, שיוצא לדוג בעזה אך ברשתו נתפש חזיר ולא דג. הצילומים נעשו במלטה ובין הדמויות יש ישראלים, פעילי ג'יהאד איסלאמי, מתנחלים ופלסטינים תושבי עזה. בספטמבר אמור הסרט לעלות למסכים בצרפת.

עוד קודם לכן יעלה לאקרנים בארץ הסרט "פידלמן" בבימוי יוסי מדמוני, על פי תסריט של ארז קו-אל. גבאי מגלם בו רסטורטור מזדקן של רהיטים ישנים והסרט עוקב אחר יחסיו עם בנו (נבו קמחי) ועם עובד שהוא אימץ כבנו (הנרי דוד). "זה סרט קטן ואנושי על אדם שמנסה לעשות רסטורציה לחיים שלו בערוב ימיו ולתקן ולמלא חוסרים שהיו לו בחייו", אומר גבאי. "ההתמודדות הזאת שלו נגעה בי ויכולה לגעת בכל אדם מזדקן".

הסרט נמכר להפצה בארצות הברית לאחר שזכה באחרונה בפרס התסריט בפסטיבל היוקרתי סאנדאנס במדינת יוטה בארצות הברית. ביולי הקרוב הוא יוקרן בבכורה ישראלית בפסטיבל הקולנוע בירושלים ולאחר מכן ייצא להקרנות בבתי הקולנוע.

בתיאטרון יגלם גבאי בעונה הבאה בבית לסין את השר ג'יימס האקר בסאטירה הפוליטית "כן, אדוני השר", המבוססת על סדרת הטלוויזיה הבריטית הפופולרית; וכן לראשונה יופיע בתפקיד ראשי במחזה של חנוך לוין, "מלאכת החיים". בינתיים הוא ממשיך להופיע בהצגה "רוח'לה מתחתנת" שכתבה סביון ליברכט וביימה ציפי פינס - תפקיד שעליו הוא מועמד לפרס שחקן השנה בתיאטרון בטקס שיתקיים בחודש הבא, ויש סיכוי גבוה שהוא גם יזכה בו.

הדמות שהוא מגלם בהצגה זו היא שלוימה, ניצול שואה אלמן, אביה של רוח'לה (קרן צור) שמתנגד לנישואיה כי החתן המיועד מעורר בו זיכרונות נשכחים מימי מחנות הריכוז. "האיש הזה מצחיק מבלי להתכוון בדרך המחשבה שלו, בדינמיקה שלו עם הדמויות, ופתאום מהרגע שמגיע החתן של בתו, חלה תפנית", אומר גבאי. .

על רקע כל אלה, אין פלא שסדר היום של גבאי מוטרף. היום שבו התקיים הראיון עמו נחשב אצלו ליום שקט כי היו לו שתי הצגות בלבד. ימים שקטים כאלה יש לו כשאינו מצטלם לסדרת טלוויזיה או סרט קולנוע. אבל הוא מצטלם הרבה לטלוויזיה ולקולנוע ובאותם ימים, כל דקה מתוכננת אצלו: "אני מחשב דקות, מכין טקסטים תוך כדי נסיעה. לפעמים אני לומד טקסט בין סצינות צילום או בדרך בנסיעה.

"באחרונה מצמצמים את ימי הצילום בסדרות טלוויזיה, כדי לחסוך כסף, ומצלמים ביום אחד מה שבעבר צילמו ביומיים", הוא מוסיף. "פעם עשו את זה בעיקר בטלנובלות ועכשיו זה נעשה גם בסדרות איכות. בתקופת צילומים, שנמשכת קרוב לחודשיים, עלי להתעורר בחמש בבוקר, לעתים לפני כן, ואז מצלמים עד שש בערב, ומשם אני ממשיך ישר להצגה בתיאטרון. מאחר שההצגות שלי מצליחות, אני מופיע בכל הארץ ויש הרבה נסיעות. אני מסיים את יום העבודה שלי אחרי חצות".

איך זה לגלם באותו זמן גם פלסטיני מעזה וגם ניצול שואה?

"זה לא חיקוי. זו יכולת לספוג מבפנים. אם החומר כתוב היטב, אני נכנס לראש של הכותב. כשזה לא כתוב טוב, אני צריך לגייס כל מיני טכניקות".

גבאים בקבר יחזקאל

טיפוסים כמו הערבי מעזה, או כמו ניצול השואה, ראה גבאי במכולת של אבא שלו בחיפה. אצל גבאי הכל התחיל במכולת של אבא. לשם הגיעה בשנות ה-60 גלריה של אנשים שונים ומשונים: עגלון שדיבר עברית קלוקלת, נשים מרומניה ופולין שעשו קניות, חלבן. אלה באו מאירופה, ניצולי שואה. והיו גם ערבים תושבי הסביבה, שבאן לקנות מצרכים במכולת. גבאי היה אז נער שעזר לאביו במכולת, שירת לקוחות, עשה משלוחים. שהה שם לא מעט שעות והתבונן בהם. "המכולת היתה מקום ומקור שאפשר לקלוט", הוא אומר. אז עוד לא ידע שהמפגש עם האנשים האלה ישמש אותו לימים כשחקן.

אביו נרצח במכולת על ידי אחד הלקוחות שלו, נער ערבי, שהיה חייב לאביו כמה לירות, "ואבא שלי כנראה אמר לו משהו על זה. כעבור כמה שעות בא הנער הערבי עם מוט ברזל ורצח אותו. הוא נתפס ונשפט למאסר עולם וכעבור כמה שנים התאבד בכלא.

"הייתי אז חייל בשירות במשטרה צבאית. לא ידעתי מכלום. אני זוכר שצילצלו ואמרו שאבא חולה ושאחזור הביתה. שלחו חבר שילווה אותי. ישבתי באוטובוס במושב האחורי ולידי ישב מישהו שאחז עיתון. פתאום אני רואה כותרת: 'בעל מכולת נרצח בחיפה'. משכתי את העיתון ואני קורא את שם אבי ושם אמי. אני מסתכל על החבר והבנתי שהוא ידע כבר. אבא היה בן 68 כשנרצח. אדם בריא שיצא מדי בוקר לעמל יומו. אמא היתה צעירה ממנו בשנים רבות, כבת 45. אני הייתי בן 20".

אביו נולד בעיר צ'פל בעיראק, דרומית לבגדאד, בן למשפחה עשירה, שהיו לה מטעי תמרים. "קברו של הנביא יחזקאל מצוי שם", מספר גבאי, "והקבר היה מקום עלייה לרגל ליהודים והיה קדוש למוסלמים. כל האנשים שעסקו בתחזוקת האתר הקדוש הזה נקראו גבאים ומשם מקור השם גבאי. מאוחר יותר עבר לבגדאד והחל במסחר בבדים. מבגדאד הביא את משפחתו לארץ, אבל על הרכוש שצבר היה צריך לוותר". בעודם בבגדאד רכש האב דירת שני חדרים בחיפה, אך רק אחרי שהייה בת שנה במעברה עברו להתגורר בה. ההורים ישנו בסלון, כל ארבעת הילדים בחדר השני. כשעלו לארץ, גבאי היה בן שלוש שנים וחצי.

את משבר ההגירה, כך נדמה, הוא צובע מעט בגוונים בהירים. אף נימה של כעס אינה מובעת, גם כשהוא מספר על אביו שפתח מכולת בלית ברירה לאחר שלא הצליח למצוא עבודה. "זו הטרגדיה של אבא והכאב של המשפחה שאני נושא עד היום. הרצח, הדמות שלו, המכולת. הוא נרצח ולא הספיק לראות דבר מהצלחת ילדיו. אחי הבכור, צבי, היה איש משרד החוץ, כיהן כקונסול כללי בפילדלפיה, סן פרנסיסקו ואוסטרליה, היה ממקימי השגרירות בקהיר, שגריר ראשון באירלנד ובתפקידו האחרון - סמנכ"ל אסיה ומדיניות האוקיינוס השקט במשרד. אחי פרדי עבד בבית המשפט בהוצאה לפועל; ולאחי יוסי בית מסחר לחלקי חילוף למכוניות. ואני הקטן. אחרי הרצח קיבלתי חופשה מהצבא ועבדתי עם אמא במכולת עד שנמכרה".

איך הרצח השפיע עליך?

"הרצח השפיע על כל המשפחה. אני הולך עם הזיכרון שלו עד היום. הגיע הזמן שארפה קצת עם הזיכרון הכואב הזה. אני משתמש בכאב הזה כשחקן. בני נקרא על שמו: אדם משה. עכשיו אני מתמודד עם האובדן של אמי אמירה, שנפטרה לפני כחצי שנה, בת 89. אחרי הרצח היא עברה לגור ברמת גן והתפרנסה כמטפלת בילדים".

כילד, הוא לא היה אחד מהחבר'ה. הוא היה רזה, ביישן וניסה להתגבר על מבוכתו. על תיאטרון התחיל לפנטז כשהיה בן 8, אך לא גילה זאת לאיש. "אני זוכר שהצגנו משהו שכתבנו, איזה קשקוש של דקה, והרגשתי מאוד טוב בסיטואציה הזאת, הרגשתי שאני שייך למקום הזה, ששם אני רוצה להיות", הוא מספר. "זה היה הזרע הראשון של הדבר הזה, של להיות שחקן".

מאז נהג להאזין לתסכיתים של "המסך עולה" ברדיו. "ישבתי תקוע מול הרדיו והקשבתי. דרכו גיליתי עולם שלם של מחזות שהפעילו את הדמיון. באירועים משפחתיים, ההורים היו אומרים לי: 'תעשה חיקוי של בן גוריון', ואני עשיתי. כשיוסף (פפו) מילוא הקים את תיאטרון חיפה, נהגתי כנער נהגתי ללכת להצגות ונפתח בפני עולם קסום ונפלא. היתה לי מין פנטסיה כזו שאולי אי פעם אוכל לעמוד על הבמה. לא סיפרתי על כך לאיש - לא במשפחה ואפילו לא לחברים".

כשהגיע לגיל גיוס, ניסה להתקבל ללהקה צבאית, אך נדחה ומצא עצמו במשטרה הצבאית. "פגשתי שם את אילן רונן, שירתנו במחנה צריפין, ויחד הלכנו בהסתר לשיעורים של פיטר פריי. בשבילי, לפגוש את אילן במשטרה צבאית היה כמו לפגוש אח אובד".

בתיאטרון בית לסין אומרים על גבאי כי "הוא גבר של נשים" ומספרים שכל שחקנית חדשה שבאה למקום, מיד מתעניינת בו. גבאי נהנה לשמוע זאת אך מצהיר מיד שאינו משתף פעולה עם שום יוזמה כזו ושיש לו זוגיות טובה עם זוגתו.

הוא אב לחמישה ילדים משתי נשים וסב לשניים. ההגדרה סבא די מביכה אותו, אבל הוא גם נהנה ומנסה להתרגל. את אשתו הראשונה, מימי ברעם, פגש באנסמבל תיאטרון מוסיקלי קאמרי כששיחק את ארלקינו, והיא, ארכיאולוגית במקצועה, שימשה כעוזרת במאי. הם היו נשואים 15 שנה ונפרדו. לפני שנים אחדות היא מתה. מנישואים אלה נולדו שלושה ילדים: ראדי, בן 36, שפתח אתר לקנייה חברתית לילדים ואב לשני ילדים פעוטים; נועה, בת 33, שלמדה בבצלאל ועוסקת בעיצוב גרפי; ותמר, בת 26, שלמדה לימודים כלליים בתל אביב ובאיטליה וכעת לומדת יחסים בינלאומיים בלונדון.

בת זוגו, דפנה חלף-גבאי, היא סופרת ספרי ילדים, שעד לאחרונה עבדה במחלקה החינוכית במדיטק. הם נפגשו ברחוב בפגישה אקראית לפני 20 שנה. הוא היה בדרכו לחתימת חוזה שכירות על דירה לאחר גירושיו; היא חזרה מארצות הברית מלימוד שיטת חינוך מיוחדת לגיל הרך והיתה בדרכה לקנית מקרר. "היא ידעה מי אני דרך חברים וכשנפגשנו ברחוב, התחלנו לדבר. אמרנו בצחוק שאולי המקרר שהיא תקנה ייכנס לדירה שאני אשכור. התחלנו לחזר אחד אחרי השני ונהייה קשר".

מאז הם יחד, אך אינם נשואים. הם מתגוררים ברמת אביב הישנה. אדם, שנולד כעבור שמונה שנות זוגיות, הוא כיום הוא בן 13 ולומד בבית הספר לאמנויות במגמת דרמה. אחריו נולד אורי, בן 11, ולומד במגמת מוסיקה. "הילדים לוחצים שנתחתן", הוא אומר.

האם הוא מעודד אותם ללכת בדרכו? "לא ממש", הוא משיב, "לילדי הגדולים נהגתי להגיד שזה מקצוע קשה. לקטנים אני כבר לא אומר כלום, אבל אדם מגלה נטיות רציניות ללכת בדרכי".

את שני הבנים הקטנים שלח גבאי לא פעם לקבל במקומו פרסים. האם זה היה מכוון לחשוף אותם לאור זרקורים? "זה קרה בשתי הזדמנויות שונות", הוא משיב, "כי הייתי עסוק בהצגות. אדם קיבל בעבורי את פרס אופיר על תפקידי ב'ביקור התזמורת' ב-2007, ואורי קיבל בשבילי ב-2009 את פרס האקדמיה לטלווזיה וקולנוע על תפקידי ב'פולישוק'. על הבמה הם הקריאו דברים שכתבתי, אבל גם הוסיפו מעצמם וזה היה מאוד מרגש".

שחקן שובר קופות

גבאי הוא קודם כל שחקן תיאטרון, וכך הוא גם מגדיר עצמו. בתיאטרון הישראלי הוא נמנה עם השחקנים שמקבלים את השכר הגבוה ביותר. הוא למד תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, אך במקביל למד גם פסיכולוגיה, כי לא היה משוכנע בבחירת המקצוע. "אך מהרגע שהתחלתי ללמוד, הבנתי שאני שייך", הוא אומר.

את לימודיו סיים ב-1971 ומאז הוא כל הזמן על הבמה. עדנה שביט היתה הראשונה שביימה אותו; זה היה בשני מערכונים של עמוס קינן, "אולי רעידת אדמה" ו"רוזטה חוזר משדה הקרב". מייקל אלפרדס, המנהל האמנותי המיתולוגי של תיאטרון החאן, ראה אותו וצירף לקבוצת השחקנים הראשונה עם שבתאי קונורטי המנוח, רחל שור, ספי ריבלין, אבי פניני ואחרים. מאוחר יותר הצטרפו יהודה אלמוג, אורי אברהמי, נטע פלוצקי, אילן רונן ואחרים.

מאז, תפקיד רדף תפקיד: בחאן שיחק ב"משרתם של שני אדונים" בבימוי אלפרדס, וב"מלכוד 22" בבימוי אילן רונן. אחרי החאן שיחק בכל התיאטרונים בארץ: בתיאטרון הקאמרי ב"הזונה הגדולה מבבל" של חנוך לוין, בהבימה ב"אופרה בגרוש", "קוויאר ועדשים" ו"בית ספר לנשים". ההצגה האחרונה הביאה אותו לתיאטרון באר שבע, שם שיחק את ניצול השואה זינגר במחזה "זינגר" שביים מיכה לבינסון. ההצגה היתה ללהיט ומיקדה את תשומת הלב בגבאי כשחקן דרמטי.

הקשר שהחל עם ציפי פינס, שהיתה אז מנהלת תיאטרון באר שבע, התהדק מאוחר יותר, כשהיא קיבלה לידיה את ניהול תיאטרון בית לסין. בבית לסין עשה תפקידים נפלאים בהצגות "איש הגשם", "הזוג המוזר" (לצד נתן דטנר; על משחקו בהצגה קיבל גבאי את פרס השחקן בפרס התיאטרון הישראלי), "הדוד וניה" ו"רוח'לה מתחתנת", וזו רק רשימה חלקית.

יונה אליאן נהפכה לבת זוגו על הבמה: הם הופיעו יחד ב"פילומנה", "מי מפחד מווירג'יניה וולף", "תנאים של חיבה", "מירנדולינה" ו"זוג גרוש". "זה סיפור התאהבות ממבט ראשון", אומר גבאי, "הכרנו בהבימה במחזה 'נסים ונפלאות בקופסאות שימורים'. החיבור שלנו יוצר אצל הקהל משהו שהוא באמת אוהב. ליונה יש איכויות קומיות ודרמטיות ואנחנו עובדים תוך שיתוף ופרגון הדדיים. החיבור הזה הוא גם כבני אדם וחברים, יש עם מי לדבר ועם מי לחלוק דברים. ולא, דפנה לא מקנאה שאני לפעמים מבלה עם יונה יותר מאשר אתה".

ב-16 השנים האחרונות נהפך בית לסין לתיאטרון הבית שלו. הדבר עומד בסתירה להצהרה קודמת שלו, בראיון ל"הארץ" לפני 15 שנה, ולפיה "להתמקד בתיאטרון אחד פירושו לירות לעצמי בראש. אני מסתכן אמנם, אבל מרוויח את החופש שלי". גבאי מגיב במבוכה מסוימת כשהוא שומע את הציטוט הזה.

"זה היה נכון אז, אבל אנשים משתנים", הוא אומר. "האמת היא שהמפגש עם ציפי פינס היה כל כך מספק שלא היתה לי סיבה מספקת ללכת לתיאטרון אחר, ולא שלא היו הצעות. מבחינת הקריירה, העבודה, ההצלחות - הייתי צריך סיבה יוצאת דופן כדי לעזוב, ולא היתה סיבה כזו. זה לא שעושים רק מה שאני רוצה, אבל יש הקשבה ודיאלוג".

לגבאי היו גם כישלונות: "סירנו דה ברז'ראק" בהבימה וגם קלאודיוס במחזה "המלט" בהבימה, אך אלה הם מיעוט בהשוואה להצגות המצליחות הרבות שלו, שרצות 200 ו-300 ו-400 פעם. גבאי הוא שחקן שובר קופות שמכניס הרבה כסף לתיאטרון. האם לא משעמם לשחק מאות פעמים בהצגה אחת, לומר אותו הטקסט ערב-ערב?

"השאלה הזאת לא עולה אצלי כלל", הוא משיב. "אני עולה על הבמה וחי מחדש את הדמות. לפעמים זה שוחק ומעייף, והנסיעות ברחבי הארץ הן דבר מטורף, אבל לעולם לא משעמם. בשביל זה יש טכניקה. זה המקצוע שאני אוהב, שאני בחרתי, זו דרך החיים שלי ואני מקבל את הדרך הזאת עם כל הקושי. כשאני לא עובד, אני לא כל כך יודע מה לעשות עם עצמי - הכל מתבלבל לי. הכישורים שלי להתמודד עם החיים לא כל כך טובים".

לרמות בלי להיתפס

ההופעות בטלוויזיה הגבירו את הפופולריות שלו. עוד לפני "פולישוק" הוא כיכב בסדרה "משפט קסטנר". הליהוק שלו לסדרה לא היה מובן מאליו. "אני זוכר ששאלתי את אורי ברבש הבמאי: 'אני ממוצא מזרחי עיראקי, אתה בטוח שאתה רוצה לקחת אותי לתפקיד קסטנר?' ובשבילו השאלה הזאת לא היתה רלוונטית. קסטנר הוא נקודת ציון חשובה בעבורי", מוסיף גבאי, "כי התפקיד הזה הפך אותי לפופולרי מאוד".

פריצת דרך אחרת היתה הופעתו בסרט הקולנוע "ביקור התזמורת", שעליה קיבל את פרס השחקן הטוב ביותר בטקס פרסי הקולנוע האירופי. הדבר סלל לו דרכים מעבר לים, והסרט על הדייג מעזה בא בעקבותיו. בטקס פרסי פסטיבל הקולנוע האירופי שהתקיים בברלין הוא התחכך בכוכבים בדרגתם של מישל פיקולי, שהתמודד מולו על פרס השחקן והפסיד, הלן מירן, שזכתה אז בפרס השחקנית על תפקידה כמלכת בריטניה, וגם ז'אן מורו וליב אולמן שפגש שם. "היו הצעות נוספות לסרטים", אומר גבאי, "אך לא נעניתי להם בשל מחויבויות לתיאטרון בארץ".

קריירה בינלאומית מעניינת אותך?

"כן, בקולנוע. אבל צריך להתמסר לזה וצריך לקבל החלטה שאתה עושה פסק זמן, עוזב קריירה כאן לטובת הדבר הזה. די קשה לעשות את שניהם יחד. אני מרוצה מהמצב כיום, כי אני רואה בעצמי בראש וראשונה שחקן ישראלי שעובד כאן. אני אדם זהיר באופי שלי וגם זהיר בבחירות שלי, ולא אעשה את זה אם לא אדע שבשנתיים האלה אני עובד ולא מחכה לעבודה. יש לי הרבה מה להפסיד כאן".

שנים רבות מדברים על מותו של התיאטרון בעידן הקולנוע והטלוויזיה. אתה שותף לקינות האלה?

"בכלל לא. ככל שהשנים עוברות יש יותר ויותר קהל. זה לא משקף את איכות התיאטרון, ויש לפעמים סטגנציה בתיאטרון, בעשייה ובסגנון, אבל זה כן משקף את העובדה שהתיאטרון מושך אליו יותר ויותר אנשים. אני לא אומר שכל הבחירות נכונות ויש אילוצים ולפעמים צריך ללכת על חבל דק. הקהל התרגל לראות דברים פשוטים, אבל צריך להפעיל את הדמיון שלו, לתת לו מה שהוא לא כל כך רגיל. את המחזאות הישראלית קל לו לקבל, אבל אם המחזה קצת רחוק מחייו או מסדר היום הישראלי - קשה לו לקבל זאת. אין נועזות מספקת בסגנון כדי לאתגר את הקהל. אני יכול להגיד שאני לפחות משתדל לעמוד מאחורי הדברים שאני עושה, ואם בוחנים את הרפרטואר שעשיתי בשנים האחרונות, אני עומד מאחוריו".

מה מרגיז אותך?

"מרגיז אותי שהחברה הישראלית מתנהלת בלי אידיאלים. רק מכבים שריפות כל הזמן, אין גם התכוונות לאידיאל שרוצים לשאוף אליו. החברה די מסתדרת עם מה שיש וכל אחד דואג לעצמו, ובסך הכל חיים טוב, אבל כל זה מכסה על חוסר ערכים וחוסר כוונה לפתור את הבעיות שמעיקות.

"כשאני פותח את העיתון, אני די חסר אונים", הוא מוסיף. "המקצוע הזה, המשחק, הוא דרך חיים שפויה בשבילי, כי כאן המציאות ברורה ומוגדרת וצפויה וניתנת לשליטה בשעה שהמציאות בחוץ היא כה כאוטית. מהרבה בחינות, המשחק הוא הדרך היחידה בשבילי לברוח ממנה. זה צד אחר של הבחירה במקצוע. אני לא מיומן להתמודד עם החיים כמו שאני מיומן להתמודד עם המקצוע".

איזה משקל יש לטכניקה ולמיומנות שלך כשחקן?

"כשחקן, התפקיד שלי הוא לרמות בלי שיתפסו אותי. אם הצלחתי עשיתי את שלי. ולא מעניין אם אני מודע או לא. יש המון טכניקה בתיאטרון, כמו טיימינג מתי להגיד את המשפט ואיזה פאוזה לעשות כדי שיהיה צחוק או לא יהיה צחוק. אני יכול להגיד אותו משפט ולגרום לקהל לצחוק או לגרום לו להיות שקט ומתבונן. זה קשור לחוש תזמון, חוש מוסיקלי וקצב, ואו שיש לך את זה או שאין לך. כשאתה עושה את התפקיד טוב ואתה בפנים, אתה שולט בקהל ואתה יכול לעשות אתו מה שאתה רוצה: לגרום לו לצחוק, להקשיב או לבכות. וגם לעצור את הצחוק בבת אחת".

על איזה תפקידים אתה עוד חולם?

"אני חולם על קלאסיקה שייקספירית ויוונית, אבל לא הגעתי לחקור אותם לעומק. תמיד היו דברים אחרים. הגעתי לשלב שמגיע לי להתמודד עם תפקיד שייקספירי ואני חושב שאני חייב את זה לעצמי - ואני לא אומר בכך שמה שאני עושה הוא פחות חשוב. הייתי רוצה להתמודד עם תפקיד אתגרי כמו ריצ'רד השלישי או עם מקבת ואני מדבר עם ציפי (פינס) על תפקיד שיילוק מ'הסוחר מוונציה' של שייקספיר. כרגע זה נראה לי הכי מעשי. אבל הדברים לא קורים מהר. במקביל הייתי רוצה להשתתף במחזמר, לשיר על הבמה. אני לא זמר אבל אני יודע לשיר. עשיתי כבר את אוליבר, פיטר פן ו'אופרה בגרוש'".

יש תפקיד שתסרב לשחק בתיאטרון או בקולנוע?

"אם יוצע לי תפקיד שבא לשרת אג'נדה, אסרב. למשל סרט פוליטי, או סרט של אלימות לשם אלימות. אבל אם הוא יבוא מנקודת מבט אנושית, שחוקרת את נפש האדם, לא אסרב לתפקיד. גם הסרט על הדייג מעזה מתקיים במציאות פוליטית מסוימת מאוד, אבל הוא קודם כל סרט אנושי".

אתה חושב על הגיל שלך או שמשבר גיל 60 פסח עליך?

"אני לא יודע אם לקרוא לזה משבר, אבל הייתי בדיכאון מסוים. אני רואה שאני מתבגר, גם התפקידים משתנים, וגם חברים הולכים לעולמם. פתאום זה הופך אותך להיות מודע לכך שיש מעגל שמתחיל ומסתיים באיזה מקום. אתה מבין שיש סוף להצגה הזאת. אבל בשלב כלשהו הבנתי שזה הסיפור שלנו כבני אדם וצריך ליהנות ממה שקיים".

אין שום רגע של הומור בכל הראיון הזה. אולי תספר משהו שיעלה חיוך?

"זו האישיות שלי, היא מופנמת. אני נזכר שבהצגה ה-300 ב'זוג פתוח' פתאום היה לי 'בלקאאוט' ושכחתי את הטקסט. יונה אליאן, בת זוגי לבמה, לא ידעה איך להמשיך. היה נדמה שעובר נצח ואני לא נזכרתי בטקסט. יעקב איילי, ששיחק פועל במה בהצגה, נכנס לבמה כדי לעזור, אבל לא ידע איך. שאלתי אותו: 'איך אני צריך להמשיך'. והוא אמר: 'אני לא יודע, אבל באתי להיות אתכם'. אחרי דקה חזר הטקסט והמשכנו. זה רגע שאי אפשר להסביר למה הוא קרה, אבל הקהל אוהב רגעים מביכים כאלה".

מה היית מציע לשחקן מתחיל?

"להיות נאמן לעבודה ולעצמו, לעשות את העבודה הזאת מאהבה ומצורך, ובמקביל לדרוש מה שמגיע לו מבחינה כספית. כשחקן צעיר ולא מפורסם התעקשתי לקבל מה שחשבתי שמגיע לי. חלק מההערכה אליך היא התמורה שאתה מקבל. והייתי מציע לו גם לא להתרגש מהצלחה". *



ששון גבאי. משחק כדרך חיים שפויה


יונה אליאן. זוגיות על הבמה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו