בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה חדשה בברלין על הפילוסוף לודוויג יוזף יוהאן ויטגנשטיין

הקשרים הסבוכים עם בני משפחתו הווינאית, התאבדותם של שלושה מאחיו, יחסו האמביוולנטי למוצאו היהודי וניסיונותיו להסתיר את ההומוסקסואליות שלו - כל אלה נבחנים בתערוכה המוצגת בברלין לזכר אחד מגדולי הפילוסופים במאה ה-20, שהלך לעולמו היום לפני 60 שנה

תגובות

"אני מתפלסף כעת כמו איזו אשה זקנה שכל העת מאבדת משהו וצריכה לחפש אותו מחדש; פעם את המשקפיים, פעם את צרור המפתחות" (מתוך "על הוודאות")

אמנם כבר בפתח ספרו "חקירות פילוסופיות" הצהיר לודוויג ויטגנשטיין כי "להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום", אבל לפחות בכל הנוגע להגותו שלו, נדמה כי קו הסיום עדיין רחוק מהעין. מאז מותו ב-29 באפריל 1951, היום לפני 60 שנה, הועלו מגוון הסברים ופרשנויות לפילוסופיה - או ליתר דיוק, לפילוסופיות - שלו, השפעתו חילחלה לתחומי דעת נוספים וגם האישיות החידתית שלו זכתה לניתוחים וייצוגים לא מעטים.

התערוכה "לודוויג ויטגנשטיין - הקשרים של גאונות", המוצגת עתה במוזיאון ההומו-לסבי בברלין, מציעה צרור מפתחות נוסף להבנת דרכו של אחד מגדולי ההוגים במאה ה-20, שנמנה עם מניחי היסודות למהפך הלשוני שהתחולל בעולם הפילוסופיה. היא עומדת על זיקות בין הגותו לבין חייו ושופכת אור על שני היבטים מרכזיים, אך גם לוטים בערפל, בביוגרפיה שלו: יחסו האמביוולנטי למוצא היהודי של משפחתו וזהותו המינית.

בכניסה לתערוכה מוקרנת באופן מחזורי סדרת דיוקנאות עצמיים של ויטגנשטיין, שצולמה ב-1922. הפרצופים המתחלפים שלו מרמזים על כוונתה של התערוכה לחשוף את הפנים הרבים באישיותו. "במלאות 60 שנה למותו, ביקשנו לשרטט את דמותו באמצעות התבוננות לא רק בתיאוריות פורצות הדרך שלו, אלא גם במשפחתו, בתרבות שבה צמח, במקורות ההיסטוריים והאינטלקטואליים שהשפיעו עליו, בקשריו החברתיים ובמקומות הרבים שבהם חי", אומרת כריסטינה יאספרס, שאצרה את התערוכה יחד עם יאן דרהמל.

לדבריה, החיבור בין הפילוסופיה לבין הביוגרפיה של הפילוסוף שגיבש אותה מתאים במקרה של ויטגנשטיין, מפני שהוא עצמו מצא זיקה כזו: "הוא סבר שכדי להעמיד פילוסופיה נכונה, עליך לחיות נכון, כלומר - החיים והפילוסופיה הולכים זה בצד זה. התמורות שחלו בהשקפותיו הפילוסופיות עשויות להתבהר לאורה של הביוגרפיה: מצד אחד, ההתלבטויות, הספקות והחשש מטעויות ליוו אותו תמיד, בחיים כמו בעיסוק התיאורטי; ומצד שני, כאשר חש כי עליו לשנות את אורח חייו או כאשר השתכנע כי שגה במסקנותיו הפילוסופיות, הוא קיבל החלטות נחרצות ודבק בהן באדיקות".

התמורות שיאספרס מתייחסת אליהן מוכרות, קרוב לוודאי, לכל מי שהגיע לאוזניו שמעו של ויטגנשטיין - פילוסוף שכל התייחסות אליו מצריכה הבהרה אם מדובר ב"ויטגנשטיין המוקדם", כפי שמכונה ההגות שפיתח בשחר דרכו, או שמא ב"ויטגנשטיין המאוחר", שפרש תיאוריה שונה לגמרי. נראה כי בתולדות הפילוסופיה אין עוד מקרה דומה, שבו אותו אדם יצר שתי פילוסופיות שונות, המנוגדות זו לזו, וכל אחת מהן השפיעה עמוקות על דור שלם של אינטלקטואלים.

אבל אל נקדים את המאוחר: לודוויג יוזף יוהאן ויטגנשטיין נולד ב-26 באפריל 1889 בווינה, הצעיר בשמונת ילדיהם של קרל ויטגנשטיין, תעשיין ברזל ופלדה שהיה אחד האנשים העשירים והמשפיעים ביותר באימפריה האוסטרו-הונגרית באותה תקופה, ושל רעייתו ליאופולדינה. בילדותו קיבל חינוך פרטי בביתו, שכלל לימודי פילוסופיה. אביו היה פטרון חשוב של סצינת האמנות הווינאית וילדיו זכו לחינוך אסתטי-מוסיקלי בבית המשפחה. כמה מהמלחינים הבולטים בווינה של מפנה המאות ה-19 וה-20, בהם קלרה שומאן, ריכרד שטראוס, גוסטב מאהלר ויוהנס ברהמס, ניגנו בארמונם המפואר של הוויטגנשטיינים. ארמון הקיץ של המשפחה מחוץ לווינה רוהט בידי אמני "הסדנה הווינאית".

כשהיה נער מתבגר, התאבדו שניים מאחיו של ויטגנשטיין, ששניהם היו הומוסקסואלים: האח יוהנס, שנכסף מילדותו לתרגם את העולם לנוסחאות מתמטיות (שאיפה שהתממשה לימים בפילוסופיה המוקדמת של לודוויג), והאח רודולף, שהיה סטודנט בברלין ושם קץ לחייו מפני שחשש כי נטייתו המינית תיחשף בפומבי.

בתערוכה מוצג גיליון של כתב עת שפירסמה "הוועדה המדעית-הומניטרית" (ארגון התמיכה ההומו-לסבי הראשון בתולדות האנושות, שהוקם ב-1897 בברלין על ידי הסקסולוג היהודי-גרמני מגנוס הירשפלד), ובו מופיע דיווח על התאבדותו של רודולף. אלכסנדר וו מספר בספרו "בית ויטגנשטיין", שפורסם ב-2008, כי האב קרל אסר להזכיר בבית המשפחה את שני האחים שטרפו את נפשם בכפם. לטענתו של וו, האיסור הגורף שהטיל האב יצר "אקלים של מתח בלתי נסבל" בין ההורים לילדיהם ופער "קרע שלא התאחה לעולם".

כשהיה בן 14 עבר ויטגנשטיין ללמוד בגימנסיה ריאלית בעיר לינץ. באותה שנה למד בבית הספר גם הנער אדולף היטלר, המבוגר מוויטגנשטיין בשישה ימים, אבל אין זה ברור אם היתה היכרות ממשית בין שני התלמידים. השניים לא למדו באותה כיתה, שכן היטלר נאלץ לחזור על שנת לימודים בעוד ויטגנשטיין הוקפץ כיתה הודות להתקדמותו המהירה.

ב-1906 החל ויטגנשטיין ללמוד הנדסת מכונות בברלין ולאחר מכן למד לדוקטורט בהנדסה במנצ'סטר. הוא התעניין במיוחד במתמטיקה ובלוגיקה מתמטית ועבר ללמוד בטריניטי קולג' באוניברסיטת קיימברידג' אצל הפילוסוף ברטראנד ראסל. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, גויס ויטגנשטיין לצבא האוסטרי.

בחפירות במלחמה הוא עמל על כתב היד של מחקרו העצמאי בתחום הלוגיקה, וב-1918, כשנפל בשבי של הצבא האיטלקי, הותר לו לשלוח לראסל את החיבור, שפורסם כעבור שלוש שנים בשם "מאמר לוגי-פילוסופי". החיבור, שהיה ספר הפילוסופיה היחיד של ויטגנשטיין שפורסם בימי חייו, פורש תמונת עולם קשוחה, מזוקקת ורציונלית עד כאב של היחסים בין העולם, הלוגיקה והשפה. הוא משרטט את גבולות המחשבה ודוחה, לפחות בקריאה שטחית, את העיסוק בשאלות מטאפיסיות, אתיות ואסתטיות, כמו אלה שהטרידו את מנוחתם של הפילוסופים לאורך כל ההיסטוריה.

במקום זאת, הפילוסופיה של הלשון מוצגת כמפתח לראיית העולם, וכפי שהתנסח ויטגנשטיין באחד המשפטים המפורסמים בספר: "גבולות שפתי משמעם גבולות עולמי". עם זאת, קריאה זהירה של הספר מחייבת התייחסות גם למה שלא נכתב בו: במכתב ששלח ויטגנשטיין למו"ל של הספר, לודוויג פון פיקר, הוא הסביר כי לוז החיבור הוא השקפה אתית, אף כי אין היא מנוסחת בטקסט עצמו.

השפעתה של מלחמת העולם הראשונה על משפחת ויטגנשטיין לא הסתכמה רק בכתיבת יצירת מופת פילוסופית. אח נוסף, קורט, שאף הוא שירת כחייל, ירה בעצמו למוות סמוך לסוף המלחמה, ללא סיבה נראית לעין. עוד קודם לכן, בתחילת המלחמה, האח פאול, המבוגר מלודוויג בשנתיים, איבד את זרועו הימנית באחד הקרבות. פאול, שטיפח מנעוריו שאיפה להיות פסנתרן, נפל בשבי הרוסי וכששוחרר החליט לחזור ולנגן, באצבעות יד אחת בלבד. הוא הזמין יצירות שיתאימו לכף ידו השמאלית מגדולי המלחינים של התקופה, בהם ראוול, שכתב בשבילו את "הקונצ'רטו ליד שמאל", היצירה שהקנתה לפאול את עיקר פרסומו.

באמצעות תצלומים, מכתבים, קטעי יומן ומסמכים נוספים, התערוכה סוקרת בהרחבה את היחסים הסבוכים בין לודוויג לבין פאול. האחרון היה מודאג מההומוסקסואליות של הראשון והרבה להתעמת עמו, בבבגרותם כבילדותם. כמי שנמשך לפילוסופיה האי-רציונלית של שופנהאואר, דחה פאול את הפילוסופיה האנליטית-לשונית של לודוויג וגרס כי היא אינה אלא הבלים. לודוויג מצדו לא רחש הערכה רבה לאיכות נגינתו של פאול, שנחל הצלחה בינלאומית בקריירה המוסיקלית שלו.

לעומת זאת, יחסיו של לודוויג עם שלוש אחיותיו היו קרובים ונעימים יותר, הן בתחומי הנפש והן בתחומי הגוף: עם הרמינה ועם מרגרטה הוא התדיין בסוגיות פילוסופיות ואתיות, ועם הלנה הוא נהג להתגפף.

אלוהים הגיע ברכבת

"מה שבכלל ניתן לומר, ניתן לומר בבירור, ומה שאי אפשר לדבר עליו, עליו יש לשתוק" (מתוך "מאמר לוגי-פילוסופי")

בהקדמה ל"מאמר לוגי-פילוסופי" כתב ויטגנשטיין כי "האמת של המחשבות המוצעות כאן היא מוחלטת ואי אפשר לערערה. לדעתי, מבחינה מהותית, פתרתי סופית את הבעיות". נאמן לתפישה זו, שלפיה התיאוריה שלו מביאה למעשה לקץ הפילוסופיה, הוא פרש מעולם ההגות ונפנה לעניינים גשמיים יותר: הוא עבד כמורה בבית ספר יסודי וכגנן במנזר.

אמנם לוויטגנשטיין נוצרה תדמית של פילוסוף מבודד, מיוסר ומנוכר, אבל התערוכה מבקשת להראות את הקשרים החברתיים הרבים שהיו לו באנגליה ובאוסטריה ונמשכו גם בתקופה שלא היה פעיל באקדמיה. בין היתר, הוא רקם קשרים עם דמויות בולטות כמו הפילוסופים של "החוג הווינאי" (שאסכולת הפוזיטיביזם הלוגי שלהם הושפעה עמוקות מהגותו), האדריכל אדולף לוס, הסופר והסאטיריקן קרל קראוס והכלכלנים פיירו סראפה וג'ון מיינרד קיינס. כאשר חזר ויטגנשטיין ב-1929 לאוניברסיטת קיימברידג', כתב קיינס לאחד מחבריהם: "ובכן, אלוהים הגיע. פגשתי אותו ברכבת של 05:15".

כדרכם של אלים, הם מתגלים בעיקר בפרטים הקטנים, ואלה מרכיבים את עיקר התערוכה בברלין. מוצגים בה, לדוגמה, רישומי הכנה לווילה שבנה ויטגנשטיין ב-1928 בווינה בשביל האחות מרגרטה, ונועדה להמחיש באופן ארכיטקטוני את הרעיונות שהוצגו ב"מאמר לוגי-פילוסופי". הווילה, הבנויה בקומפוזיציה של קוביות המשתלבות זו בזו וחזיתה נקייה מקישוטים, תוכננה על ידי ויטגנשטיין בסיוע חברו הקרוב, האדריכל היהודי פאול אנגלמן, שהיה תלמידו של לוס, ועוררה התעניינות רבה בחוגי האדריכלות באותם ימים. בעיצוב הפנים של הבניין ניכרות השפעות שספג ויטגנשטיין מעיצוב הארמון של משפחתו. כיום הווילה משמשת את שגרירות בולגריה בווינה.

הקשר עם אנגלמן מאיר גם את "השאלה היהודית" של ויטגנשטיין, שאביו היה בן ליהודים מומרים ואמו היתה בת לאב יהודי מומר. המוצא היהודי היה מקור לאמביוולנטיות ולסבל בעבור ויטגנשטיין, כפי שמספר הפסיכולוג הישראלי הנרי אברמוביץ במאמר שחיבר לקטלוג התערוכה ועוסק בזהותו היהודית של הפילוסוף.

לדבריו, אמנם מנקודת מבטה של הדת היהודית לא היה ויטגנשטיין יהודי מפני שסבתו מצד האם היתה קתולית, וגם באופן מעשי, הוא לא חי כיהודי ולא זיהה עצמו עם התרבות היהודית. ואף על פי כן, ויטגנשטיין קרא רבות על ההיסטוריה היהודית, ובהערות שחיבר התייחס ליהדות כקטגוריה חברתית או כמצב רוחני, להבדיל ממאפיין גזעי. "בקרב יהודים 'גאונות' נמצאת רק אצל הצדיק. אפילו הגדול שבין ההוגים היהודים אינו יותר מאשר בעל כישרון (אני, לדוגמה)", הוא כתב.

עדות מרתקת נוספת למקומה של היהדות בראייתו העצמית של ויטגנשטיין מצויה במכתב ששלח ב-1925 לאנגלמן, כאשר שמע שהאחרון עומד להגר לפלשתינה ולהצטרף ליישוב היהודי-ציוני. "החדשות על רצונך לעבור לפלשתינה עשו את מכתבך למעודד ומלא תקווה בשבילי", הוא כתב לו. "ייתכן כי זה הדבר שראוי לעשותו וכי יש לו אפקט רוחני. הייתי רוצה להצטרף אליך. האם תואיל לקחת אותי אתך?"

על סמך מכתב זה מדגיש אברמוביץ כי ויטגנשטיין חש מספיק יהודי בשביל לחשוב, גם אם רק להרף עין, על עלייה לארץ ישראל. ועם זאת, חלום שחלם ותיעד בכתב ב-1929 מלמד על הקושי בהשלמה עם שורשיו היהודיים. היהודי מוצג באותו חלום כמוג לב וכמקור לאי-צדק בעולם, תפישה המשקפת לדעת אברמוביץ הפנמה של סטריאוטיפים אנטישמיים.

באמצע שנות ה-30 שלח ויטגנשטיין מכתבים לכמה מידידיו ובהם התוודה על שהוליך אותם שולל בנוגע למידת יהדותו: הוא ביקש את מחילתם על שסיפר להם כי רק אחד מסביו, ולא שלושה, היה יהודי.

באותן שנים שאלה זו לא היתה בגדר סיפורי סבתא ותו לא, אלא נודעה לה חשיבות מכריעה: כאשר עמיתו של ויטגנשטיין ללימודים בגימנסיה, היטלר, סיפח ב-1938 את אוסטריה לרייך השלישי, שורשיה היהודיים של המשפחה הועלו לדיון ובניה נחשבו ליהודים על פי חוקי הגזע. אמנם רובם כבר לא חיו אז באוסטריה (לודוויג קיבל באותה שנה אזרחות בריטית), אבל הנאצים ביקשו להלאים את הרכוש הרב שהותירה המשפחה במדינה. האחות מרגרטה התקשתה להאמין שהנאצים יפגעו במשפחתה המכובדת והתפתתה לנהל עמם מגעים כדי לזכות במעמד המיוחס של "מישלינג" (בני תערובת). לעומתה, פאול ניהל מאבק עיקש שבסופו הצליח להונות את הנאצים ולהעביר להם רק חלק קטן מנכסי המשפחה.

במובן מסוים, ההתמודדות עם הרקע היהודי של משפחתו דומה לעניין אחר שגם על אודותיו העדיף ויטגנשטיין לשתוק: זהותו המינית. "הוא מעולם לא התבטא במישרין על ההומוסקסואליות שלו ויחסיו עם גברים לא הועלו לדיון ציבורי בימי חייו, תקופה שבה הומוסקסואליות היתה עבירה פלילית", מטעימה האוצרת יאספרס. "ויטגנשטיין לא חש בנוח עם נטייתו המינית ושמר על חשאיות רבה בנוגע לכך".

ויליאם ו' ברטלי העלה סוגיה זו בביוגרפיה שפירסם על ויטגנשטיין ב-1973, ובה טען כי הפילוסוף נהג להשתתף במפגשים מיניים מזדמנים עם צעירים שהכיר בפארק פראטר בווינה ובפארקים באנגליה. התערוכה בברלין אינה עוסקת בטענה זו, שאין לה ביסוס ודאי, אלא ממקדת זרקורים על יחסיו של ויטגנשטיין עם ארבעה גברים, הצעירים ממנו בשנים רבות, שידוע כי היו בני זוג שלו: הפילוסוף והמתמטיקאי פרנק רמזי (שתירגם את "מאמר לוגי-פילוסופי" מגרמנית לאנגלית ודחק בוויטגנשטיין לחזור לקיימברידג'); פרנסיס סקינר (שוויטגנשטיין למד עמו רוסית והתכוון להגר אתו לברית המועצות, אך חזר בו לאחר שביקר שם); דייוויד פינסנט ובן ריצ'רדס, בן הזוג האחרון. עוד מוצג בתערוכה דיוקן של מרגרטה רספינגר, צעירה שווייצית שוויטגנשטיין ניהל עמה יחסי זוגיות, אך התוכנית לשאתה לאשה לא יצאה לפועל.

לדעתה של יאספרס, "אפשר להקביל בין הסודיות שנקט ויטגנשטיין בנוגע לשורשיו היהודיים לבין יחסו לזהות המינית. כאשר הוא דיבר במכתבי הווידוי לחבריו על שקריו בנוגע למוצא היהודי, ייתכן שאפשר להחליף את המלה 'יהודי' במלה 'הומו' וכך לקרוא בין השורות ולהבין את הקשיים שלו. הוא הדגיש שם את הצורך שלו להיות ישיר ולהיות שלם עם זהותו".

היא מוסיפה כי למרות המידע המועט על ההומוסקסואליות של ויטגנשטיין, "העיסוק בעניין זה חשוב כי הוא מלמד שלמרות הרקע המכובד והעשיר שממנו בא, הוא התמקם בשוליים, מחוץ לזרם המרכזי. הייסורים והפחדים שלו בנוגע לנטייתו המינית, שגרמו לו לשמור על ריחוק גם מגברים שנשאו חן בעיניו, קשורים גם לפרישות ולנזירות שאיפיינו חלקים נכבדים מחייו. במלים אחרות, ייתכן שהבעיה שלו לא היתה עם הומוסקסואליות כשלעצמה, אלא עם סקסואליות באופן כללי".

דמיון משפחתי

"אין בחפצי (...) לחשוך מן האחרים את החשיבה. אלא, ככל שניתן, לעורר מישהו למחשבות משלו" (מתוך "חקירות פילוסופיות")

תפירת לבוש מוחשי לרעיונות פילוסופיים מופשטים אינה משימה קלה, ואוצרי התערוכה התמודדו עמה בכמה דרכים. הם אינם אוחזים בפרשנות חדשנית להגותו של ויטגנשטיין, אלא מבקשים להאיר את נסיבות החיים שהיא נוצרה בהן. כך, לדוגמה, הז'קט האפור המחוספס, שליווה את הפילוסוף במשך שנים רבות, נכלל בתערוכה, וכמוהו פריטים אישיים מארכיון ויטגנשטיין בקיימברידג' ומארכיונים נוספים, בהם יומנים, לוחות שנה ומכתבים, שחלקם מוצגים בפומבי לראשונה.

התערוכה גם מנסה להמחיש כמה מהרעיונות שפיתח ויטגנשטיין בתקופה המאוחרת של הגותו, מאז חזר לקיימברידג', שם לימד עד צאתו לפנסיה ב-1947. התיאוריה שפיתח באותן שנים, ושוללת לחלוטין את תפישותיו ב"מאמר לוגי-פילוסופי", הוצגה על ידיו בספר "חקירות פילוסופיות", שנחתם ב-1945 אבל פורסם רק ב-1953, שנתיים לאחר מותו של הפילוסוף.

בעוד שההגות המוקדמת שלו עסקה בלשון כמכשיר המשמש את האינדיבידואל לתיאור ולדיווח בפני עצמו, אך לא ככלי לתקשורת חברתית, זו המאוחרת מצביעה על מגוון הפונקציות שהשפה ממלאת בחיי האדם ועל היותה בראש וראשונה פרקטיקה חברתית. כפי שהעיר הפילוסוף הבריטי אנתוני קווינטון, המעבר הזה משקף גם את הפיכתו של ויטגנשטיין מאדם מבודד, הסגור ומסוגר בתוך מחשבותיו, אל היותו אדם כריזמטי, הפעיל במעגלים חברתיים רחבים וזוכה להכרה רבה.

ב"חקירות פילוסופיות" הדגים ויטגנשטיין את מגוון הפרקטיקות שהשפה משמשת בהן באמצעות קווי הדמיון והשוני שאפשר למצוא בין משחקים שונים, כמו משחקי קלפים, משחקי לוח, משחקי כדור, משחקי מלחמה ועוד. אף שאין דבר אחד המשותף לכל המשחקים הללו, יש ביניהם יחסי דמיון וקרבה, שהוא כינה "דמיון משפחתי", מפני שגם בין קרובי משפחה אפשר למצוא קווי דמיון כאלה. הרעיון הזה מוצג בתערוכה הן באמצעות מיצב הכולל משחקים שונים והן באמצעות תצלום מעובד שנעשה לבקשתו של ויטגנשטיין, ובו נמזגו זה בתוך זה דיוקנאות שלו ושל שלוש אחיותיו והרכיבו יחד דיוקן אחד.

בטיעון חשוב אחר באותו הספר ויטגנשטיין יוצא נגד אפשרות קיומה של שפה פרטית ועומד על האופי הציבורי ההכרחי של השפה, היכולה לתפקד רק כאשר מצויים כללים המקובלים על יותר מאדם אחד. באורח אירוני במקצת, טיעון זה מומחש בתערוכה באמצעות קטעים אישיים שכתב ביומנו בקוד שהיה נהיר רק לו, אך פוענח באמצעות גילוי החוקיות של הצפנת האותיות. יאספרס מוסיפה כי עניינו של ויטגנשטיין המאוחר בשפה כתופעה חברתית מתבטא גם בכך שהוא לא פרש תיאוריה סדורה וגמורה, אלא ביקש לגבש את תפישותיו מתוך דיאלוג מתמיד עם תלמידים וחברים.

התערוכה, שתינעל ב-13 ביוני, מאפשרת לאנשים שלא התוודעו עדיין לפילוסופיות של ויטגנשטיין לערוך היכרות ראשונית עמן גם באמצעות ציטוטים של כמה מאמירותיו, שיש להן "יכולת מטרידה להיחקק בזיכרון" (כפי שהעיר בריאן מאגי). יאספרס מדגישה כי הסגפנות והפרישות שאיפיינו לעתים את הפילוסוף היו חלק ממאבקו המתמיד לחיות את חייו בפשטות וביושר וחלק מההתנערות שלו מהעושר המשפחתי, שבעטיה הוא תרם את רוב כספי הירושה שקיבל לאחר מות אביו.

"בלבי אני קומוניסט", הכריז פעם ויטגנשטיין, שעמדותיו הפוליטיות היו בקצה השמאלי של הקשת ורחש אהדה למעמד הפועלים, אבל גישתו הפילוסופית היתה רחוקה מאוד מחשיבה מרקסיסטית. על כך מעידה גם אחת הטענות המעציבות שנכללו ב"חקירות פילוסופיות", ולפיה הפילוסופיה "משאירה את הכל כפי שהוא".

זו רק סתירה אחת מבין הסתירות הרבות שנותרו בלתי פתורות במחשבתו של ויטגנשטיין, כמו בחייו. חוקר הספרות הבריטי טרי איגלטון כתב ב-2008 בעיתון "גרדיאן" כי "ויטגנשטיין היה שילוב מרתק של נזיר, מיסטיקן ומכונאי; אינטלקטואל אירופי שהשתוקק לקדושה טולסטויאנית ולפשטות החיים; נפיל פילוסופי שרחש כבוד מוגבל לפילוסופיה".

איגלטון, שהיה שותף לכתיבת התסריט ל"ויטגנשטיין", סרטו של דרק ג'רמן מ-1993, המוקרן בתערוכה, הוסיף כי אפשר לפרש את ההיבטים השונים באישיותו של הפילוסוף כתגובה אמביוולנטית לרקע המשפחתי שלו. לדבריו, "מצד אחד, ויטגנשטיין ניסה להסיר מעצמו את כל השפע והפאר של מוצאו ונאבק כדי לחיות על מה שראה כ'קרקע הקשה והמחוספסת של חיי היום-יום'. אבל מצד שני, הוא נרדף על ידי חזיונות נשגבים של טוהר ושל שלמות מוסרית, שהיו תולדת הרקע שלו ובה בעת צורה של מרידה ברקע הזה. היקרעותו בין שני העולמות היתה המקור לרוב יגונו".

בעת היציאה מהתערוכה דפקה עדת טיפותיו של הגשם על מרצפות הרחובות ברובע קרויצברג, שהמוזיאון שוכן בו, והעלתה בזיכרון את המלים שכתב ויטגנשטיין ב-27 באפריל 1951, יומיים לפני מותו ממחלת סרטן הערמונית, שסבל ממנה בשנתיים האחרונות לחייו. המלים האלה חותמות לא רק את ספרו "על הוודאות", אלא את מפעלו הפילוסופי כולו: "אינני יכול ברצינות להניח שאני עכשיו חולם. מי שבחלום אומר 'אני חולם', ואפילו דיבורו צלול, איננו צודק יותר ממי שאומר בחלום 'יורד גשם' בעת שלאמיתו של דבר יורד גשם. ואפילו חלומו קשור אמנם ברעש הגשם". *

הציטוטים מספריו של ויטגנשטיין לקוחים מהמהדורות הבאות: תרגומיה של עדנה אולמן-מרגלית ל"על הוודאות" (כתר, 1986) ול"חקירות פילוסופיות" (מאגנס, 1995) ותרגומו של עדי צמח ל"מאמר לוגי-פילוסופי" (הקיבוץ המאוחד, 1994). דבריהם של קווינטון ומאגי מובאים מספרו של האחרון, "אנשי הגות", בתרגום מאיר ויזלטיר (עם עובד, 1983).

צבעי ההיסטוריה הוורודה

התערוכה לזכרו של לודוויג ויטגנשטיין מצטרפת למגוון תערוכות מונוגרפיות שהמוזיאון ההומו-לסבי (Schwules Museum) בברלין הציג במחווה ליוצרים ואנשי רוח בולטים שהשתייכו לקהילה הגאה או תרמו לגיבוש זהותה. בין היתר, הוצגו תערוכות שהוקדשו למישל פוקו, גרטה גרבו, ז'אן ז'נה ותומאס מאן, וזאת בצד תערוכת תמטיות רבות.

המוזיאון, שהיה הראשון מסוגו בעולם, נוסד ב-1985 במערב ברלין, במטרה לתעד ולחקור את ההיסטוריה הוורודה, על צבעיה ורבדיה השונים. תערוכתו הראשונה הוצגה ב-1987 ובחלוף שנה הוא עבר למשכנו הצנוע ברחוב מרינגדאם 61 ברובע קרויצברג, שהוא פועל בו עד היום. בצד התערוכות שהוצגו בו היה המוזיאון שותף ליוזמות אחרות הקשורות בהנצחת ההיסטוריה של הקהילה הגאה, ובהן האנדרטה לזכר הקורבנות ההומואים של הנאציזם, שנחנכה ב-2008 בפארק טירגארטן בברלין.

ב-2004 חנך המוזיאון את תצוגת הקבע שלו, ששמה "מודעות עצמית והתמדה: 200 שנות היסטוריה". היא שופכת אור על תולדות הקהילה הגאה, בעיקר בגרמניה, מאז 1800 ועד 1970, ובוחנת את התגבשות הזהות ההומואית על רקע הדיכוי, הרדיפה והענישה שהיו מנת חלקם של ההומואים במשך רוב התקופות הנסקרות. המוזיאון גם כולל ארכיון, ספרייה ואוסף אמנות. בצד ההתבוננות בעבר, מתאפשר למבקרים בו מעבר מהיר אל ההווה: סמוך למוזיאון פועלים בית קפה ומועדון לילה הפונים לציבור ההומו-לסבי.



מימין: לודוויג ויטגנשטיין ובן זוגו, פרנסיס סקינר, בקיימברידג'. תיכננו להגר לברית המועצות


משפחת ויטגנשטיין בחופשה באחוזתה, קיץ 1917. מימין: לודוויג, הלנה, האם ליאופולדינה, מקס זלצר, בעלה של הלנה, הרמינה, פאול וקורט תצלומים: באדיבות המוזיאון ההומו-לסבי בברלין וארכיון ויטגנשטיין בקיימברידג'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו