בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעקבות סרטו האבוד של דוד פרלוב על משפט אייכמן

סרטו התיעודי של פרלוב, "זיכרונות משפט אייכמן", שודר בטלוויזיה רק פעם אחת, לפני 32 שנה, ומאז נשכח. יעל פרלוב, בתו של הבמאי, וליאת בן חביב, מנהלת מרכז הצפייה ביד ושם, מספרות על מסע השיחזור הבלשי שבזכותו התאפשרה כעת שוב הקרנת הסרט לקהל הרחב

תגובות

ב-1979 שידרה הטלוויזיה הישראלית את "זיכרונות משפט אייכמן", סרט תיעודי שביים בשבילה דוד פרלוב. הימים היו ימי טרום הווידיאו, וברוממה, למשך תקופה קצרה, צילמו סרטים בפורמט ריברסל 16 מ"מ, שבתוך שנים מעטות נעלם מן העולם. זו הסיבה שלאחר שידורו החד פעמי, סרטו של פרלוב העלה אבק בארכיון הטלוויזיה במשך 32 שנה. בידיו של הבמאי לא נותר עותק של הסרט, אלא קלטת וידיאו שהכינו בשבילו בארכיון הטלוויזיה: קלטת שהסרט שהוקלט עליה סבל מגוון צהבהב, וששלוש הדקות הראשונות שלו, כמו כותרות הסיום - היו חסרות.

לפני כמה חודשים, לקראת מלאות 50 שנה למשפט אייכמן, החליטו בני משפחת פרלוב בשיתוף יד ושם לגאול ממדפי השכחה את סרטו של אחד מגדולי הדוקומנטריסטים הישראלים. לפני חודש, בעזרת מנהלת ארכיון הסרטים של הטלוויזיה הישראלית, בילי סגל, פילסו את דרכן בארכיון שתי נשים - יעל פרלוב, בתו של הבמאי, וליאת בן חביב, מנהלת מרכז הצפייה ביד ושם לעבר הקופסאות שבהן נשמר במשך שנים העותק המקורי של הסרט.

"פתחתי את הקופסה בידיים רועדות", מספרת פרלוב, "לא ידעתי אם אמצא שם את הדקות החסרות בתחילת הסרט ובסופו. ראיתי את כתב ידו של דוד על הסרט, וידעתי שזה מה שצריך לעשות כדי שכולם יוכלו לראות אותו. ואז, כשראינו את הסרט וגילינו שהוא נשמר באיכות בלתי רגילה וכולל את הדקות החסרות, אין לי מלים לתאר את ההרגשה".

אבל השמחה היתה מוקדמת. עד מהרה התברר כי שלוש הדקות האבודות של הסרט אמנם נמצאו, אבל ללא הסאונד. כמה אנשים נראו בהם מתבוננים בזה אחר זה בתמונות של אייכמן, אבל לא היה אפשר לשמוע דבר ממה שהם אומרים. מכיוון שלא היה ידוע על עותק נוסף של הסרט, נדמה היה כי מבצע ההצלה נקלע למבוי סתום. "ליאת כבר חשבה להביא מומחים לקריאת שפתיים, כדי שיתמללו לנו את הנאמר שם", מספרת פרלוב, "אבל כאשר מירה (אלמנתו של פרלוב, נ"א) שמעה על כך, היא אמרה שהיא רוצה לעשות עוד חיפוש אצלה בבית. באתי אליה בשבת בשמונה בבוקר, טיפסנו לאיזה מדף, ופתאום באמת מצאנו שם קלטת VHS שעליה צוין בכתב יד שמו של הסרט ולידו המלים 'קצת פגום', מודגשות בטוש אדום. היינו כל כך מאושרות".

העותק שנמצא לא היה באיכות מזהירה, אבל הסאונד של הדקות הראשונות היה סביר בהחלט. כדי להתאים בין מקורות הסאונד השונים, להעביר את סרט הריברסל לפורמט עדכני ולשפר את איכותו, עבר "זכרונות משפט אייכמן" רסטורציה בפאריס - הליך שהתאפשר בזכות שיתוף פעולה בין מרכז הצפייה ביד ושם, הפורום לשימור הזיכרון האודיו-ויזואלי ומשפחת פרלוב. עם תום השחזור, יצאה בן חביב למבצע בלשי כמעט, כדי לזהות את המרואיינים המופיעים בסרט. הסרט לא כלל כתוביות עם שמות המרואיינים, ונדרשה עבודת תחקיר מקיפה כדי להבין מי הם. בסופו של דבר, מבין 14 המרואיינים שהתיישבו מול המצלמה של פרלוב, הצליחה בן חביב לזהות 11. זהותם של שלושת האחרים נותרה בגדר תעלומה, שעדיין לא נפתרה (ראו מסגרת).

מחוץ לתא הזכוכית

וכך, 32 שנה לאחר שידורו היחיד בטלוויזיה הישראלית ולאחר מסע רצוף תלאות, יזכה "זיכרונות משפט אייכמן" להקרנות נוספות לפני קהל ישראלי. ביום שני הקרוב, מוצאי יום השואה, הוא יוקרן בהקרנת בכורה בתיאטרון ירושלים, וב-19 במאי יוצג בתל אביב בפסטיבל "דוקאביב". שבע שנים וחצי לאחר מותו של פרלוב, תינתן לקהל הרחב הזדמנות לצפות בסרט ישן-חדש שלו - סרט שמן הסתם מעטים בלבד מכירים או זוכרים.

"זיכרונות משפט אייכמן", שאורכו קצת יותר משעה, נפתח בסצינות שבהן מציג פרלוב למרואייניו תצלומים שבהן נראה הפושע הנאצי, כפי שתועד בימי המשפט, בתוך תא הזכוכית המפורסם. המצלמה מתעדת את תגובותיהם של האנשים למראה התצלומים הללו, שכבר נחרתו בזיכרון הישראלי הקולקטיבי. לאחר מכן מופיע על המסך הנריק רוס, צלם סטילס שתיעד במצלמתו בהיחבא, תוך סיכון חייו, את מראות גטו לודג' בזמן המלחמה. רוס, מסביר קולו המוכר של פרלוב בעוד המצלמה בוחנת את דמותו, היה אחד העדים במשפט אייכמן, ותצלומיו הוגשו כמוצגים לבית המשפט. בתו של הבמאי מסבירה כי רוס היה אחד הצלמים הנערצים על פרלוב, ובזכותו ביקש אביה לפני כעשר שנים עותק של הסרט מארכיון הטלוויזיה. לדבריה, הוא עשה זאת כי רצה לשלב את אחד הקטעים שאהב במיוחד מהסרט הזה, בהשתתפותו של רוס, בסרטו האחרון, "תצלומיי" (2003).

ב"זיכרונות משפט אייכמן", לצד שיחות עם מרואייניו, פרלוב גם משמיע להם הקלטות מן המשפט, וביניהן נאום הפתיחה המפורסם של גדעון האוזנר וקטעים מכמה עדויות. בסצינות הללו הוא פשוט מניח למצלמה לעקוב אחר הבעותיהם ותגובותיהם של היושבים מולו. "בראשית 1960 נלכד בארגנטינה הפושע הנאצי אדולף אייכמן. בראשית 1961 הוא הועמד לדין בישראל", עולים בשלב מסוים דברי קריינות, על רקע קטעי ארכיון ממשפטו של הפושע הנאצי. "כ-20 שנה חלפו מאז התרחשו הדברים באירופה, ועד לשחזורם כאן בירושלים. זיכרונות שכבר החלו להיטשטש, צלילים נחלשים מעבר הולך ומתרחק, נאספו רוכזו והוגברו כאן, נשלחים בעוצמה מחודשת לאנשים שעוד לא שכחו, ולכאלו שעוד לא הספיקו לזכור, פותחים לכל שרק פתח אוזנו, גל של זיכרונות חדשים. זיכרונות משפט אייכמן".

בסרטו זה מנסה פרלוב לבחון כיצד השפיע המשפט המסוקר הזה על זכרונם ותודעתם של מי שחיו כאן באותה תקופה, אבל גם מעורר מחשבה על האופן שבו חומר מצולם, וגם תיעוד קולי, מעצב זיכרון. שלושה ממרואייניו הם מבוגרים, ניצולי שואה ששניים מהם שימשו כעדים במשפט. כל היתר הם ישראלים צעירים. פרלוב שומע מהם, בין היתר, כיצד השפיע המשפט על יחסם לשואה ולניצולים, על היחסים במשפחותיהם, ועל התקשורת עם הוריהם. הוא בוחן סוגיות של זיכרון, של תיעוד ושל יחסים בין ניצולי שואה לילדיהם, בני "הדור השני", ומנסה להבין כיצד משפט אייכמן המסוקר והמדובר השפיע על כל אלה.

אבל את כל זאת עושה פרלוב בצניעות רבה, במינימליזם דוקומנטרי שמבוסס בעיקרו על "ראשים מדברים", ועם סממנים מוכרים מיצירה גדולה אחרת שלו. "בסרט זה הוא נהג בצנעה רבה מאוד", אומרת ערה לפיד, העורכת של הסרט. "הוא עושה שימוש רב בסטילס למשל. תמונותיו של רוס כל כך מדהימות ומעבירות עוצמה חריפה כל כך של התקופה, שהוא בחר להראות אותן. מעבר לכך, אפשר לראות את הגישה שלו, איך כל המרואיינים יושבים בסלון ביתו, איך הסרט הזה כבר מזכיר את 'היומן' של פרלוב, וכולל סימנים לעשייה הגדולה שלו: הכל מתרחש בסלון ביתו, הכל מהבית שלו, שנהפך למעין אולפן שממנו הדברים יוצאים, שבו הם מצולמים. אפשר כמעט להכיר את הרהיטים".

אבל כאשר הוקרן הסרט לראשונה התגובות שקיבל היו צוננות, מספרת מירה פרלוב, אלמנתו של הבמאי. "הביקורות לא היו הכי טובות. 'זה מה שפרלוב עושה על משפט אייכמן?'", היא נזכרת. "נראה שאחרי 'בירושלים', ציפו שתהיה אפותיאוזה, שיגיע לאיזה שיא חדש, לא הבינו שהוא דווקא רצה לעשות את הדבר הכי פשוט: אנשים יושבים באותו מקום ועונים על שאלות הכי פשוטות. אני זוכרת שהוא אמר, 'אני רוצה שזה יהיה הכי פשוט, כמו עדות שנותנים בפשטות הכי גדולה, פה אצלי בבית, אחד אחרי השני'. לדוד היה ברור שהוא רוצה לעשות את זה בצורה של חקירה, אחד אחרי השני. הוא החליט לצלם את כולם באותו פורמט: מישהו יושב בכורסה לפניו, אצלנו בבית, ועונה על שאלות".

מעבר לעיסוק בשואה ובהשלכותיה, פרלוב, יליד ברזיל שהגיע לישראל בגיל 27, גם מנסה כאן להציץ לתוך החוויה הצברית שעליה נאלץ תמיד להשקיף מן הצד. "בסרט רואים את תחושת הפליטות שלו, ואת המפגש שלו עם הצברים", אומרת לפיד, שהיתה מיודדת עם פרלוב ועבדה לצדו גם על סרטים אחרים, וביניהם "הגלולה". "תמיד ראיתי אותו מנסה לפצח את החידה הזאת, להבין מי הם הישראלים, מי העם הזה שגר כאן, מי הילדים

האלה, איך נראה קשר של ילד להוריו כשהם כל כך פגועים, איך זה עובר אליו, ואיך זה משפיע עליו. זה נושא שסיקרן את דוד מאוד, וזה גם חלק מייחודו של הסרט. יש בו את הניצולים, אבל גם את הצברים. דוד, שלא היה חלק מהם, רצה להבין איך המשפט השפיע עליהם. הוא אף פעם לא התקבל פה, תמיד נשאר פליט, כמו ב'יומן', אבל היתה בו סקרנות כלפי הצברים, היצורים האלה שעשויים ללא חת. מצד אחד הוא הראה שהם מפונקים, נהג לומר שהם 'מלקקי גלידות'", היא צוחקת, "אבל מצד שני היה מוקסם מהם כמו פליט שרואה לפניו את אנשי הפלמ"ח".

למרות הפשטות הכמעט מתריסה של "זיכרונות משפט אייכמן", ולמרות חוסר ההתלהבות שבה התקבל בזמנו, ליאת בן חביב ממרכז הצפייה ב'יד ושם' קובעת כי זהו סרט בעל ייחוד וחשיבות רבה. "לאורך השנים, ייצוג השואה בקולנוע עבר תהליכים שונים", היא מסבירה. "לפני כ-60 שנה, הקולנוע שעסק בשואה עסק בעיקר במלחמה, ולא בנושא היהודי. עם הזמן זה השתנה, ובסוף שנות ה-70 החל הקולנוע, העלילתי והתיעודי, לעסוק בעיקר בסיפורי שואה, לבחון מה קרה שם, מה קרה לקורבנות שם, ומה קרה לניצולים שהגיעו לארץ. רק לאחרונה, מסוף שנות ה-90, אפשר למצוא סרטים שעוסקים בשואה בזוויות של מה קרה לזיכרון מאז, ואיך זה קשור לנושאים של זהות.

אבל פרלוב עסק בזה כבר ב-1979. כפי שעשה קלוד לנצמן בסרטו "שואה" מ-1985, גם פרלוב מתייחס לקשיי הייצוג של השואה, באמנות ובכלל. הוא בוחן למשל את הקושי של אנשים שלא חוו את השואה על בשרם, להבין אותה, מעירה בן חביב. כך למשל, מעידה המרואיינת מרים איתן מול המצלמה שלו: "תמיד ידעתי על השואה, תמיד קראתי על השואה, מתוך הסבל של משפחת אמי תמיד הייתי קרובה לדברים, ובכל זאת תמיד המלים נשארו מלים בלבד. זאת אומרת, ידיעה אבל לא הרגשה. הפעם היחידה שהיה לי נדמה שאני מבינה שזה בלתי אפשרי להפוך את זה מידיעה להרגשה, למי שלא היה שם, היתה באותה הסקונדה של השתיקה כאשר ק' צטניק איבד את הכרתו. פתאום תפשתי: או שאנשים היו שם והם לא מסוגלים לחיות במציאות אחרת, או שהם לא היו שם והם לא מסוגלים בשום אופן להקים את המציאות הזאת בתוכם".

מרואיין אחר, אריק כרמון, כיום נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, מספר בסרט כיצד אחת העדויות במשפט השפיעה על תפישת הזהות שלו. הוא מתאר עדות של יהודי שעלה לארץ לפני השואה, ואז חזר להונגריה כדי להציל יהודים. כאשר פגש שם באחיו הדתי ואמר לו שהוא יכול להצילו, אם רק יגלח את זקנו, עונה לו זה שהוא מאמין בצור ישראל ולכן יישאר שם.

תשובה לאלן רנה

"'זיכרונות משפט אייכמן' נושא חשיבות היסטורית", אומרת בן חביב, "בגלל השלב המוקדם שבו פרלוב עוסק בקושי לייצג את השואה, בעיקר בקולנוע, וכן בשינויים בזיכרון השואה ובהיווצרותו אצל אנשים צעירים בישראל. כבר ב-1979 הוא מנסה לבדוק כיצד תפישת השואה השתנתה אצל אנשים בגלל המשפט, ולכן, מעבר לכך שזה פרלוב, ראינו בסרט הזה ייחוד גדול וחשיבות רבה".

מירה פרלוב מספרת שהרצון לעשות סרט שיעסוק בשואה צץ אצל בעלה כבר בשנות ה-50. "דוד הכיר את אלן רנה, ופעם, כשהיה אצלו, רנה בדיוק חיכה לתשובה על סרטו 'לילה וערפל' שנשלח לאיזה פסטיבל", היא מספרת. "אחרי שהסרט יצא בפאריס, הלכנו לראותו בקולנוע. דוד חשב שזה סרט נפלא, וגם לימד אותו פה הרבה שנים, אבל אני זוכרת שאז הוא יצא ממנו מאוד מזועזע, מפני שלא מופיעה בו המלה 'יהודי'. הוא אמר אז, 'אני רוצה פעם לעשות סרט בתשובה לאלן רנה'".

הזדמנות ראשונה לעשות זאת ניתנה לו ב-1962, כאשר יצר את הסרט התיעודי הקצר "בדמייך חיי", שעסק בשואה ובאופני ההנצחה שלה בישראל, והסתיים במשפט אייכמן. "זה היה סרט צנוע וקטן, אבל היה מאוד חשוב לו", אומרת מירה פרלוב. 17 שנה לאחר מכן קיבל פרלוב הזדמנות נוספת לנסח תשובה לעמיתו הצרפתי, הפעם ב"זיכרונות משפט אייכמן". כחלק מפעולותיהם הנמרצות של בני משפחתו לשימור מורשתו, מירה פרלוב מביעה תקווה שיתאפשר להם להוציא את שני הסרטים הללו יחד, על אותו די-וי-די, בגלל הקרבה הנושאית ביניהם. אם אכן יקרה הדבר, ואם הביורוקרטיה לא תכשיל זאת, ייתכן שמשאלתו של פרלוב תתקיים בסופו של דבר. אולי דווקא לאחר מותו, יתאפשר לו להציג תשובה מסוימת משלו לסרטו של אלן רנה. *

פנים אל מול פנים

כיצד נעשה החיפוש אחר המצולמים בסרט

שלושת המרואיינים שלא אותרו

חידה אחת עדיין מרחפת מעל לסרט "זיכרונות משפט אייכמן": לאיש אי מושג מי הם שלושה מבין המרואיינים שהתיישבו בסלון ביתו של דוד פרלוב בסוף שנות ה-70 וסיפרו לו כיצד השפיע עליהם משפט אייכמן. מיד לאחר איתור הסרט בארכיון הטלוויזיה הישראלית בערוץ 1, התברר כי הסרט אינו נושא כתוביות עם שמותיהם של המרואיינים המופיעים בו.

יעל פרלוב מסבירה כי הסיבה לכך היא טכנית: הסרט צולם בפורמט 16 מ"מ ריברסל, ומאחר שבסרטים בפורמט זה לא היתה הבחנה בין נגטיב לפוזיטיב וחומר הגלם ששימש לצילום הסרט הוא זה ששימש גם להקרנתו, את הכתוביות לסרטים כאלה היו מכינים בנפרד ומקרינים לצד הסרט בזמן השידור הטלוויזיוני שלו. אבל לכתוביות שליוו את השידור לא נותר כיום זכר. עקב כך, לא נותרה ברירה בידם של משחזרי הסרט, אלא לנסות ולהתחקות אחר עקבותיהם של המרואיינים בשיטות אחרות.

ליאת בן חביב, מנהלת מרכז הצפייה של יד ושם, מספרת כי בצפייה ראשונה הצליחו אנשי יד ושם לזהות ארבעה מבין המרואיינים: רפי איתן, שהיה מופקד על מבצע לכידתו של אדולף אייכמן, הצלם הנריק רוס שהעיד במשפט אייכמן, אשתו סטפניה רוס, וכן רבקה יוסלבסקה שהעידה אף היא במשפט.

"למעט הארבעה הללו, לא היה לנו מושג מי הם שאר המרואיינים בסרט", אומרת בן חביב. "לא ידענו מי הם כל המרואיינים הצעירים. התלבטנו אם לפרסם בעיתונות תמונות 'מבוקשים' שלהם, בבקשה לעזרה בזיהוי, אבל הרגשנו שזה לא ראוי. אז התחלנו פשוט לפנות לכל מיני אנשים ולבקש את עזרתם. פנינו בין היתר לחוקרים והיסטוריונים של התקופה, לכאלה שעוסקים במשפט אייכמן, לבעלי תפקידים שונים ביד ושם, וגם לאנשים שהיו מעורבים בעשיית הסרט. יצרנו קשר עם עשרות אנשים, שלחנו אליהם תצלומים מתוך הסרט, וכך התקדמנו לאט לאט, עד שבסופו של התהליך הצלחנו לזהות 11 מתוך 14 המרואיינים בסרט. שלושה מבין המרואיינים נותרו בגדר תעלומה".

ביד ושם מקווים שאחרי הקרנות הסרט יימצאו הצופים שיוכלו לסייע בזיהוי המרואיינים הנותרים. אם מישהו מבין הקוראים מזהה את אחד האנשים המופיעים בשלוש התמונות המובאות כאן, הלקוחות מתוך הסרט, הוא או היא מתבקשים לפנות למרכז הצפייה של יד ושם בכתובת yadvashem.org.il@visual.center

האות החסרה

דוד פרלוב מתייחס בסרטו למשפט אייכמן כמאגר של זיכרון וכמייצר זיכרון בעצמו

אורי קליין

הזיכרון כעדות הוא נושאו של "זיכרונות משפט אייכמן", סרטו של דוד פרלוב, שהופק ב-1979. תמיד ריתקה אותי העובדה שפרלוב בחר לקרוא לסרטו "זיכרונות משפט אייכמן" ולא "זיכרונות ממשפט אייכמן" - אחרי הכל, רוב המרואיינים בסרט לא עברו את השואה, אלא מתייחסים לזיכרון שלהם מהמשפט ולהשפעה שהיתה לו עליהם; אבל בהעדרה של אותה אות אחת, אותה מ', טמונה תמצית הסרט.

בסרטו מתייחס פרלוב למשפט לא כאירוע המכונן שהחדיר את סיפורה של השואה לתודעה הישראלית, אלא כאירוע המכונן שהפך לזיכרון בפני עצמו - זיכרון שממשיך לעטוף את ההוויה הישראלית ולהניע אותה עד עצם היום הזה גם לטוב וגם לרע, גם לחוזק וגם לחולשה, גם לעימות עם המציאות שבתוכה אנחנו מתקיימים וגם להתעלמות ממנה, גם להתמודדות עם ההיסטוריה והמוסר של חיינו כאן וגם להימנעות מהם. פרלוב מתייחס למשפט כמאגר של זיכרון וכמייצר זיכרון משלו - ממש כפי שצילום עושה זאת וממש כפי שסרט עושה זאת גם כן.

ואמנם, צילומים ממלאים תפקיד מרכזי בסרטו של פרלוב. כמו קלוד לנצמן, שכבר עבד על סרטו "שואה" (שיצא לאקרנים ב-1985) כש"זיכרונות משפט אייכמן" שודר לראשונה, אין פרלוב כולל בסרטו קטעי ארכיון מתקופת השואה, אבל צילומי סטילס מאותה תקופה נראים בסרטו בזכות הצלם שלהם, הנריק רוס.

בסצינה המכוננת בסרט, שעוסק בכינונו של זיכרון השואה, מבקש פרלוב מרוס לשחזר כיצד צילם בסתר עשרות צילומים של החיים בגטו לודג', שבו שהה עם סטפניה, אשתו, שמתראיינת בסרט עמו. רוס חובש כובע ועוטה על עצמו צעיף ומעיל, שמסתיר את המצלמה שהוא אוחז מתחתיו; הוא מראה כיצד היה שולף את המצלמה במהירות מבעד לפתח המעיל, מצלם, ובאותה מהירות מחזיר את המצלמה למקום מחבואה.

הוא נראה כמו גנגסטר במחבוא, כמו גנב בלילה, שברגע שהוא שולף את המצלמה, מצלם, ומחזיר אותה אל מתחת למעיל, הופך לצמצם מצלמה בעצמו, שנפתח ונסגר ונעלם שוב. הרגע הזה, שבו מצלמתו של פרלוב מתעדת את הנריק רוס המשחזר כיצד הוא תיעד את המציאות שהיתה לזיכרון של נוכחותה ושל היעדרותה, הוא אחד הרגעים המשמעותיים, היפים והמרגשים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי; התייחסותו לא רק לזיכרון השואה אלא לזיכרון ההיסטוריה שעיצבה את ההווה שלו, גם זה שבו הסרט הופק ושודר וגם זה שבו הסרט ייחשף שוב, כלומר, ההווה הזה.

המרואיין הראשון בסרט הוא רפי איתן, שהיה שותף ללכידתו של אייכמן, ובסצינה הראשונה בסרט הוא נראה מעלעל בסדרת צילומים של אייכמן בתאו ובזמן משפטו. רואים על פניו של איתן שהוא צפה בצילומים האלה עשרות פעמים, ומה כבר יכולים הצילומים האלה לחשוף למי שישב ליד אייכמן עצמו, העטוף בשמיכה במושב האחורי של המכונית, לאחר לכידתו, ואף ביקר אותו בתא המאסר? הוא מתבונן בצילומים בשלווה כמעט מחויכת; גם אנחנו ראינו כבר יותר מפעם אחת כמה מהצילומים האלה, אבל שניים מהם מעוררים תחושה שקשה להגדירה, אולי בגלל אופיין היום-יומי, ה"יומני" כמעט, אם להשתמש במלה שרלוונטית ליצירתו של פרלוב. באחד מהם נראה אייכמן בתאו, בנעלי בית, ישוב על מיטתו בתאו כשהוא שעון הצדה, מעיין במסמך; בצילום השני נראה אייכמן כשגבו החשוף כלפי הצופים, רוחץ את עצמו בכיור שבתאו. לא זכרתי את הצילום הזה מצפיות קודמות בסרטו של פרלוב, ומעכשיו נדמה לי שאזכור את גבו החשוף, המכופף כלפי הכיור, של אייכמן, כפי שהוא נראה בחטף בצילום שאיתן מחזיק בידיו, אף יותר ממראה פניו המעוקמות בעווית של פיו בתא הזכוכית. ברגע אחר בסרט נראה אלבום צילומים מימי הרייך השלישי, שדפיו חולפים מול עינינו במהירות. האלבום, שנדמה כאילו הוא חיצוני לסרט, הוא עוד ניסיון לכנס ולשמר את העבר ולברוא מתוכו את הזיכרון הכה חמקמק שלו.

"זיכרונות משפט אייכמן" הוא סרט של פשטות מזוככת, שאין נכונה והגונה ממנה כדי לטפל בנושא שבו הסרט עוסק. מרביתו הוא קולנוע של ראשים מדברים, ראשים זוכרים, ראשים מאזינים לקטעי הקלטות מהמשפט. כמו בסרטים נוספים שלו, נדמה שפרלוב בסרטו מנסה לחצוב מתוך הצוק של המציאות את העיקר שבה, והישירות של העשייה מתרגמת למורכבותו של הליך המחשבה והיצירה שיוצר הסרט מפגין מול נושא סרטו ומול מושאי מבטו העוטים על עצמם את היבטיו השונים של הנושא שבו הוא עוסק. את סרטו מסיים פרלוב בהערה גדולה ובוויכוח קטן לכאורה.

סמוך לסוף הסרט נאמר כי הנריק רוס לא צילם אפילו צילום אחד אחרי ששוחרר מגטו לודג'. הוא עצמו העיד אמנם במשפט אייכמן, ותצלומיו מהגטו הוצגו במשפט, אבל עדותו תמה. ואת הסרט מסיימת סדרת צילומים של סטפניה רוס, צעירה, מחייכת, שאליה נלווה ויכוח בין בעלה לפרלוב. שניהם מהגרים, שניהם דוברים עברית במבטא התואם את מוצאם, אם אומרים "אשתי" או "אשתי שלי", "אשתך" או "אשתך שלך".

משהו בסוף הזה, שמבחינים בו בצל של חיוך גם בפניו של רוס וגם בקולו של פרלוב, מפעים בכוחם של הרגש, החמלה והאמונה בכוחם של החיים היום-יומיים הטמון בו והופך את הזיכרון הממלא את סרטו של פרלוב מעדות - להוכחה קיומית.



מתוך ''זיכרונות משפט אייכמן'': הצלם הנריק רוס לצד אשתו סטפניה מדגים כיצד צילם בגטו לודג'


דוד פרלוב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו