בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאן נעלמה האמנות החברתית בישראל?

אחד במאי, חג הפועלים, הוא הזדמנות טובה לבדוק מה עלה בגורלה של האמנות החברתית, ואם עוד יש סיכוי שהיא תזכה לעדנה

תגובות

"האפשר לו, לאמן, שיחיה במציאותנו הסוערת במגדל השן שלו? מצווים אנו להעלות טיפוס חדש של אמן, מעורה בעם, בשכבות העובדות" - כך כתב לפני כ-60 שנה האמן הישראלי יוחנן סימון. נדמה שהדרישה הזאת, שהיתה נכונה בארץ בשנות ה-40 וה-50, עת שלט באמנות הריאליזם החברתי שסימון היה שותף לו, נכונה עוד יותר בימינו אנו.

לקראת אחד במאי השנה נפתחו שתי תערוכות מרכזיות. האחת היא התערוכה הקבוצתית "רוחות הרפאים של הפרולטריון" שנפתחה שלשום ב"חללית" בתל אביב, באוצרות טלי תמיר והילה כהן שניידרמן. התערוכה אינה מציבה מודל חדש או חלופי לריאליזם החברתי של שנות ה-50, אלא דווקא מדגישה את האופן שבו הזהות והתודעה המעמדיות התפוררו והתמוססו. "אני לא יכולה להגיד שהתערוכה מציעה מניפסט חדש, אך היא רוצה לעורר מחדש את המודעות לערכים האלה ולרעיונות האלה", מסבירה תמיר.

התערוכה השנייה היא התערוכה המסורתית ביוזמתו של האמן דב הלר, אשר בעיני רבים נתפש כ"אחרון המוהיקנים" בכל מה שקשור לאמנות וסוציאליזם. תערוכה זו, הקרויה בפשטות "אחד במאי בנירים", מתקיימת מדי שנה מאז 1997 במכון סדנת התחריט אשר הקים האמן במבנה מכון החליבה הישן של רפת קיבוץ נירים. בתערוכה מוגש גם "תפריט פועלים" הכולל בורשט סלק, לחם דג מלוח ויין אדום. השנה אוצרת את התערוכה נגה ראב"ד (שהיתה אוצרת מוזיאון הנגב לאמנות) ומשתתפים בה חיים מאור, מנשה קדישמן, משה שק (שמת לפני פחות מחודשיים), מיכאל קובנר, צבי בן ארץ, מרים צביאלי ועוד.

אבל שתי התערוכות הללו בעיקר מעוררות את השאלה מה קרה לאמנות החברתית בישראל. שנות ה-50 היו, כאמור, שנים שבהן פעלו כמה וכמה אמנים בעלי תפישה חברתית מובהקת. גדעון עפרת מציין בין היתר את דוד שונברג, שמעון צבר, גרשון קניספל, משה גת, אברהם אופק, דני קרוון (בציוריו משנות ה-50), שרגא וייל, שמואל כ"ץ, משה פרופס ועוד. מרביתם כבר אינם בחיים. עפרת מדבר בהתרגשות על ציור השמן של יהושע גרוסברד מ-1941, "מסדר אחד במאי של ההסתדרות בחיפה", ועל ציורו של מירון סימה מ-1938, "הלוויית הפועל" (עם דגל אדום).

הוא מציין את מרסל ינקו, שהיה מזוהה אמנם עם "אופקים חדשים" ובכל זאת צייר בשנות ה-50 ציורים של מעברות ועולים חדשים "עם דגש על הפער החברתי בין אנשי המעברות לבין הבורגנות המשתזפת על שפת הים". עפרת גם מספר כי ב-1957 זכה אחד האמנים המזוהים עם זרם זה, נפתלי בזם, בפרס דיזנגוף על ציורו "בחצר בית המקדש", ואמני "אופקים חדשים" איימו במחאה להפוך את ציוריהם שהיו תלויים בסמוך לשלו.

אלא שמאז ירדה קרנו של זרם הריאליזם החברתי בישראל (גם אז הוא שלט בעיקר בקיבוצים השונים של השומר הצעיר וב"עיר הפועלים" חיפה). עפרת מציין את מותו של סטלין ב-1953 כמועד מהותי לשבירה, וכמובן את שליטתם המוחלטת של אמני "אופקים חדשים" ואת ניצחונו של המופשט הלירי באמנות הישראלית.

גליה בר אור, אוצרת המשכן בעין חרוד, שאצרה כמה תערוכות חשובות בנושא כמו "עבודה עברית" (1998), טוענת שבשנות ה-70 היתה בכל זאת המשכיות מסוימת של האמנות הזאת, שהיא מגדירה כ"חברתית-פיגורטיבית".

בהקשר זה אפשר לציין את האירועים האמנותיים שהיו ב-1972 בכפר מסר ובקיבוץ מצר. משה גרשוני יצר תצלומי נוף בקיבוץ, ובאסיפה שכינס לאחר מכן "חילק" את אדמות הקיבוץ מחדש, מיכה אולמן חפר בור בכפר ובקיבוץ וביצע פעולה של החלפת אדמות, אביטל גבע הקים ספרייה מאולתרת ועוד. שלושת האמנים אף יזמו באותה שנה פגישה עם מזכ"ל ההסתדרות, יצחק בן אהרון, כדי לנסות לייסד על איגוד מקצועי לאמנים.

ב-1975 אצר יונה פישר במוזיאון ישראל את התערוכה "סדנת קיץ - סדנה פתוחה", שבה הציג גדעון גכטמן את המיצב "עבודה עברית", עבודה פוליטית וחברתית מובהקת אשר העלתה אולי לראשונה את הבעייתיות שביחסי הכוחות והעבודה הגלומים בכיבוש השטחים. הוא הציג בתערוכה תיעוד של פועלים פלסטינים הלנים באתרי בנייה, ואף יצר בחלל התצוגה פינת שינה עזובה משלו, שם ישן במשך כמה ימים ותלה מודעות שעליהן כתב: "עבודה עברית".

באותה תערוכה בנו גבי קלזמר ושרון קרן, יחד עם פועלים ערביים, קיר טראסה בתוך האולם, ואילו דב הלר הביא למוזיאון תפוחי אדמה מהקיבוץ ומכר אותם. "רציתי שאנשים ייצאו מהמוזיאון לא רק עם 'רוח' אלא גם חומר. ביקשתי למנוע פערי תיווך", הוא אומר. "מכרתי לפועלי המוזיאון את תפוחי האדמה במחיר המגדל. ראיתי בזה אקט סוציאליסטי".

אלא שמאז אותה אמנות מושגית של שנות ה-70, אשר טיפלה בנושאים שונים כמו אקולוגיה, מגדר, פוליטיקה וחברה, נדמה כי האמנות החברתית נדחקה לשוליים וכשנתקלים באמנות ביקורתית, פוליטית, היא עוסקת ברובה בסכסוך הישראלי-פלסטיני על צדדיו הרבים. פריפריה, סגירות מפעלים, עוני, אפליה ומאבקים עדתיים - כל אלה עדיין לא אומצו כחלק מהביקורת האמנותית.

ישנן כמובן דוגמאות לאמנים ואמניות שנגעו בהיבטים אלה בעבודתם, אך אף אחד מהם לא הניף את הדגל והתמסר לנושא. ביניהם אפשר לציין את סיגלית לנדאו, שעבודותיה המוקדמות היו חברתיות במובהק; דייוויד גוס, שעמד על הקשר בין הפוליטי ליחסי הכוחות של התעסוקה בציורי הנשים הפלסטיניות הפועלות; דוד ריב, שפרט לעיסוקו העיקש בכיבוש הפנה מבטו גם אל החברתי; ז'וזף דדון ופעולותיו בתקופה האחרונה באופקים; אלי פטל בציור "שליח הפיצה" וכמו במיצב "שכונה" שעסק בשכונת רמת השקמה ברמת גן, שבו שוכנו יושבי מעברות יהודי תימן; וניר עברון, שחזר לחומרי ארכיון שתיעדו את הפגנות עובדי אתא בחיפה.

עמי שטייניץ, אוצר וממקימי הסדנה לאמנות ברמת אליהו, טוען כי "המחשבה על אנטי-ארט חלפה פה לרגע בשנות ה-70 וחלפה מהר עם החזרה לציור בשנות ה-80. לא חיינו בישראל את המשמעות החברתית האמיתית כפי שנחוותה במערב בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. האמן היחיד שאפשר לומר עליו שהוא באמת אנטי-ארט זהו אביטל גבע".

עם זאת, שטייניץ סבור כי בשנים האחרונות הוא מזהה התעוררות בקרב אנשים בכלל ואמנים בפרט לכיוון החברתי, גם אם לא במובנו האידיאולוגי החמור. "הרבה אנשים מתרחקים מהגלריות ורוצים להיות בתוך החברה, למשל 'אקטיבסטילס' (קולקטיב צילום), 'אקטיוויז'ן', ניר נאדר והעבודה שהוא עושה ב'מען', דוד וקשטיין והפריפריה, הספרייה שהקימו בגינת לווינסקי בתל אביב ועוד". עם זאת, הוא מוסיף, "זה אכן מאוד מינורי לצד צמיחת הגלריות, השיווק והתקשורת".

באחד במאי 2006 התקיימה ברחבת הסינמטק בתל אביב תערוכת כרזות של אמנים יהודים וערבים תחת הכותרת "רוצים עבודה, לא נדבה". דני בן שמחון ואורית סודרי, מיוזמי התערוכה, סיפרו לאחר מכן כי "הפנייה לאמנים להשתתף בתערוכה לרגל אחד במאי לוותה בהרבה חששות. בעיקר משום שאחד במאי זוהה במשך שנים רבות עם ההסתדרות, שנהפכה לאיגוד אקסלוסיבי, מרוחק ממצוקות היום-יום של עובדי הצווארון הכחול, והיתה שאלה אם בכלל נותר בו עוד כוח משיכה וחיוניות משלו".

בר אור מציינת בהקשר זה את התמורות שחלו בחברה הישראלית: "נוצרה תנועה לכיוון הניאו-ליברלי וכל המושג של סולידריות אינו באופנה. לכן לא פלא שאמנים שראו את עצמם כחברתיים לא הלכו לכיוונים האלה של חקר השכבות והקונפליקטים המובנים ביחסי התעסוקה בארץ".

בגלריה השיתופית חנינא בדרום תל אביב הוצגה בשנה שעברה תערוכה לכבוד אחד במאי שנקראה "מתחת לקו האדום" ועסקה בנושאים אלה במובהק. במסגרת התערוכה יזמו האמנים פעילויות לאוכלוסיות שוליים ומרכז בנושאי כלכלה, עבודה והגות והקימו עמדות מידע בנושא זכויות עובדים וחשיבות ההתאגדות. יונתן הירשפלד, אמן וממקימי הגלריה, מאשים את האמנים העכשוויים בהיעדר הסולידריות. לדבריו, "האינדיבידואל המודרני, המצאתו הגדולה ביותר של הקפיטליזם, הוא חסר תודעה מעמדית. סיפור הסינדרלה המודרני, כמו זה של נינט, מעודד את האינדיבידואל לבנות את עצמו תוך טיפוס על גב חבריו".

פרופ' משה צוקרמן, שלוקח חלק פעיל בתערוכה בחללית, סבור שיש לשאול באיזו מידה אמנות שנוגעת בסוגיות חברתיות חייבת להיות אמנות מגויסת במובן הטריוויאלי של המלה (כזו הנכנעת לתכתיבים חוץ-אמנותיים כמו שקרה במשטרים טוטליטריים). "הסכסוך הישראלי-פלסטיני נהפך לאחת הבעיות הבוערות", הוא אומר, "אבל הדגש הפוליטי וההתעלמות מהחברתי והכלכלי אינם מאפשרים לאדם לפתח את עצמו".



יוחנן סימון, ''כרזת 1 במאי 1950''


אסף אורן, ''יעקב'', 2010. מתוך התערוכה בחללית בתל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו