בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה חדשה מתארת ילדות בצל השואה

תיאטרון צלליות מגרוטאות, שיצרה עם אחיה במחנה הריכוז ג'אדו בלוב, הוא רק אחד מזיכרונותיה של יוליה (יעל) מסיקה. בתה, נאוה ט' ברזני, יצרה תערוכה בהשראת סיפוריה

תגובות

ילד מציץ בצדה החשוך של התמונה, כמו מתוך מחבוא, אל עבר האור. הוא נראה דרוך, הכותונת הלבנה שלעורו נדמית כמרחפת על פני המרחבים השחורים המאיימים לבלוע אותו. אך המבט שלו הוא שמושך את תשומת הלב: מפוחד ובו-בזמן מרותק למה שצופן המרחק, ואולי רק למה שמוסתר מעבר לקיר.

ובמחשבה שנייה, אולי הדמות הילדותית-אך-בוגרת בעבודת הקולאז' הגדולה והמרשימה הזאת של האמנית נאוה ט' ברזני היא בכלל ילדה. ילדה תלויה בין אור לחושך, תוהה מה יעלה בגורלה עתה, כשהיא גזוזת שיער לדיראון עולם.

זיכרון הילדות הקשור בשיער ובפחד מפני גזיזתו מופיע שוב ושוב בתערוכת היחיד של ברזני, "ג'אדו פינת אמא", שנפתחה בשבוע שעבר בגלריית בית אחותי בתל אביב. פעם בדמות הילדה המסופרת הקופאת על עומדה, פעם בצללית של חייל האוחז במספריים ופעם כייצוג של המקום החשוך, שבו אולי הוחבאה הילדה מפני בעל המספריים.

זאת תערוכה על פחדים ועל שברי זיכרונות. פחדים כפי שסיפרה האם, יוליה (יעל) מסיקה, לבתה האמנית, שבילדותה, בתקופת השואה, נכלאה במחנה הריכוז ג'אדו שבלוב. הטכניקה של מעשה האמנות, העובדה שהעבודות עשויות קרעי נייר, מוסיפה ממד נוסף ומוחשי לנושא שלה, שהוא סיפור לא שלם, העשוי פרגמנטים של זיכרונות. התוצאה עשירה כמו ציור בשכבות של צבע שמן. ולעתים, היכן שהדמויות לבושות, אף יש לבגדים הצבעוניים עומק ומראה של בד.

אמה של ברזני לא דיברה על השואה עד לאחרונה. אולי כי היתה צעירה מכדי לזכור משהו מהתקופה הנוראה. היא היתה בת חמש כשנלקחה עם משפחתה - חמשת אחיה ואחיותיה, הוריה, סבה וסבתה - מביתם בעיר הנמל שעל גדת הים התיכון, טוברוק, מדרום למחנה ג'אדו. המשפחה לא הופרדה, הבגדים לא נלקחו, אבל התנאים היו קשים, אומרת ברזני. במחנה שהיה בלב אזור מדברי שררו רעב ומחלות. הם שהו במקום שנה. שלוש אחיותיה הצעירות מתו. "עם כל מוראות המקום, המוות והמחלות, נדהמתי לשמוע שהפחד התנקז לגזיזת השיער", אומרת ברזני. "אמא שלי מספרת שאמא שלה ניסתה להחביא אותה כדי שלא יגזזו לה את השיער, ואפילו מראה מקום חשוך בצילום המחנה, שבו הסתירה אותה אמה מה'רשעים'. היא לא אומרת מיהם. איטלקים, או שומרים".

הפרטים היבשים על שואת יהודי לוב ידועים, אומרת ברזני. אך לטענתה, יש חור שחור בנוגע לזיכרונות הניצולים, חיי היום-יום במחנה, הכאב הפרטי, וגם ובעיקר בנוגע למושג הילדות במחנה. וזה מה שהיא חושפת באמנות שלה.

ואלה איפוא הפרטים היבשים: לוב היתה מושבה איטלקית מאז נכבשה ב-1911 על ידי איטליה. רדיפת היהודים במדינה החלה אמנם כבר ב-1938 עם כינון "חוקי הגזע", אך בתחילה נמנעו האיטלקים מלאכוף חוקים אלו. ואולם, בעיצומה של המלחמה החל מוסוליני לראות ביהודים גיס חמישי. מקצתם (בעלי נתינות זרה) הוגלו, לתוניסיה או מצרים ולאירופה, ומשם למחנה ברגן בלזן, ואילו אזרחי לוב - ובהם אמה של ברזני - הוגלו למחנות ריכוז או כפייה בלוב.

ג'אדו, כ-235 קילומטרים מדרום לטריפולי הבירה, היה המחנה העיקרי. לפני כן שימש מחנה צבאי. הוא היה מוקף גדרות תיל ונשמר בידי איטלקים ולובים. הוגלו אליו 2,600 יהודים במסע מפרך שנמשך חמש יממות דרך המדבר. היהודים הוכו קשות והוטלה עליהם עבודת פרך. דרי המחנה סבלו רעב ותנאים סניטריים ירודים. מחלת הטיפוס פרצה וכן מחלות זיהומיות אחרות. 562 יהודים מתו במחנה, שנסגר ב-1943 בעקבות הכיבוש הבריטי.

ממש ככה חיינו

ברזני, בת 45, אם לשני ילדים, מספרת שכילדה ונערה דווקא התעניינה בשואה, אבל על הזיכרון החי של משפחתה פסחה. "קראתי המון ספרי שואה, ראיתי המון תצלומים. הזדהיתי כל כך שהיו לי סיוטים על מקומות מחבוא. תמיד חיפשתי לדעת עוד על תקופה זו. במשפחה היו סיפורים קטועים, שמועות, אבל אמא אף פעם לא ישבה לספר על השואה בצורה מסודרת לי או לאחים ולאחיות שלי. וגם אם ניסתה לספר, לא הייתי פתוחה לשמוע".

האמנית חושדת שהאטימות שלה לסיפורים המשפחתיים נוצרה בגלל סיפור אחד שסופר לה בגיל צעיר מדי. "היה סיפור אחד שליווה את הילדות שלי ואת החלומות שלי, ובגללו, כנראה, עודדתי את השתיקה ולא רציתי שאמא שלי תמשיך ותספר".

הזיכרון היחיד שסיפרה אמה מתקופה זו אכן היה סיפור זוועה. "אמא שלי סיפרה שיום אחד היא הסתכלה על אשה אחת, שהניקה את התינוק שלה. זה מאוד סיקרן אותה. ותוך כדי שהיא צפתה בה מניקה, הגיע מי שהגיע וכרת לאשה את השדיים. זה היה סיפור ילדות שלי. והתחושה היתה של להיות במקום שלא רציתי להיות בו כילדה".

אבל כאמנית, ברזני מצליחה להתמודד עם הזיכרון. היא יוצרת שתי תמונות, האחת שלווה, אם מניקה את התינוק שלה. האם בעלת יופי נוקב, מבטה חולמני, לבושה בבגד מנומר. התמונה השנייה ריקה מדמויות אנושיות, אבל ההתרחשות בה היא של אחרי אסון. נראה בה הבגד של האם מוכתם בדם ומוטל כמו פגר של חיה אחרי שנעשה בה טבח.

תמונת האשה נעשתה בעקבות תצלום שואה אקראי שמצאה ברזני. "כשהתבוננתי באשה הרגשתי שזו דמות שראיתי. מישהי מהמשפחה. זה הזכיר לי צילומים מזרחיים". ככלל, האפיון של הדמויות בתערוכה הוא מזרחי, ושונה מכל הדימויים החזותיים המוכרים כל כך בהקשר של השואה. אין כאן בגדי אסירים ולא בדים כהים. לדברי ברזני, בג'אדו לא לבשו בגדי אסירים. אמה תיארה לה גם את הבדים שהיו תולים בתוך המבנים כמחיצות, שהיו צבעוניים מאוד.

בכל התמונות של ברזני הצבע והמרקם המסוים של הבגדים ממלאים תפקיד. הצבעוניות שלהם חזקה מאוד, לעתים פרחונית ולעתים מנומרת, בעיקר על הרקע השחור או האפור של המחנה.

עיבודו של הזיכרון המשפחתי האפל הזה ארך זמן. לפני שנתיים וחצי חשה ברזני שהיא יכולה ורוצה לפתוח את הסיפור של משפחתה בשואה. היא הפכה את ההתמודדות הזאת לעבודה לתואר השני במדרשה לאמנות במכללת בית ברל. מלבד אמה דובבה ניצולים נוספים, רובם מלוב וכן ניצולים ממחנה ברגן בלזן. זאת עשתה בעזרת הדימוי החזותי היחיד שנותר ממחנה ג'אדו: תצלום המחנה מבחוץ. היא רצתה לבדוק את השפעת הדימוי הזה על הזיכרון. אבל את התערוכה יצרה בהשראת הזיכרונות של אמה בלבד.

"כשמצאתי את השריד היחיד הזה, התאכזבתי", אומרת ברזני. "חשבתי, איך אצית את הזיכרון מתצלום שאוטם לי את הדמיון. הצילומים שהכרתי מהשואה, התצלומים הנפוצים מאירופה, יש בהם אנשים, ילדים, ישנו המבט. אבל פה אין בן אנוש. אבל כשניגשתי עם התצלום הריק והיחידי לאמא שלי, היא התחילה לדבר בלי הפסקה".

האם בת ה-73 אחזה בתצלום בהתרגשות, לדברי בתה, "כאילו התגעגעה אל המחנה". היא דיברה דיבור קטוע, כאילו הזיכרונות מפכים תוך כדי דיבור. הטקסט שלה, בלי עיבוד או עריכה, מוצמד לעבודות. לדוגמה: "יו, בא לי לבכות, ממש מרגש. ממש ככה חיינו. אלו היו החיים שלנו, תארי לך. חיי גיהנום. אולי פה בית החולים, איפה שאבא התנדב".

התצלום, מדגישה ברזני, "כמו החזיר את אמי לאחור, היא דיברה ברצף: 'שלוש אחיות מתו בג'אדו, לולו, ויולט וליזה, עכשיו אני נזכרת שגם סבתא, אמא של אבא, מתה שם'".

ממה מתו? שאלה האמנית. "הם מתו כמו שילדים מתים לפעמים", אמרה האם ולא יספה. מאוחר יותר אמרה: "קברו בנות שם, דבר הכי גרוע שיכול להיות".

אבל היו גם זיכרונות אחרים: "כל היום אני מתגנבת מאמא, מחפשת שדה, מטיילת, אוכלת חובייזה. זה היה האוכל שלי. מדי פעם מתחבאת ומשחקת עם מישהי".

לא כל העבודות מייצגות זיכרון מוות או פחדים. נושא נוסף ולא פחות חשוב בתערוכה הוא ילדות במחנה. כך, בחלק מהעבודות ובסרטון קצר ממחישה ברזני בעזרת אמה את תיאטרון הצלליות שיצר אחיה והיא עזרה להפעיל. היא יוצרת תיאטרון צלליות שהיא ואמה מפעילות, ובעודן מניעות את הדמויות הקטנות - רוכב על סוס, מכונית עם נהג וכדומה - על פני סדין ישן שמאחוריו אלומת אור, האם מעלה זיכרונות. "לקח לה זמן לספר על התיאטרון הזה. זה לא יצא ממנה בראיונות הראשונים", מספרת ברזני.

בתיאטרון הציגו הילדים סיפורים מחיי היום-יום שלהם. לדברי האם, זה היה אמצעי למלא את הזמן ולהילחם בשעמום. החומרים היו קרטון מקופסאות שאביה, ש"התנדב" כדבריה בבית החולים, הביא. הילדים יצרו דמויות שאותן צבעו בשחור, בפחם או זפת, או באדום ולבן משאריות אודם וגיר, והדביקו לחתיכות עצים או ברזלים חלודים שמצאו על האדמה.

האם סיפרה גם על העצים שהיו בשטח המחנה ושימשו מקור לנחמה. "העצים הם סתם, צמחו לבד", אמרה האם. וברזני אומרת: "כשהיא אמרה את המשפט הזה, זה נשמע שהכל, החיים, קרו לבד, אבל עליה שמרו".

לפעמים, מוסיפה ברזני, "היא סיפרה את הדברים בלי צנזורה, לא אלי. כמדברת לעצמה, בהתלהבות, בטון שהזכיר לי ילדה ולא נשמעה כאמא שלי. אבל לרגעים נזכרה שהבת שלה יושבת שם וצינזרה. הצנזורה היתה לא רק בשבילי, אלא גם בשבילה".

ברזני נוכחה בקושי של האם להתמודד עם העובדה שאמה שלה לא גוננה עליה. "היה לנו הכל", חזרה ואמרה, "אמא הכינה אוכל מכלום", אף שגם סיפרה על רעב. לדברי ברזני, "מול התצלום, היא כאילו התווכחה עם הדימוי של אמא אידיאלית, כי תמונת המחנה שברה לה את הדימוי המושלם של הורה. זה שבר את ההגנות שלה. חששתי מפני זה, אבל היה חשוב לי, למרות זאת, לשמוע את הממד האישי. אני חושבת שלזיכרון האישי יש חשיבות בבנייה של הסיפור הגדול יותר, הסיפור הקולקטיבי".

נקודת עיוורון

ואמנם, התערוכה (שתוצג עד 19 ביוני) מרגשת לא רק ברובד הישיר שלה, הסיפור המשפחתי והפרטי של ברזני, או ברובד האמנותי. היא פועלת היטב גם במעבר לספירה הציבורית, שכן היא חושפת כעין פינה נידחת בסיפור "הגדול" של זיכרון השואה: קורות יהדות לוב בשואה.

שולה קשת, יו"ר תנועת אחותי, שאצרה את התערוכה של ברזני יחד עם ורד נסים, סבורה שזהו סיפור מושתק. "לא מלמדים במערכת החינוך בכלל על השואה בצפון אפריקה. המדינה חרתה על דגלה לשוב ולספר את הסיפור של השואה, אבל בתוך הנרטיב הקולקטיבי של השואה יש נקודות עיוורון. וזו אחת מהן. בעצם השואה שמדברים עליה היא שואה של יהדות אירופה, וכל מה שלא קשור לזה, לא חשוב, ואולי גם לא התרחש".

הפרופ' מוריס רומני מאוניבריטת בן גוריון, מחבר הספר "The Jews of Lybia" (הוצאת אוניברסיטת סאסקס, 2008), אומר אף הוא שבתוך היחס הכללי של מדינת ישראל למזרחים יש התעלמות מהשפעת השואה של צפון אפריקה. לדבריו, ישראל לא הכירה בכך שיהודי המזרח התיכון וארצות ערב נכללו בתוכנית "הפתרון הסופי".

הוא מציין שבוועידת ואנזה מופיעה יהדות איטליה כגדולה מבחינת מספרית פי כמה מאומדנה האמיתי: "יהדות זו מנתה בקושי 10,000 נפש, אלא שהגרמנים כללו בה את יהדות לוב, שמנתה 30 אלף יהודים. אילולא כבשו הבריטים את המחנה, ההשמדה היתה מתבצעת. לפני כמה שנים, כשבאתי לאוניברסיטת בן גוריון והתחלתי לדבר על מורשת השואה בצפון אפריקה, היו ששאלו על איזו מורשת הוא מדבר. זו היתה האווירה הכללית במדינה. רק ב-2008, בכנס, התחלנו לדבר על השפעת השואה על יהודי צפון אפריקה והבלקן". אף על פי כן, מורני נשמע כיום סלחני יותר מאוצרת התערוכה. לדבריו, "לא ניתן להאשים את האשכנזים. לעומת שישה מיליון, כמה מאות זה לא הרבה. אבל העיקרון חשוב, והוא שהשואה לא פסחה גם על יהודי צפון אפריקה".

ובחזרה לממד האישי. התערוכה, לדברי ברזני, מאפשרת לה להתמודד עם החרדות של אמא שלה מהשואה ולכן גם עם החרדות שלה. לראשונה היא הבינה למה אמה היא צלמת אובססיבית. "אמא שלי מתעדת בלי סוף, כל הזמן. אנשים, אותי גם במצבים שאני לא רוצה. אמא שלי מחביאה את הצילומים במזוודות, מתוך חרדה. עכשיו היא איפשרה לי לצלם אותה. היא הבינה אותי, כצלמת ומתעדת בעצמה. והבינה שאני מבינה אותה".



נאוה ט' ברזני, ללא כותרת, 2011


מחנה הריכוז ג'אדו. השפעת הדימוי על הזיכרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו