בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרט "אבא של אנה" - להכיר מחדש את אוטו פרנק

לדויד דה יונג היו דעות קדומות על אוטו פרנק, אך התחקיר שערך לקראת הסרט "אבא של אנה", המשודר הערב, גרם לו לשנות את דעתו. האב אמנם התעשר ממכירת היומן של בתו, מסביר הבמאי ההולנדי, אבל מניעיו היו טהורים לחלוטין

תגובות

"כמו רוב צרכני התקשורת בהולנד, שידעו על אוטו פרנק מקריאה בעיתונים וצפייה בטלוויזיה, היה לאיש דימוי מעט שלילי בעיני - של אדם שהרוויח הרבה כסף מפרסום יומני בתו המתה". כך אומר דויד דה יונג, יוצר סרט התעודה "אוטו פרנק: אבא של אנה", המשודר הערב ב-22:00 ביס דוקו.

כעת, בשיחת טלפון מביתו באמסטרדם, היוצר ההולנדי נזכר בקושי בתחושה הזאת. לאחר תחקיר של שנתיים על האיש שאיבד את משפחתו, ולאחר איסוף של כל פרט עליו - קשה לו להבין מנין נוצר הרושם הזה. "אולי זה קשור לכסף, אולי לעובדה ששינה חלקים ביומן. השם שיצא לו בהולנד ובעולם לא היה טוב. עכשיו אני לא יודע איך זה ייתכן. אין שום הוכחה לכך שהתעניין בכסף. אולי זה קשור לאנטישמיות. בזמן עשיית הסרט למדתי שהיה איש עסקים טוב, שהצליח במכירת היומן, אבל המניעים שלו היו טהורים וכנים", הוא אומר.

פרנק נאלץ לשלם כדי שהמהדורה הראשונה של הספר "יומנה של אנה פרנק" תפורסם. בתו, שמתה במחנה ההשמדה ברגן בלזן בגיל 15 במארס 1945, כתבה את רוב היומן מתוך מסתור בבית באמסטרדם שבו הסתתרה בין 1942-1944. מיד לאחר המלחמה תורגם היומן לצרפתית, גרמנית ואנגלית. ב-12 ביוני 1952 ראה אור בארצות הברית. ביקורת בזו הלשון התפרסמה עליו ב"ניו יורק טיימס": "'יומנה של אנה פרנק' הוא ספר עדין ואינטימי מכדי לתייגו בשם התואר 'קלאסי', אך כל הגדרה אחרת לא תתאים לו". לפי הסרט, ביקורת זו שינתה את היחס לספר - שהיה לאחד הספרים הנקראים בעולם (נמכר ב-30 מיליון עותקים) - וביחס של אירופה לשואת יהודי אירופה.

לפי הסרט, חייו של אוטו פרנק לאחר המלחמה סבבו סביב אנה. כאשר קיבל את היומנים מידי מיפ חיס, ההולנדית שהחביאה את המשפחה (ומתה לפני כשנה, בגיל 100), קרא בהם בכאב רב מדי יום. בחורף נשא את היומן אתו מתחת למעיל - בקיץ בתיק.

הוא התלבט קשות אם לפרסמו - לשמור אותו לעצמו, כדבר קדוש, או לאפשר לעולם לגלות מה קרה לבתו. מה אנה היתה רוצה? דה יונג מתייחס בסרט לכעס של חבריו של פרנק על שזנח מעט את שימור הזיכרון של בתו הבכורה, מרחוט. הסרט עוסק גם בשינויים שערך בספר. היומן כלל כ-150 אלף מלים ואילו ההוצאה הראשונה של הספר - רק 46 אלף מלים.

אנה - וזה יופיו של היומן - כתבה בכנות ובישירות, ביופי ובכישרון על תחושותיה של נערה מתבגרת. נראה שההתבגרות המינית והסקרנות שלה הביכו את אביה, ובכל מקרה לא נראה לו ראוי לשתף בהן את הקוראים. לפי הסרט, חלקים אלה הוצאו מהגרסה שראתה אור תחילה. אחד המרואיינים בכתבה מסביר כי "אי אפשר היה להדפיס דברים כאלה ב-1947".

כן רוככו דברים שאנה כתבה על אמה. למשל, במקום "אמא נוראה" נכתב "אמא מעצבנת". "אשתו מתה. הוא לא רצה לשמוע שהיא היתה נוראה", מסבירה מתרגמת היומן לאנגלית, שהכניסה לספר חלקים שהוצאו מהגרסה ההולנדית. ההיסטוריון דויד ברנאו מסכם זאת באמירה: "צנזורה? כן. התערבות? כן. אבל אם מסתכלים על התמונה הכוללת, זה די זניח".

הצרות החלו

דה יונג, בן 43, מספר כי הרעיון לסרט לא היה שלו. "אנשים מקרן אנה פרנק פנו למפיק שלי. מעולם לא עשו סרט באורך מלא על אוטו פרנק, לא הקדישו לו יותר מכתבה. הוא פנה אלי ואני נעניתי למשימה", הוא משחזר. "כשהייתי בן 14 קראתי את היומן והוא נגע ללבי, אבל לא היה לי קשר אישי לסיפורה. לאבי היה סיפור חיים דומה לזה של אוטו פרנק - גם משפחתו הושמדה כמעט כליל במלחמת העולם השנייה, אבל הקשר היחיד שלי לסיפורו של פרנק הוא תוכניות תעודה לטלוויזיה ולרדיו שערכתי על יהודים ועל ניצולי שואה".

הסרט מתאר את הרקע של פרנק. הוא נולד למשפחה עשירה מאוד בגרמניה בתקופת התבוללות וקיבל חינוך "מהטובים שיש", כפי שכתבה אנה ביומן. הוא שירת כקצין בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. "'נאמנות' היתה מלה מאוד חשובה בתרבות הגרמנית והם היו נאמנים למולדתם", מעיד מרואיין אחד מני רבים על בני המשפחה.

הסרט כולל ראיונות מצולמים מאוחרים עם פרנק, שמת ב-1980 בן 91, ותמונות רבות משגרת חיי המשפחה לפני המלחמה. אנה, אחותה ואמה מצולמות בים; אנה נראית בכיתה, מוקפת חברות. כשעזבו את גרמניה והגיעו להולנד, המצב היה סביר - אך כפי שכתבה אנה ב-20 ביוני 1942: "אחרי מאי 1940 החלו החיים הטובים להידרדר. קודם המלחמה ואז הכניעה. הגרמנים צעדו פנימה והצרות של היהודים החלו".

ברנאו טוען שאוטו שימש כמשכין השלום בדירת המסתור, באווירה צפופה ורווית מתחים. אנה כותבת על הפחד שחשו כאשר שמעו אדם במדרגות מחוץ למסתור - מקרה ספציפי שהסתיים בטוב. מיד אחר כך משלב הבמאי קטע שבו פרנק מספר על היום שבו הנאצים גילו אותם בדירת המסתור.

ניכר שגם במקרה של פרנק, פעמים רבות הכל בעיני המתבונן. בקטע הנוגע ליכולות העסקיות שלו, למשל, אומר אחד המרואיינים שהוא הצטיין בתחום, קרובת משפחה אומרת שהיה רך מדי ואחר טוען שהיה יכול להיות קשוח בעת הצורך. "זה משהו שאני עושה בכל סרטיי", מסביר דה יונג, "אני יוצר ספקטרום גדול של תפישות, כדי שהצופה יקבל תמונה רחבה ככל האפשר ויוכל לגבש דעה".

הדעה שדה יונג גיבש לאחר התחקיר על פרנק עולה מהסרט בעדינות. "בעיני הוא היה גיבור", הוא אומר. "הוא התמודד עם צער כה רב ודילמות סבוכות. אני חושב שהוא קיבל החלטות נכונות. כאשר חוקרים את סיפור חייו של אדם במשך שנתיים מתקרבים אליו, מתחילים להבין את המניעים שלו. אבל זה לא תמיד הופך אותו לגיבור. כעת אני עושה סרט על אבי, למשל, ומגלה עליו דברים נוראים. המטרה שלי לא היתה להציג את אוטו כגיבור, זה פשוט קרה".

שיר ערש יהודי

בין הדילמות שהסרט מציג: סיפורו של מאיר לוין, מחזאי אמריקאי שקרא את היומן וביקש לעבדו למחזה. פרנק הסכים. המחזה מצא חן בעיניו, אך לא בעיני המפיקה האמריקאית. ברנאו מסביר שלוין היה ציוני ושילב את תפישתו במחזה. הוא ביקש שבהצגה יושר שיר ערש יהודי, אך פרנק לא הכיר כזה. לבסוף שיתף פעולה עם זוג מחזאים אמריקאי, אלברט ופרנסס הקט.

ההצגה זכתה בפרס פוליצר, נחלה הצלחה מסחררת והועלתה אלף פעמים. לוין, שנטר טינה לפרנק, לא אהב את הגרסה. לדבריו, הזוג הפך את אנה "לבת עשרה אמריקאית מטומטמת". המרואיינים בסרט נוטים להסכים עמו. על כל פנים, לפרנק היה קשה לצפות בהצגה. לבכורה לא הגיע.

בסרטך נאמר כי ההצגה שינתה את היחס של אירופה לשואה. האם זה נכון גם להולנד?

דה יונג: "אני חושב שזה נכון בעיקר לגרמניה. אחרי המלחמה פירסמו את היומן בהולנד, אבל הוא לא זכה להצלחה גדולה. אנשים נטו שלא לדבר על מה שקרה אז. אחרי המלחמה הולנד לא היתה מוכנה להתמודד עם מה שקרה בה. רק אחרי הצלחת היומן בארצות הברית, הוא הצליח גם בהולנד".

האם גילית משהו על פרנק שלא שילבת בסרט עליו?

"מאחר שנדרשתי לספר את כל סיפור חייו שקדם למלחמת העולם השנייה ב-17 דקות, נאלצתי לקצר. הורדתי את הקטע שכלל מכתבים שכתב לסבתו בהיותו חייל גרמני במלחמת העולם הראשונה בצרפת. צילמנו שם הרבה, ובסוף לא שילבנו את זה, כי הבנו שמלחמת העולם השנייה יותר חשובה לסיפור שלו".

בסרט מסופר שפרנק היה מבוגר כשהגיע לאושוויץ. הוא היה בן 56 ובכל זאת נשאר לעבוד ולא נשלח מיד לתאי הגזים. לדעת דה יונג, זה קשור לעברו כקצין במלחמת העולם הראשונה. "משהו במראה שלו שהזכיר קצין", הוא אומר על הגבר הגבוה והרזה. "אולי לכן שרד. אולי זה משום שדיבר גרמנית רהוטה, אולי התכונות שהפכו אותו לקצין עזרו לו לשרוד".

הסרט נפתח ונחתם במכתב שנשלח לפרנק מניאו-נאצי, שכתב לו כי פרסום היומן הוא "התנהגות טיפוסית ליהודי (שרוצה) להרוויח מגופתה המצחינה של בתו".

למה היה לך חשוב לשלב את המכתב בסרט?

"כי זאת היתה הדרך להכניס את תפישת העולם שהביאה לשואה. לולא האידיאולוגיה הנאצית, כמו זו המובעת במכתב, אנה עדיין היתה בחיים".



אוטו פרנק, 1960. הוריד מהיומן קטעים מביכים. למטה: אוטו ואנה פרנק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו