בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צליל מנוון

הנאצים התנגדו למודרניזם במוסיקה והחרימו מלחינים יהודים ואוונגרדיים. אבל ניסיונם ליצור תרבות אחידה נתקל בקשיים, ואפילו חלק מהמוסיקאים שהיו תומכי המפלגה הסתכסכו עם המשטר

תגובות

"עלינו להבטיח שהסיבות לעלייתם של היהודים ולהשתלטותם על המוסיקה בגרמניה יובהרו לכולם - ומה שנחוץ לה עכשיו הוא טיהור: הניוון שפשה במוסיקה הגרמנית הוא חלק מבעיה עולמית, והמלחמה נגדו היא פוליטית - הרבה מעבר לסוגיה תרבותית גרידא". אלמוני היה כותב דברים אלה, המוסיקולוג הגרמני קרל בלסינגר, לפני עלות הנאצים לשלטון, והוא שקע בחזרה לאלמוניותו אחרי נפילתם. אבל שנות שלטונם איפשרו לו לפרוח, ולבטא את קביעתו הבלתי מעורערת על אודות מצב המוסיקה הגרמנית - קביעה טיפוסית לשנות ה-30 בגרמניה של המאה שעברה, שבה הלך הנוף המוסיקלי-אידיאולוגי בגרמניה והתעכר.

בשנות ה-20 של המאה, שנות רפובליקת ויימאר, פרחה המוסיקה בגרמניה. החופש חגג, וסמלו היה הקברט: תיאטרון-מוסיקה חתרני, ששיקף את הפניית העורף של היוצרים המוסיקליים למסורת הקלאסית-רומנטית הגרמנית. מודרניזם ואוונגרד פרחו בכל עבר, והחדשנות במחשבה, בטכנולוגיה ובפנייה אל תרבויות חוץ-אירופיות הידהדה בעושר ובשפע של יצירה.

קרל בלסינגר ואנשים כמוהו לא נחשבו בתקופה זו אלא כריאקציונרים ימנים סהרוריים: כתביו שלו, למשל, התרכזו בהתנגדות למודרניזם המוסיקלי, לא-טונאליות, ולג'ז שהגיע מארצות הברית - אלה הגורמים שהביאו ל"ניוון המוסיקה", כדבריו, והוא קידם דווקא את חקר המוסיקה של ימי הביניים בארצו.

אבל אנטישמי הוא לא היה בתחילת דרכו - התכונה הזאת התפתחה אצלו יחד עם עלות הנאצים לשלטון, והיא עזרה לו לקריירה. וכך, בשיאו, הוא כתב את הספר רב המכר "מנדלסון, מאיירבר ומאהלר: שלושה פרקים ביהדות כמפתח להבנת תולדות המוסיקה במאה ה-19". לפי בלסינגר, מנדלסון ייצג את הסכנות שמהווה כל יהודי מומר, מאיירבר - את היהודי רודף הבצע, ומאהלר - את "היהודי האוריינטלי הפנאטי". כך שיקפו כתבי בלסינגר את המפולת שהמיט הנאציזם על המוסיקה בימי שלטונו.

הטיהור הצליח

עוד שני ציוני דרך מוסיקולוגיים בלטו בסוף שנות ה-30 בגרמניה, אחרי שכל הממסד המוסיקלי כבר "טוהר מיהודים", בלשון התקופה. האחד היה "לקסיקון היהודים במוסיקה" שחיבר מוסיקולוג אחר, הרברט גריק. ספר זה, שיצא בעוד ועוד מהדורות, כלל את כל המוסיקאים היהודים, היהודים למחצה והלא-ארים שיש להחרימם.

גריק היה גם הוא מוסיקולוג שמרן ומתנגד המודרניזם בשנות ויימאר, ובימי הנאצים עלה לגדולה אמיתית: הוא מונה לאחראי על ההיבט המוסיקלי של הכיבוש, ושדד אוצרות מוסיקליים, בעיקר בפאריס ובמזרח אירופה, בהם כתבי יד של מלחינים, ארכיונים של מוסיקת עם, וכן חפצי ערך מוסיקליים שהיו בידי יהודים.

כעורך כתב העת הממלכתי "המוסיקה" הוא כתב מאמרים אנטישמיים על אודות הכתמת המוסיקה הגרמנית ב"אלמנטים אוריינטליים", כדבריו, והנזק שגורם "הגזע היהודי" למוסיקה הגרמנית. "הגרמנים כמעט היו לחסרי בית במולדתם שלהם אחרי שעמדות מפתח נתפסו כמעט כולן בידי יהודים", כתב, "אבל הטיהור של התרבות שלנו מגורמים יהודיים הצליח, והם כבר אינם פעילים בחיי המוסיקה".

גריק היה משוכנע שהלקסיקון שלו עזר בכך. המוסיקה בגרמניה היתה חשובה הרבה יותר מהאמנויות האחרות: "שלושת הב"תים" - באך, בטהובן וברהמס - וכל מי שביניהם, מהיידן ומוצרט דרך שומאן וברוקנר - אלה מגלמים את המוסיקה הקלאסית עצמה. האיום מצד מלחינים יהודים ואוונגרדיסטיים על ההיסטוריה המפוארת הזאת היה אפוא מוחשי, ולכן נעשה מאמץ גדול כל כך לסלקם ממנה.

תשובת נגד

נקודת ציון חשובה שנייה בסילוק היהודים והמודרניסטים מהנוף האירופי כולו היתה התערוכה "מוסיקה מנוונת" (Entartete Musik), שהוצגה ב-1938 בדיסלדורף. שרתה עליה רוחה של התערוכה שקדמה לה: "אמנות מנוונת", תערוכה נודדת מצליחה, שהוקיעה את כל ההישגים של שנות ויימאר החופשיות בגרמניה ואת העשור האוונגרדיסטי שקדם להן, וכן את אמני אירופה המודרנית כולה. האקספריוניסטים הגרמנים, וביניהם מקס פכשטיין ואמיל נולדה, ואמנים בינלאומיים כמו פיקאסו, שאגאל, פיט מונדריאן, פאול קלי, וסילי קנדינסקי ואוסקר קוקושקה - יצירותיהם היו מקצת ממאות שנחשבו "מנוונות" והוצגו לקהל הגרמני כדוגמה לאמנות שיש להחרימה.

המונח הנאצי "Entartete", מלה שהיום כבר לא נעשה בה שימוש בשפה הגרמנית, נלקח מתחום מחקרי הנפש של המאה ה-19 ומבטא עיוות עמוק, ריקבון, וניוון אנושי מזעזע. בעקבות הצלחתה של "אמנות מנוונת" פנו "התא הממלכתי לתרבות" בראשות אלפרד רוזנברג, אחד מקברניטי המשטר הנאצי ואבות תיאוריית הגזע, ו"התא הממלכתי המוסיקלי", שהיה תחת פיקודו, לתערוכה של "מוסיקה מנוונת".

מנהל התערוכה-פסטיבל הזאת, הנס סוורוס ציגלר, הציג בה בעיקר מוסיקה של יהודים, ג'ז ומוסיקה מודרנית אוונגרדית. מלחינים כמו ארנולד שנברג וקורט וייל קיבלו אגף מיוחד בתערוכה, ויחד אתם אפשר היה לשמוע גם מיצירות ארנסט קרנק, שהאופרה שלו, "ג'וני מנגן" בהשראת ג'ז ומוסיקה שחורה, זכתה לאלפי הופעות ברחבי גרמניה, אירופה ואף ארצות הברית; וכן הנס אייסלר המרקסיסט, אלבן ברג הא-טונאלי, ברתולד גולדשמידט ואריך וולפגנג קורנגולד היהודים, הגרמני פאול הינדמית שחנו סר בעיני הנאצים ואיגור סטרווינסקי הרוסי; וכן ליאו קסטנברג, יהודי גם הוא, שהיה האחראי על החינוך המוסיקלי בגרמניה לפני עלות הנאצים לשלטון (ולבסוף בא לארץ ישראל והיה דמות מפתח בחינוך המוסיקלי גם כאן).

המלחין ההונגרי הגדול בלה ברטוק, באקט אמיץ, פנה אל שלטונות גרמניה בדרישה לכלול גם את המוסיקה שלו בתערוכה. שנה אחר כך הוא כבר הוכרח לגלות ממולדתו.

ההשפעה של התערוכה - שהכרזה שנבחרה בשבילה היא עיוות גזעני של כרזת "ג'וני מנגן" - היתה עצומה, והיא סימנה את שיאו של המהפך שחוללו הנאצים בנוף המוסיקלי: אירופה התרוקנה מהמוסיקאים שלה - מלחינים, נגנים, חוקרים ומורים, שבמסווה של מחקרים מדעיים נרדפו והוגלו, חלקם למחנות, כמו במקרה של מלחיני בוהמיה הנס קראסה, ויקטור אולמן ופאבל האס, שנספו בשואה.

סדרת ההקלטות של חברת התקליטים "דקה", שנקראת "מוסיקה מנוונת" אף היא, משמשת תשובת נגד לתערוכה הידועה לשמצה: עשרות הדיסקים שהוצאו במסגרתה בעשורים האחרונים מעניקים הזדמנות להאזין למלחינים וליצירות שהושתקו באותם ימים, ולדמיין איך היה נראה ונשמע הנוף המוסיקלי בעולם אילולא נחרב.

מה לעשות עם מנדלסון?

הנאצים הסתבכו בהדרגה בבואם להגשים את משימתם: האחדה של התרבות המוסיקלית הגרמנית, וטיהורה מסיגים שלכאורה מכתימים אותה. היצירות של גיאורג פרידריך הנדל הגדול, למשל, ואפילו "המשיח", נשענו על טקסט אסור: התנ"ך של היהודים; שומאן ושוברט הלחינו את שירי היינריך היינה, היהודי המומר; יצירות מנדלסון, היהודי המומר, היו אהובות וקשה היה לוותר עליהן; ומה עושים עם שלוש האופרות האיטלקיות של מוצרט לטקסט של הליברטיסט היהודי לורנצו דא-פונטה?

וגם בקרב המוסיקאים הנאצים עצמם התגלעו סכסוכים קשים: קרל אורף, למשל, מלחין שהיה נערץ על ידי הנאצים ואף קיבל מינוי לכתוב מוסיקה חלופית לזו של מנדלסון להצגה על פי "חלום ליל קיץ" של שייקספיר, הותקף בגלל יצירתו "כרמינה בוראנה". זו תויגה כ"פרימיטיביסטית" ועוררה את חמתו של שר התעמולה גבלס בגלל הטקסט הארוטי שלה.

אחרים שנתקלו בבעיות עם המשטר הם הנס פפיצנר האנטישמי, מחבר האופרה "פלסטרינה", שנחשד על ידי הנאצים ביהדות-למחצה; ריכרד שטראוס ווילהלם פורטוונגלר, מאושיות המוסיקה של הרייך השלישי, שסולקו ממשרותיהם הבכירות בגלל התנגדותם להיבטים מסוימים בגישה הנאצית ותמיכתם במלחין פאול הינדמית, שחנו סר אף הוא; וגם לכנר גוסטב הוורמאן ולמוסיקולוג הנס-יואכים מוזר לא עמדה האנטישמיות שלהם ותמיכתם במשטר.

כל המוסיקאים האלה ניצלו את ההסתייגויות שהתגלעו כלפיהם בקרב המשטר, הצליחו במבחני הדה-נאציפיקציה, ורובם שיגשגו אחרי המלחמה וזכו לחיים טובים וארוכים. יוצא דופן הוא המלחין והפרופסור למוסיקולוגיה קורט הובר, שהיה פעיל בהחייאת מוסיקת העם הגרמנית, וכמתנגד חריף לקומוניזם התקרב תחילה במידת מה לנאציזם. אלא שהוא נחרד מתורת הגזע שהלכה והתבססה, נהפך למתנגד למשטר בצורה גלויה, והצטרף למחתרת "הוורד הלבן" שבמסגרתה הדביק כרוזים חתרניים. הוא נתפס והוצא להורג ב-1943, רצח שגרם בזמנו לזעזוע בקהילה המוסיקלית האירופית.



כרזת התערוכה ''מוסיקה מנוונת'', 1938. עיוות גזעני של כרזת האופרה ''ג'וני מנגן''


איגור סטרווינסקי. הוחרם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו