בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'יימי וון משתדל להיות זהיר וקייטי בי לא עושה חשבון

ג'יימי וון מנסה לרצות את הדי-ג'ייז, המבקרים והמעריצות, ומפספס את כולם. קייטי בי במיטבה כשאינה יוצאת מרחבת הריקודים

תגובות

"Night Air" של ג'יימי וון היה אחד הלהיטים המפתיעים של סוף 2010. השיר שילב בין אסתטיקה אלקטרונית מינימליסטית עם רמת עדכניות גבוהה בסצינת הבאסים הבריטית, לשירת אר-אנ'-בי פופית מהוקצעת בסגנון ג'סטין טימברלייק. הניגוד בין הביט החדשני להגשה המסורתית הפך את "Night Air" ואת וון, שגם מציג מראה מיופייף מבלי להידרדר למלוקק, לחביב השוליים האלקטרוניים, ולכוכב פופ עם צבא נערות צווחניות.

הקונסנזוס אליו הגיע וון בשלב כה מוקדם בקריירה - אחרי שנים בהן שימש זמר ליווי של איימי ויינהאוס - ניכר היטב בחלביות שמציפה את אלבום הבכורה שלו, "Mirrorwriting"; 45 דקות שמנסות לרצות את כולם - הדי-ג'ייז, המבקרים והמעריצות - ומפספסות בכל הזדמנות.

וון הוא זמר מוכשר עם קול נדיר, אבל ההליכה הזהירה שלו בין הזרזיפים האלקטרוניים-ניסיוניים לזלעפות המסחריות-חנפניות, מחלצת ממנו איכויות שמתאימות יותר לקרייג דייוויד מלג'יימס בלייק. שמות השירים שלו מרפררים לקטעי דאבסטפ מסיבתיים - "Street", "Spirits", "Echoes" ,"Gravity" ו"Spiral" - אבל מאחורי התיוג הטרנדי נגלה אלבום נגוע בבנאליות של החלקלקות; טקסטים פסאודו-אירוטיים על התרחשויות בין הסדינים, עיבודים אקוסטיים-שמרניים עם נגיעות דאביות קוסמטיות למען כיסוי התחת, ושירת אר-אנ'-בי סטנדרטית-מנייריסטית, שהופכים את "Night Air" העוקצני לדוגמה זוהרת ובודדת של איך היה יכול להישמע "Mirrorwriting", אלמלא היה עסוק בחישובי הרחבת הקהל.

תענוג אסור ומהנה

בקוטב המנוגד לג'יימי וון נמצאת קייטי בי. בעוד הוא מנסה לביית את הערסיות החייתית של הקלאבר האנגלי המצוי ולשוות לה נופך של נפש רומנטיקנית, היא צועדת בגאון עם הפרחיות המועדונית עד הסוף. בדיוק מהסיבה הזו "Perfect Stranger", להיט הפריצה שלה עם סופרגרופ הדאבסטפ - בחיי שיש דבר כזה - "Magnetic Men", הוא השיר הכי כיפי שצעד בעשרת הגדולים בבריטניה מאז "Let Me Be Your Fantasy" של "בייבי די" ו"Set You Free" של "אן טראנס". כמותם, גם הוא מחבר בחינניות בין אווירת אופוריה כימיקלית של רייב המוני - מקצבים שבורים מהירים, פסנתרי האוס אפיים והוקים נשיים שמזמינים שירה בציבור - לפופ טראשי.

אלבום הבכורה של קייטי בי, "On A Mission", ממשיך בקמפיין המזהיר שלה לתואר המייצגת הנאמנה ביותר בזרם המרכזי של הדאנס האנגלי החדש - דאבסטפ, גראג' ופאנקי (שזה בעצם טרייבל האוס מואץ עם שיק דרום-אפריקאי) בתצורתם ההמונית והבוטה. הקשר שלה לרחבת הריקודים הוא כמעט גורדי; כל עוד קייטי בי נמצאת בשטחה, היא זורחת ומדבקת בהתלהבות האותנטית שלה מהחוויה המסיבתית, אבל בכל פעם שהיא מנסה להתרחק ממנה בשם הגיוון, מאיטה את הקצב ופונה לטון מהורהר כדי להציג לראווה את המנעד הקולי שלה, היא דועכת באחת.

היות שיש בכל "On A Mission" רק שלוש סטיות מהקו המנחה שהתוו הסינגלים "Katie on A Mission" ו-"Lights On" (עם מיס דינמיט, שהיא סוג של סבתא רוחנית שלה), אפשר למחול עליהן, כלומר למחוק אותן באייטיונז ולהתמקד בהימנוני הסטיקלייטים; "Power on Me", שטוען את האלבום בסרוטנין כבר מהשיר הראשון, "Why You Always Here", שממוען לבנות ו"Broken Record" היורוטראנסי.

אף ש"On A Mission" רחוק מלהיות אבן דרך בתולדות המוסיקה הרקידה, ההתכתבות המשעשעת שלו עם קלישאות העבר, והבונוס של בחורה מתוקה וכריזמטית שאוהבת לבלות ויודעת לשיר, הופך אותו לתענוג אסור ומהנה.

ג'יימי וון, "Mirrorwriting" (הליקון). קייטי בי, "On A Mission" (קולומביה)



קייטי בי. אוהבת לבלות


ג'יימי וון. טקסטים פסאודו-אירוטיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו