בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלוש פמיניסטיות נפגשות: אשכנזית, מזרחית ופלסטינית

הקשר הסבוך שמתקיים בין שלושה פמיניזמים מקומיים הוא אחד מנושאיו של פולמוס המתקיים עכשיו; וגם: דיאלוג סכיזופרני עם הנסיכה שבפנים

תגובות

אחד הדיונים המרתקים המתקיימים עכשיו בשדה הפמיניסטי - אחד מני רבים ולוהטים - התעורר בעקבות מאמר שפירסמה פרופ' סמדר לביא ב"Journal of Middle East Women's Studies" ובאתר "העוקץ". לביא, פרופסור לאנתרופולוגיה, מהדמויות הבולטות בפמיניזם המזרחי בארץ (העובדת כעת במרכז מחקר בשווייץ ובסתיו תשוב לארצות הברית, מקום מגוריה), פורשת יריעה רחבה ומרתקת. בשפה מושחזת היא משרטטת תמונה שמעוררת אי נחת בקרב שמאלנים ופמיניסטיות ישראליות, וכדרכה, מעוררת מחלוקת.

במאמר של שני חלקים שכותרתו "פמיניזם מזרחי ופלסטין" היא סוקרת תחילה את תולדות הפמיניזם הישראלי בעשורים האחרונים. כמו הזירה הציבורית כולה, גם הפמיניזם המקומי התאפיין בשליטה אשכנזית, לפחות עד שנות ה-90. אז עלה הפמיניזם המזרחי. "צורכי הנשים המזרחיות היו שונים", מסבירה לביא. הפמיניסטיות הליברליות האשכנזיות "התקשו לייצג את האם המתקיימת מקצבאות הביטוח הלאומי, את פועלת הייצור או את האינטלקטואלית המזרחית".

על פי לביא, הפמיניזם המזרחי הוא התנועה הפמיניסטית היחידה בישראל שחברותיה באות מכל מגזרי החברה. הן שאבו השראה מהפמיניסטיות השחורות בארצות הברית, שהחלו לטעון בשנות ה-70 כי הפמיניזם הלבן לא הצליח להתעלות מעל הגזענות, האתנוצנטריות וחוסר השוויון המאפיינים את הזירה הציבורית המערבית ובתוכה התנועות הפמיניסטיות הליברליות.

אחת ההתארגנויות של פמיניסטיות מזרחיות החלה במפגשים של כמה פעילות בתל אביב. נמנו אתן ויקי שירן, אילנה סוגבקר, חנה כהן, יונית מנצור, יעל צדוק, רונית דגן-טימסית, אילנה שמאי, רותי גור, אירית דלומי, שושה גורן וזהבה גולדשטיין. הן מתחו ביקורת לא רק על זכויות היתר של הפמיניסטיות האשכנזיות מהמעמד הבינוני-גבוה, כותבת לביא, אלא גם על הגזענות שלהן כלפי נשים מזרחיות ופלסטיניות-ישראליות. שירן, ד"ר לקרימינולוגיה, משוררת ופעילה פוליטית, נהפכה למנהיגת הזרם הזה (היא מתה מסרטן ב-2004, בת 57. לביא מקדישה לה את מאמרה). דמויות בולטות נוספות היו אלה שוחט, תקוה לוי, הנרייט דהאן-כלב, מירה אליעזר ואחרות.

בין השאר נאבקו הפעילות, בהצלחה, לייצוג הולם של מזרחיות בכנס הפמיניסטי השנתי, שהוא האירוע הפמיניסטי המרכזי בישראל. מאוחר יותר הושג ייצוג כזה גם ללסביות.

על פי לביא, ההמחשה הטובה ביותר לפער העמוק בין הפמיניסטיות האשכנזיות לבין מרבית הנשים הישראליות היהודיות, שהן מזרחיות, היא דווקא שאלת פלסטין (מונח שהיא שואלת משם ספרו של אדוארד סעיד מ-1979).

לטענתה, פמיניסטיות-השלום האשכנזיות, כפי שהיא מכנה אותן, מתמקדות בסיום הכיבוש של הגדה המערבית ועזה, וכמה מהן אף נאבקות במקביל למען שוויון זכויות לאזרחיה הפלסטינים של ישראל; אבל הן מתנערות מאחריותן לדיכוי הגזעי, הכלכלי והתרבותי של המזרחים והמזרחיות. "האשה הפלסטינית משמשת כ'אחרת' בעבור הפמיניסטיות האשכנזיות", היא כותבת, "המכירות בהבדל בינן לבינה, מטפחות אותו ומשקיעות בו משאבים. זוהי דרך המלך להשגת מימון אירופי או צפון-אמריקאי לפעילותן"; כך "הן יכולות לקיים דיאלוג עם אליטה פלסטינית דוברת אנגלית, שרכשה השכלה חילונית-ליברלית מערבית. הן לא נאלצות לנהל מפגשים עם בנות המעמד הפלסטיני הנמוך".

שאלת פלסטין, על פי לביא, "מאפשרת לפמיניסטיות-השלום האשכנזיות להימנע מלחלוק את עוצמתן, יוקרתן וממונן עם ה'אחרות' הפנימיות של החברה הישראלית - הנשים המזרחיות. הפמיניסטיות המזרחיות מזהות אירוניה עמוקה בשימוש שעושות אחיותיהן האשכנזיות בשפת זכויות האדם כשמדובר בפלסטינים, על רקע שתיקתן בנושא זכויותיהם החברתיות, התרבותיות והכלכליות של המזרחים, ומחסום הצבע שמדכא אותם. שתיקה אירונית זו אינה אלא חלק קטן מהפרקטיקות ומקווי המדיניות שגרמו לרוב הנשים בישראל להקצין ימינה מאז שנת 1977".

וכך, מסיקה לביא, נכשלה תנועת השלום הפמיניסטית הישראלית "לעבוד בתוך ההקשרים הדמוגרפיים, התרבותיים וההיסטוריים של המזרח התיכון". ואילו התנועה הפמיניסטית המזרחית אינה מצליחה "לשזור את עצמה בתוך המארג הפמיניסטי של העולם הערבי".

מאמרה של לביא (http://tinyurl.com/6hq58gs), שגרסתו המלאה פורסמה בשנה שעברה בכתב העת "סדק", גדוש עוד הסתעפויות רבות ומרתקות של הנושאים המורכבים שהיא בוחנת.

התגובות עליו מעניינות גם הן. לצד שבחים על העיסוק המקיף בנושא שאינו מדובר כאן רבות, בלשון המעטה, מומטרת על לביא ביקורת מימין ומשמאל, ממזרח וממערב ומפמיניזם גם. וישנן כמובן גם התגובות הצפויות, המעצבנות ומשעשעות-מגוחכות גם יחד, על כך שגם תרבות היידיש נמחקה בישראל, ועל כך ששוב מעלים את נושא המזרחים כשיש כל כך הרבה נישואים בין אשכנזים ומזרחים, כביכול הבעיה כבר לא קיימת ויש מי שטורחים לשוב וללבות אותה. טיעונים מוכרים לעייפה ולזרא, המתעלמים מנתונים קשיחים על אפליה נמשכת, רבת-רבדים, והשלכותיה גם כיום (דוגמה אחת מני אינספור היא סיפורה של לביא עצמה על היום שבו באה למשרד ברמת גן כדי לאשר את הדוקטורט שלה מברקלי. היא הראתה את המסמכים לפקידה ("רוסייה מחומצנת" כלשונה) וזו אמרה: "'זה מזויף'. 'תקראי', אני אומרת לה. 'אני לא קוראת אנגלית', היא עונה. אני מראה לה שלושה ספרים שכתבתי, והיא אומרת: 'כל אחד יכול להוציא ספרים, הכל אצלך מזויף, את לא נראית פרופסורית'. 'איך נראית פרופסורית?' שאלתי אותה. 'פרופסורית נראית אירופאית', היא ענתה").

היריעה כאן קצרה מכדי מלגולל את הפולמוס כולו; מה שבטוח, שהוא חורג בעומקו והיקפו והמרחב שלו מהוויכוחים השגורים בארץ. מפרק מושגים כמו ימין ושמאל, בוחן מחדש פמיניזם מהו, או פמיניזמים מהם, ובעיקר מטלטל ומערער תבניות מחשבה מקובלות כל כך, שבדרך כלל אנו שבויים בתוכן בלי הרהור שני.

בהקשר הזה קשה שלא לחשוב: איך היתה נראית רשימה שעוסקת במאמר של פרופ' סמדר לביא, ובמה היא היתה שונה, אילו נכתבה בידי אדם אחר, שאינה ממוצא אשכנזי למשל, או לא בעיתון "הארץ"?

גברת נגד מג'ונדרת ולהיפך

המג'ונדרת, דבורה עמלנית שכמותה, כותבת את טורה: "כל העולם ובעלה עצרו את נשימתם (נגיד), מאות מיליונים צפו בטקס, ההימורים על השמלה והתקרובת וההתנהגות של ההורים ועוד ועוד הרקיעו שחקים.

ואני מגייסת את אוצר המלים המתוחכם ביותר שלי ושואלת: כאילו, דא?

מה זה בעצם מעניין?

אבל לא יעזור לי ולא לשאר פמיניסטיות נודניקיות עם או בלי שערות על הרגליים: גבר ואשה שמתחתנים, ובוודאי נסיך ונסיכה-לעתיד, היא בלבן והוא באדום, מאוד מאוד מעניינים את הציבור. מרתקים ממש".

הגברת: "נכון, זה באמת מרתק, מה יש לך נגד זה? ראית את הכובעים?"

המג'ונדרת (מתעלמת): "כדי להבין עד כמה זה מושרש ומאיזה גיל מופרך, מספיק לבקר בגן ילדים אקראי בפורים ולראות את תחפושות הילדות הקטנות: רובן המכריע בשמלות נפוחות (חוץ משתיים-שלוש שהתחפשו לדבורה, חיפושית או פחית קולה), רובן בלבן, בין שהן 'מלכת אסתר' או 'מלכת השלג' או בפשטות 'כלה'.

ה'חלום' ההטרו-נורמטיבי הזה, השמרני כל כך - וגם הלא כל כך מציאותי לנוכח שיעורי הגירושין, המוכיחים שהמבנה המסורתי הזה בכלל לא משהו בשביל רבים - מעיד לא מעט על השלב שבו אנחנו נמצאים. נדמה לנו שהתקדמנו, אבל זה צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו. ועכשיו כולם לרחבה עם החתן והכלה".

הגברת: "או, סוף סוף את מדברת דברי טעם. ראיתי, ראיתי אותך בוהה במסך כמו כולם".

המג'ונדרת: "לא פתחתי את הטלוויזיה! רק ראיתי רבע שעה כשהייתי אצל הקוסמטיקאית. אופס".

הגברת: "נו, וזה לא היה מעניין מבחינה אנתרופולוגית? ומה עם הרקע ההיסטורי של כל החתונות הקודמות? שלא לדבר על הרכילות; ברגע שנוסף לה מטען היסטורי זה כבר בסדר אפילו בשבילך להתעניין בזה. שלא לדבר על הכובעים!!"

המג'ונדרת (מתרצה מעט): "טוב, ואחרי הציניות, אפשר בהחלט לאחל בכל זאת לחתן ולכלה, מלכותיים ועשירים ככל שיהיו, שיחיו באושר ועושר עד עצם וגו' (וימשיכו לעשוק את העם הבריטי בעשרות מיליוני ליש"ט בשנה ולשמש דוגמה לאנכרוניזם שלא ייאמן בכלל). מה שבטוח, שאם לא כך יהיה, אותו ציבור ואותה תקשורת יגמאו בצמא ובהנאה גדולים עוד יותר את הדיווחים שיעידו שהנה גם הם, בעצם, ככל האדם. וחווה גם. חוץ מזה, את יודעת בדיוק כמוני שכל הוויכוח בינינו עונה באופן מביש על הסטריאוטיפ הסקסיסטי של קרב חתולות".

הגברת: "די כבר, תני ליהנות מהכובעים".



סמדר לביא


ויקי שירן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו