בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסתבר שאפשר עדיין להפתיע ב"שלוש אחיות"

לב דורין, מנהל תיאטרון מאלי בסנט פטרסבורג, מוכיח שיש עוד מה לחדש במחזה של צ'כוב

תגובות

לב דודין, אחד מגדולי והבמאים הפועלים כיום, זכה בפרס אירופה לתיאטרון כבר בשנת 2000. כעת, בחלוקת פרס אירופה לתיאטרון לשנה זו, בסנט פטרסבורג, אפשר היה לפגוש שוב את יצירותיו של מי שמכהן כמנהל תיאטרון מאלי הפועל בעיר.

בישראל הועלה באחרונה באולם תיאטרון גשר עיבודו ל"חיים וגורל" של וסילי גרוסמן, ובעבר בפסטיבל ישראל עלו "הדוד וניה" של צ'כוב ו"גאודאמוס" (עיבוד לספרו של סרגיי קודולודין). תפישת הזמן שלו על הבמה היא אחרת; אין בהצגותיו הקרנות וידיאו והכל מבוסס על אמנות השחקן וחוכמת הבמאי בפירוש הטקסט, גם - ואולי בעיקר - כשהטקסט מוכר ונראה שאי אפשר עוד לחדש בו דבר.

לכן הצגת "שלוש אחיות" של צ'כוב, בבימויו בתיאטרון שלו בסנט פטרסבורג, היתה בשבילי חוויה כל כך גדולה. כי הרי ידוע שזה על שלוש אחיות לבית פרוזורוב, ששואפות לעזוב את חייהן המשמימים בעיירה שאליה נקלעו בגלל אביהם הגנרל ומאז מותו (שנה לפני תחילת העלילה) הן משתוקקות לחזור למוסקווה. ידוע גם שבסוף הן לא ייסעו למוסקווה וגדוד החיילים המוצב בעיר ינטוש אותה ואותן. אז מה עוד אפשר לחדש כאן?

מתברר שהרבה. התפאורה של אלכסנדר בורובסקי בתחילת ההצגה היא חזיתו של בית, עם שתי קומות ושתי שורות חלונות, דלת עם גגון במרכז. מדרגות מובילות ממרכז הבמה אל הקהל. בין מערכה למערכה זזה חזית הבית קדימה, עד שבמערכה האחרונה היא סותמת את מפתח הבמה; מבעד לחלונות רואים את נטשה - הנערה המקומית שמתחתנת עם אחיהן של האחיות ומשתלטת על הבית - והמשרתים; לאחיות נותרו המדרגות, ואחיהן מוביל את עגלת ילדו במרווח שנותר לו בין שפת הבמה והשורה הראשונה בקהל.

של מי הילדים

מגע הגאון של דודין הוא בשינוי לכאורה קטן בטקסט שערך במערכה השלישית, עת משתוללת בעיר שרפה, והאחיות מוצאות מקלט בחדר של אולגה ואירינה. הרופא, ד"ר ציבוטיקין השתכר, (אלכסנדר זביאלוב) והוא שובר שעון שהיה שייך לאמן המנוחה של האחיות. כשנוזפים בו הוא מתפרץ ואומר (במקור של צ'כוב, בתרגומו של דורי פרנס): "מה אתם מסתכלים? לנטשה יש רומנצ'יק עם פרוטופופוב, ואתם לא רואים". בהצגה של דודין הרופא אומר "הילדים של נטשה הם של פרוטופופוב".

פרוטופופוב הוא יושב ראש המחוזי שאתו אמורה להתחתן - כך מסבירה מאשה לוורשינין, הקצין שהגיע ממוסקווה במערכה הראשונה - נטשה, הקרתנית המקומית הצעירה שגם לא יודעת להתלבש (יקטרינה קלאופינה). אלא שמתברר כי מי שיתחתן עם נטשה - ועד המערכה השלישית היא תלד שני ילדים - הוא אנדרי, אחיהן של האחיות (אלכסנד ביקובסקי, בתערובת מופלאה של דמות קומית וטרגית כאחד).

כשאולגה (אירינה טיכינינה) מקבלת את נטשה במערכה הראשונה היא מותחת ביקורת על החגורה הירוקה שעל מותניה. נטשה נוקמת על כך במערכה הרביעית, כמה שנים אחר כך, כשהיא מעירה על חוסר הטעם בחגורתה של אירינה. בגרסה של דודין, כשנטשה נכנסת לראשונה לבמה (מבין שני גושי הקהל), היא מחזיקה יד אחת על בטנה, מתחת לחגורתה. מעמידתה ברור שהיא כבר בהריון.

במערכה השנייה נטשה מקבלת את הזמנתו של פרוטופופוב להצטרף לנסיעה קצרה בכרכרה ויוצאת כשמתחת לפרווה המהודרת רק קומבינזון עשוי משי. כשבמערכה השלישית מספר הרופא שהילדים של נטשה הם בעצם של פרוטופופוב, מתברר שהיא לא רק כוח החיים המנצח, לעומת האחיות חסרות היכולת לשנות את חייהן: היא נכנסה למשפחה כשידעה מה היא עושה; היא הכשירה את ילדיה הלא חוקיים, השתלטה על הבית וכבת העיירה ניצחה את האחיות הרואות את עצמן נעלות, אלה שמתאימות למוסקווה.

במערכה הראשונה הקולונל וורשינין (פטר סמק) מגיע ממוסקווה. הוא פוגש בהדרגה את שלוש האחיות, ואת אנדרי; בכל פעם שאחד מבני פרוזורוב שומע שוורשינין הוא מן המקום שהוא משאת נפש, מוסקווה, הם מגיבים בתדהמה וכמעט שאט נפש, כאילו אומרים "מה, הדבר העלוב הזה הוא ממוסקווה?" כך מראה דודין לקהל ש"מוסקווה" של האחיות היא כולה עורבא פרח; הן היו יכולות ליצור להן מוסקווה מחייהן בעיירה שבה הן חיות (זה מה שאומרים להן הקצינים המתפלספים), אבל הן עיוורות לאפשרות הזאת.

דודין, בעזרת שחקניו, לוקח רגעים בדיאלוג שנקראים ומוצגים כבדרך אגב ומטעין אותם במשמעות. כך, למשל, במערכה שנייה סוליוני, הקצין המחוספס והמוזר (איגור צ'רנביץ') מתוודה על אהבתו לאירנה, האחות הצעירה (יליזבטה בויארסקיה). היא דוחה (בטקסט) את הצהרתו והוא מצהיר כי יהרוג כל אדם שייקח אותה ממנו. בהצגה סוליוני מתקרב לאירינה ונושק לה, כמעט באלימות. היא סותרת על פניו. הוא מצהיר כי יהרוג את יריבו, ואז, אחרי רגע של דממה, היא מתנפלת עליו ומנשקת אותו בתשוקה וייאוש, עד לרגע שבו נטשה מפתיעה אותם. האם היא נסחפה פתאום, בניגוד לרצונה, למשמע הצהרת אהבה לוהטת? האם היא מנסה לעשות הכל כדי למנוע ממנו להרוג את יריביו?

זו רק נשיקה ראשונה מסדרה משמעותית בהצגה הזאת. במערכה השלישית קוליגין (סרגיי וולסוב, שגם הוא ממזג נפלא את הקומי והטרגי שבדמותו), בעלה של מאשה, האחות האמצעי מחפש אחריה כל הזמן (לה יש רומן עם וורשינין, העדיף בעליבותו על בעלה), מתיישב לרגע על המדרגות, ליד אולגה. "איפה מאשה?" הוא שואל. ואחר כך אומר לאולגה "לעתים אני חושב שאם לא מאשה, הייתי מתחתן אתך, אולצ'קה".

ברוב ההפקות של "שלוש אחיות" המשפט הזה עובר ביעף. כאן היא מפנה פניה אליו ומרימה אותם כלפיו. הוא לא מבין תחילה, ונוגע באצבע באפה, כמו שעושים לילדה. אבל אז הוא מבחין בשפתיה המשורבבות לנשיקה. הוא נסחף לנשיקה ושניהם נופלים למצב שכיבה, עד שהם נחלצים ממנו, שניהם במבוכה מסוימת. יכול להיות שזה הרקע לתמונה לקראת סוף המחזה, בין קוליגין לאשתו.

במערכה הרביעית כולם יודעים שסוליוני התגרה בטוזנבך (סרגיי קורישב), הברון שמחליט לשתחרר מהצבא ולהתחתן עם אירינה. היא נענית לו, כשהיא יודעת שאלה לא נישואי אהבה, אלא מוצא של אין ברירה. טוזנבך, בבגדים אזרחיים, יושב לידה על המדרגות ואומר, כמעט בתחינה: "תגידי לי משהו". היא אומרת שתתחתן אתו ותהיה לו אשה נאמנה וצייתנית, אבל לא תאהב אותו, כי "זה לא בכוחי". הוא ממשיך להתחנן "תגידי לי משהו..." ואז יש רגע של התקרבות, ונשיקה סוערת המפילה אותם למצב שכיבה, באותו מקום שבו היו קוליגין ואולגה במערכה הקודמת. האם אירינה נכנעה לאהבתו של מי שהיא לא אוהבת? האם היא מרחמת עליו? הוא משתחרר מהחיבוק כשברור שהוא לא מאושר ולא מצא מפתח לפסנתר הנעול שהוא לבה. הוא הולך לדו-קרב שכולם (חוץ מאירינה) יודעים שיסתיים במותו.

פרידה מהחלום

המערכה הרביעית היא פרידה. פרידה מחלום מוסקווה, שהוא חלום של "חיים אחרים", ופרידה מעשית מאוד, של הגדוד העוזב את העיר. כל התמונה מאשה וורשינין מחפשים זה את זה. לבסוף הם נפגשים, לפרידה של נשיקה נואשת מצדה וניסיון מגושם מצדו להיחלץ מיחסים מביכים. בטקסט אולגה עדה לנשיקתם, אבל זזה הצדה וקוליגין מגיע לבמה מיד עם תום "הנשיקה הארוכה".

כאן מכניס דודין את קוליגין לבמה מוקדם יותר. וורושנין ומאשה (ילנה קלינינה, שמיטיבה להיות רוב הזמן על גבול ההיסטריה) מתחבקים כמעט לרגליו. הוא הולך, ומאשה נסחפת להתקף בכי היסטרי. קוליגין מערסל אותה בזרועותיו, כשהוא חוזר ואומר: "לא נורא, שתבכה קצת. שתבכה... מאשה טובה שלי, מאשה טובת לב שלי... את אשתי, ואני מאושר, מה שלא יהיה... אני לא מתלונן, לא בא אלייך באף טענה. הנה גם אולגה עדה... נתחיל לחיות עכשיו כמו פעם, ואני לך - אף מלה, אף רמז". וכשהיא נרגעת מעט ומרימה פניה היא נתקלת בפני בעלה, שהלביש לעצמו זקן ושפם מלאכותיים שהחרים מאחד מתלמידיו. בעל כורחה היא פורצת בצחוק.

אנשי הצבא הולכים, נטשה מתכננת לגדוע את העצים ולשתול פרחים לפני הבית. הדוקטור, שחזר משדה הקרב מטפס לחדרו שבבית, מציץ מחלון הקומה השנייה, ומספר כמעט בדרך אגב שסוליוני הרג את הברון. האחיות נותרות לבד על המדרגות היורדות מהבמה. המדרגות נוסעות אתן הצדה, לא למוסקווה, אלא ממרכז העניין. שם נשאר הדוקטור ששולף את שעון הכיס שלו, שמנגן את המנגינה העדינה שלו, כי הרי זה גם מחזה על הזמן החולף.

במלותיה האחרונות במחזה אולגה מנחמת את שתי אחיותיה כי בעתיד הייסורים שלהם ייהפכו לאושר לאנשים שיחיו אחריהם. במידה רבה מאוד ההצגה הזאת משיגה את זה.



''שלוש אחיות''. לא חברים של נטשה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו