תערוכה חדשה: כך נראו החיים בארץ ישראל בשנות ה-30 וה-40

תצלומיו של הלמר לרסקי, המוצגים בתערוכה חדשה במוזיאון ישראל, מספקים נקודת מבט ייחודית

דניאל ראוכוורגר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניאל ראוכוורגר

במוזיאון ישראל בירושלים תיפתח היום התערוכה "הלמר לרסקי: ידיים עובדות" בתזמון ההולם את תוכנה, שבוע לפני יום העצמאות. אבל חשיבותה גדולה גם ללא קשר לכך. לראשונה יוצגו יותר מ-150 תצלומים של הלמר לרסקי, צלם יהודי שנולד ב-1871 בשטרסבורג, שחי בארץ ישראל בשנות ה-30 וה-40. לרסקי, שנולד בשם ישראל שמוקלרסקי, תיעד מנקודת מבט אישית, תוך כדי חקירת דרכי עבודה ניסיוניות, את חייהם של חלוצים ואנשי החברה הישראלית בשנים שקדמו לקום המדינה.

"לרסקי היה נווד בלתי נלאה שנע ונד כל חייו בין ערים, מדינות ויבשות, ככל הנראה בעקבות דילמת זהות שלא נפתרה מעולם", אומר אוצר התערוכה ניסן פרז, אוצר בכיר לצילום במוזיאון ישראל. כשהיה בן 17, זמן קצר אחרי שהחל לעבוד כפקיד בנק, החליט לעזוב את מקום מגוריו ולנסוע לצפון אפריקה. משם המשיך לניו יורק, למילווקי ולשיקגו שבהן החל לעסוק בתיאטרון. מאוחר יותר, ב-1910, עזב את התיאטרון ופתח סטודיו לצילום דיוקנאות במילווקי. עד שב-1915 חזר לאירופה והשתקע בברלין, שבה החל להיות מעורב ביצירת סרטי קולנוע ניסיוניים ואף הוציא ספר תצלומים ששמו "ראשים של יום-יום".

זמן קצר לפני עליית הנאצים לשלטון בא לרסקי לביקור בן שנה בארץ ישראל. שנה מאוחר יותר פירסם את סדרת התצלומים המגזיניים "Les Juifs" (היהודים), עם הקדמה של אלברט איינשטיין. נראה שביקור זה השפיע על הצלם כי לאחר מכן הוא שב לארץ.

154 תשלילי צלולואיד של תצלומיו, כולם בפורמט ריבועי של 6 על 6, נתרמו למוזיאון על ידי מנהל בצלאל לשעבר, דן הופנר, בנוסף לכמה הדפסות מקוריות. במוזיאון הפיקו את פרויקט ההדפסה הנרחב שמוצג בתערוכה אחרי שלמדו את שיטות העבודה שהשתמש בהן.

בתערוכה, שתינעל ב-14 ביולי, מוצגים דיוקנאות של פועלים וחלוצים, לצד גוף עבודות גדול ומשמעותי שבו צילם לרסקי ידיים בפעולה. לצד חשיבותם התיעודית וההיסטורית, משמשות עבודותיו של לרסקי, שמת ב-1948, דוגמה לתצלומיו של אמן אקספרסיוניסטי ומודרניסט ששאף, לדבריו, "לצרף לכל צילום את כרטיס הביקור שלו, כך שאפשר יהיה לזהותו בכל אחד מתצלומיו, בדיוק כשם שאפשר לזהות ציור של פיקאסו, של רנואר או של סזאן".

אולי בשל נדודיו הבלתי פוסקים, מציין פרז, "לא עלה בידו להכות שורש בעולם האמיתי והוא עשה זאת, בסופו של דבר, רק בתולדות הקולנוע והצילום".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ