בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרטו של משה איבגי "וביום השלישי": מרוב עלילה לא רואים את האמירה

הסרט הראשון שביים משה איבגי, סובל מהעדרה של יד מיומנת שתהפוך את בליל העלילות לאמירה משמעותית על החברה הישראלית

תגובות

אי אפשר לתאר את המציאות הקולנועית הישראלית מאז תחילת שנות ה-80 בלי משה איבגי. מ"מתחת לאף" ושני סרטי הטלוויזיה "אינדיאני בשמש" ו"גבי בן יקר" ועד לעבודותיו האחרונות ב"שבעה" ובסדרה הטלוויזיונית "הבורר", דרך הופעותיו בכמה מהסרטים המכוננים בתולדות הקולנוע המקומי כגון "שורו", "גמר גביע" ו"חולה אהבה בשיכון ג'" - איבגי חצב לעצמו מקום בתוך התודעה הישראלית. לא רק בזכות כישרונו - והוא אחד משחקני הקולנוע הטובים ביותר שקמו לקולנוע הישראלי - אלא גם בזכות השילובים והניגודים הרבים שהתקיימו בקשת התפקידים העשירה שהוא גילם על בד הקולנוע, ולעתים על מרקע הטלוויזיה, בשלושת העשורים האחרונים.

ברשימה שכתבתי ב-2009 לרגל צאתו לאקרנים של אחד מסרטיו האחרונים, "אצבע אלוהים" של יגאל בורשטיין, הגדרתי את איבגי כ"אזרח מספר אחת של הקולנוע הישראלי". "אזרח", כתבתי אז, ולא "כוכב", כי אין כוכבים בקולנוע הישראלי חוץ מאסי דיין אולי, שהביא לקולנוע לא רק את עצמו ואת כישרונו, אלא גם את המיתוס שלו הן בחוסנו הצעיר והן בשברו המבוגר. איבגי, כתבתי אז, הביא לקולנוע רק את עצמו. הוא נולד בתוכו, התעצב במהלכו ונהפך במשך הקריירה שלו למהות מצטברת, שבעצם קיומה במרכזו של סרט ישראלי מייצגת את כל המתחים, הסתירות, הבעיות והסוגיות שאיפיינו את תולדות הקולנוע שהתהווה במקום הזה. בניגוד למרבית שחקני הקולנוע הישראלים החשובים ביותר, אסי דיין, זאב רווח, יהורם גאון, ליאור אשכנזי ואחרים, שייצגו פן מרכזי אחד של הגבריות הישראלית והשייכות ההיסטורית והעדתית שלה, איבגי, במצבור הופעותיו, איחד בין כל אלה וייצג את הגבריות הישראלית במהותה המגוונת והמורכבת ביותר. נדמה שהוא מתבונן מרחוק בכל אותם רכיבים המעצבים את דמותו של הגבר הישראלי והופכים אותו לגיבור או לאנטי גיבור מקומי. אפילו מוצאו המזרחי לא היה גורם עיקרי בעיצוב משמעותה ונפחה של הפרסונה הקולנועית שלו.

מעניינת תמיד התופעה של שחקנים שנהפכים לבמאים; במיוחד שחקנים שעם הפיכתם לבמאים מביאים עמם, כמרכיב נוסף של זהותם, את עבודתם המורכבת כשחקנים שהצטברה קודם לכן. כך היה במקרה של אסי דיין, וכך קיוויתי שיהיה גם במקרה של משה איבגי, שהערכתי כשחקן נתונה לו. השבוע יצא לאקרנים בישראל "ביום השלישי", סרטו הראשון כבמאי, שעליו הוא עמל במשך שנים רבות. קיוויתי, אך התאכזבתי.

בין המסוים לסימבולי

מעניין להשוות בין "וביום השלישי" למכלול יצירתו המצטברת של איבגי כשחקן. בסרטו הראשון כבמאי, איבגי לא חרג מהמסלול שבו פסע בסרטיו הטובים ביותר ולא יצר פתאום סרט שונה מאוד מאלה שבהם התעצבה המהות הקולנועית שלו. על "וביום השלישי" שורה אותה תחושה של התרסה, זעם ואפילו תיעוב מסוים ששלטה בסרטו הטוב ביותר, "חולה אהבה בשיכון ג'" של שבי גביזון מ-1985, שפירק את כל מרכיביה של החברה הישראלית וכינס אותם לבית משוגעים מקומי גדול.

ואולם, החומרים שמרכיבים את חזונו הקולנועי של איבגי, כפי שהם באים לידי ביטוי בסרטו הראשון כבמאי, אינם חזקים דיים. ומה שפוגם בסרט עוד יותר, היא שיכולתו של איבגי כבמאי לשזור אותם ליצירה שהיא בעלת נפח קוהרנטי מבחינה רעיונית ורגשית, לוקה מאוד בחסר.

"וביום השלישי" עוקב אחר כמה סיפורים מקבילים, שפה ושם נוגעים זה בזה ומצטלבים זה בזה. זהו מבנה תסריטאי שהפך לפופולרי מאוד מאז סוף המאה הקודמת; וגם אם איבגי בחר להשתמש בה קודם ליציאתם לאקרנים של סרטים כגון "מגנוליה" או "אהבה כואבת", עדיין, עד הגיעו של "וביום השלישי" לבתי הקולנוע, כבר נהפכה התחבולה התסריטאית הזאת למעט משומשת ואפילו טרחנית.

הבעיה איננה רק בבחירת המבנה הזה, אלא בעובדה שהסיפורים שמרכיבים אותו הם ברובם לא מפותחים דיים, ואיבגי, כשותף לכתיבת התסריט, לא הצליח לממש את היעד שהוא הציב לעצמו ולהפוך כל אחד מהם לסיפור פרטי מצד אחד, ומהצד השני, לסיפור המייצג את השבר שבו נתונה החברה הישראלית כפי שהיא מתוארת בסרט. הסיפורים נשארים תקועים בין המסוים לסימבולי, ומרביתם מפרפרים בין שני הקטבים האלה בלי אפשרות להשתחרר מהרשת שהסרט מטיל עליהם ולהתעצב לדרמות בעלות משמעות ונפח. הסרט נדמה קטוע, לחוץ יתר על המידה, גולש בקלות רבה מדי לאמירות בוטות וגסות אפילו, ומתרפק יתר על המידה על תחושת המחאה שהוא מבקש להביע.

ניכר ב"והיום השלישי" שהוא מבקש לומר דברים כבדי משקל על מצבה של החברה הישראלית היום, ולשלב את האמירות למעין נבואת זעם על עתידה של החברה הזאת, אך האמירות מעורפלות ואינן רציניות דיין להעניק תוקף לבשורה הכללית שהסרט נושא בתוכה. זו יותר צעקה מצטברת מאשר אמירה, וכדרכן של צעקות היא סובלת ממידה של היסטריה וחוסר שיקול דעת, שהופכים את התוצאה לעתים קרובות למתמיהה ואף למביכה.

חיבה לקולנוע יפאני

מכלול הסיפורים המרכיב את סרטו של איבגי כולל את זה של רעיה ואם מתוסכלת (אפרת בן צור), שבעלה (איצ'ו אביטל) מתייחס אליה כאל אביזר ביתי מובן מאליו; את זה של אמרגן מופעי בר מצווה ואירועים אחרים (שרון אלכסנדר) שנוהג לפזז בעירום בביתו לצלילי מוסיקת טראנס; את סיפורה של זונה בולימית (הילה פלדמן), המממשת את הפנטסיות של הקליינטים שלה שעה שאמה (חגית דסברג) גוססת בבית החולים; את סיפורה של חוקרת מס (עלית קרייז), שחוקרת את פועלו של רב עתיר מעריצים בעיירה דרומית; את זה של נערה מאותה עיירה דרומית (גל סלומון), שנוסעת לתל אביב כדי לפגוש את הבחור האמריקאי (ישי גולן) שהבטיח להוציא אותה מהמקום שבו היא חיה; וגם מועמד לראשות הממשלה (עמי ויינברג) ואשתו (לימור גולדשטיין), שמתענגים בסתר על פעילויות מיניות שכדאי שהתקשורת לא תחשוף אותן. איבגי עצמו מגלם בעל מועדון שמואשם בהטרדה מינית של אשה קשישה.

יש כנראה לאיבגי אהדה מיוחדת לקולנוע היפאני, כי הסרט כולל גם שחזור תמוה של סצינה מתוך "אימפריית החושים" של נגיסה אושימה, וגם, דרך סיפורה של שרה, התייחסות ל"אשת מס", סרטו המבדר של איז'ו איטאמי (אך התוצאות מבדרות הרבה פחות).

כבר רשימת המלאי העלילתית הזאת מעידה על חולשתו העיקרית של הסרט והיא גודש יתר, שאופייני לעתים קרובות לסרטים ראשונים של במאים שעמלו על יצירתם במשך זמן רב, ואולי רוצים לדחוק לתוכו את כל מה שיש להם לספר ולומר, מתוך איזושהי אמונה מודעת, או לא מודעת, שבמציאות של הקולנוע הישראלי אולי לא תינתן להם הזדמנות נוספת. הגודש הזה לא היה בעיה, לו איבגי ידע כיצד לעצב כל סצינה, וכיצד לשלב בין הסצינות והסיפורים האלה בצורה מיומנת.

לא לחינם הזכרתי את אסי דיין בראשית דברי. יש משהו ב"וביום השלישי" שמחבר בין סרטו של איבגי ל"החיים על פי אגפא", סרטו הטוב והחשוב ביותר של דיין; שני הסרטים מנסים לפרק את ההוויה הישראלית לגורמיה ועל שניהם שורה תחושה של אפוקליפסה הולכת וקרבה. אך בעוד שדיין עשה זאת בשנינות ברוטאלית ולסרטו היה בה-בעת נפח ממשי ונפח אלגורי, רבות מהסצינות והאירועים בסרטו של איבגי, גם אם איבגי רצה להעניק להם נפח סימבולי (שמתחיל עם שמו של הסרט הנושא קונוטאציה דתית ראשונית), נדמים מאולצים וסתמיים.

לעומת הופעותיו כשחקן, שבהן ניכרות תמיד תבונתו של איבגי ושליטתו בכליה של אמנותו, בסרטו הראשון כבמאי לא ניכרת יד של במאי; התוצאה מעיקה לא בגלל מה שהיא אומרת על ההוויה המקומית, אלא בגלל אופיה המסורבל שמביס את יעדיה, שהיו אולי אמיצים, אך התגלגלו להיות עיסה קולנועית שקורסת לתוך אפוקליפסה משלה.

"וביום השלישי". בימוי: משה איבגי; תסריט: משה איבגי, אסתר נמדר, ורד פוסט; צילום: יורם מילוא; מוסיקה: ישי אדר; שחקנים: אפרת בן צור, הילה פלדמן, עלית קרייז, גל סלומון, איצ'ו אביטל, שרון אלכסנדר, משה איבגי, ישי גולן, חגית דסברג, עמי ויינברג, לימור גולדשטיין



מתוך ''וביום השלישי''. יותר צעקה מצטברת מאשר אמירה


משה איבגי באתר הצילומים. מעין נבואת זעם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו