בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתי כספי ושלמה גרוניך מתעקשים לנסות לשחזר את "מאחורי הצלילים"

תגובות

"40 שנה ל'מאחורי הצלילים'", הכריזה ההודעה לעיתונות, ובו במקום הבזיקה במחשבה אותה מכת ברק שהיכתה בי כששמעתי בפעם הראשונה את אלבומם המופלא של מתי כספי ושלמה גרוניך. כל חובב מוסיקה מכיר את האירוע הקוסמי הזה. אתה שומע שיר חדש או אלבום חדש, ואתה לא סתם אומר לעצמך "ואו, איזה יופי" או אפילו "ואו, איזה דבר מדהים". הפעם "מדהים" זה אנדרסטייטמנט. הפעם מדובר במכת ברק שמחשמלת את הווייתך ומפעילה את כל מרכזי העונג בגופך.

זה קורה פעמים ספורות בחיים, בדרך כלל בגיל העשרה, וזה קרה לי בגיל הזה עם "מאחורי הצלילים". אני לא זוכר את האקט של ההאזנה הראשונה, אבל אני זוכר את התחושה - נדמה לי ש"הלום אושר" יהיה התיאור המדויק - וגם את ההליכה הנרגשת לקן של השומר הצעיר כדי לשתף בחוויה העזה את חברי (שהגיבו כמובן בקרירות). כל יתר הדברים שקרו באותו חודש ב-1987 - הבחינות, המשחקים הגורליים של הקבוצה שאהדתי, תרחישים רומנטיים אפשריים (או העדרם), "Sign o' the Times" של פרינס, "Joshua Tree" של יו-2 - הכל החוויר בהשוואה לתקליט מצית הדמיון של גרוניך וכספי.

זה לא היה המפגש הראשון שלי עם המוסיקה של השניים. הכרתי אותם מתקליטים שהיו בבית ("צד א צד ב" של כספי, "אלבום משפחתי" של גרוניך ושם טוב לוי) ואהבתי אותם מאוד. אבל לא התאהבתי בהם כמו שהתאהבתי, נאמר, בביטלס או בבוב דילן. זאת היתה אהבה בנוסח "הו כן, בהחלט שירים נהדרים", לא אהבה בנוסח "אלוהים אדירים, אתם חייבים להקשיב לזה!"

"מאחורי הצלילים" העביר את כספי וגרוניך לצד של "אלוהים אדירים", ורק עכשיו, כשאני מקשיב לאלבום הזה אחרי בערך 20 שנה שלא הקשבתי לו (וזוכר כל תו, מיותר לציין), אני מבין שההתרגשות העצומה שהמוסיקה הזאת עוררה אצלי נבעה לאו דווקא מגדולתם של השירים שכספי וגרוניך הלחינו ביחד. "אלוהים מרחם", "אבי", "רוצה שנית", "מאחורי הגדר הלבנה" - אלה לחנים נהדרים, שלא יהיה ספק. ההשראה חגגה שם בין הפסנתר לגיטרה, ואנחנו מדברים על תקופה שבה אילו כספי היה מלחין את רשימת השמירה של קיבוץ חניתה, וגרוניך היה מלחין את ספר הטלפונים של חדרה, גם אז היו יוצאים לחנים טובים.

אבל הלחנים המשותפים של גרוניך וכספי ב"מאחורי הצלילים", על אף יופיים הגדול, נופלים לטעמי מהשירים ששני המוסיקאים הלחינו בנפרד באותה תקופה ונכללים באלבום הזה ("כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", "ואותך", וגם "אל נא תלך" שגרוניך הלחין עם עזרה קטנה מבאך). לפעמים אפילו נדמה שבשירים המשותפים, למעט "ציור" המופלא, יש ממד כמעט אדולסנטי. אין בהם השלמות הברורה של מעשה הלחנה גדול.

לוח טיסות

אז אם לא הלחנים עצמם, או לא הם בלבד, מה הופך את "מאחורי הצלילים" לתקליט כל כך מרהיב? מהי אותה סינרגיה מפורסמת שנקשרה באלבום הזה? אני חושב שהתשובה טמונה בביצוע של השירים יותר מאשר בשירים עצמם. תווים נהדרים נכתבו כשדמיון המלחין של כספי פגש את דמיון המלחין של גרוניך, אבל מה שהופך את "מאחורי הצלילים" לאלבום אדיר הוא האופן שבו התווים האלה מומשו ב-1973, כשהאלבום הוקלט בהופעה בצוותא. המפגש בין הקול של גרוניך לבין הקול של כספי, בין הפסנתר המתגעש של הראשון לבין הגיטרה הצולפנית של השני, בין האישיות המופיעה של זה לאישיותו המופיעה של האחר - זה הסוד של "מאחורי הצלילים".

כשאני חושב על השירים האלה, האסוציאציה הראשונה היא של טיסה. כל שיר באלבום הזה מתחיל בקרקע ובתוך שניות ממריא ומתעופף. זה קורה גם בגלל הקול הגבוה מאוד של גרוניך הצעיר וגם בגלל החדווה האדירה שקורנת מהביצועים האלה. מנין החדווה הזאת? זה מה שקרה כשמוסיקאי בן 24 (גרוניך) שניגן, הלחין ושר כמו שאף אחד אחר לא ניגן, הלחין ושר ב-1972, פגש מוסיקאי בן 23 (כספי) שניגן, הלחין ושר כמו שאף אחד אחר לא ניגן, הלחין ושר ב-1972. מתוך האחרות הכפולה הזאת התרקמה אחדות מרהיבה. גרוניך לא ניגן כך מאז (גם לא עם שם טוב לוי ושלמה יידוב ב"קצת אחרת"), וכספי לא מצא לאחר מכן שותף מוסיקלי מפרה ושווה כוחות ובמקום זאת ייסד זוגיות מוסיקלית-טקסטואלית עם אהוד מנור. "מאחורי הצלילים" נותר רגע נוצץ שאי אפשר לשחזר.

אבל הוא שוחזר, ושוחזר, ושוחזר, ובכל פעם בתנופה פוחתת. כספי וגרוניך חזרו לשתף פעולה ב-1984 ותיעדו את סיבוב ההופעות באלבום. וב-2002 יצא אלבום שתיעד סיבוב נוסף, הפעם לרגל (כמעט) 30 שנה לאלבום המקורי. וב-2008 היה סיבוב נוסף. ועכשיו כספי וגרוניך חוזרים אל "מאחורי הצלילים", וההודעה לעיתונות מדברת על 40 שנה לאלבום המקורי, אף על פי שהאלבום ההוא יצא ב-1973. התקליטון הראשון של "מאחורי הצלילים" יצא ב-1972, כך שאפשר היה לחגוג את יובל ה-40 בשנה הבאה. לעשות את זה עכשיו זה דחוק ומלאכותי.

לעוף בלי כנף

למעשה, יש משהו צורם בעצם החזרה הבלתי פוסקת אל המותג שנקרא "מאחורי הצלילים". המניע לכך ברור, הן מצד האמנים והן מצד הקהל. כספי וגרוניך זכאים לעשות עם המותג הזה כרצונם. זאת המצאה שלהם. והקהל מצדו צמא לקלאסיקות ישנות בימים שבהם נדמה כי רף האיכות יורד ולא נוצרות קלאסיקות חדשות. אז אם יש ביקוש לאותם שירים ישנים ונצחיים, ואם יוצרי השירים רוצים לחזור ולבצע אותם, מדוע לא לשמוח על כך? בגלל החשיבות המכרעת של מרכיב הביצוע.

"מאחורי הצלילים" היא קלאסיקה לא רק בזכות השירים, אלא גם, ובעצם בעיקר, בזכות הצורה שבה הם בוצעו ב-1973. בזכות התנופה המסחררת, החדווה המופלאה, המיזוג בין הפסנתר המתגעש לבין הגיטרה הצולפנית, תלכיד הקולות החד-פעמי בין הפלצט הילדי-המוטרף של גרוניך הצעיר לבין הנומך הסמיך והעשיר של כספי הצעיר (שהומר לעתים קרובות בפלצט קטלני לא פחות מזה של גרוניך). בלי כלי הנשק הביצועיים האלה, "מאחורי הצלילים" היה עוד אלבום יפה בין אלבומים יפים אחרים.

גרוניך כבר מזמן לא שר כמו שהוא שר בשנות ה-70. זה בלתי אפשרי. הוא גם לא מנגן עם אותו כוח סילון. כספי נותר זמר ענק, אבל בגיל 62, כשבכל שני וחמישי עושים לכבודו מחווה תזמורתית מפוארת, הרעב והתשוקה שאיפיינו אותו בתחילת הדרך (והם איפיינו: הקשיבו לביצוע הלא ייאמן של "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" ב"מאחורי הצלילים") כבר לא שם מטבע הדברים. כך שלשני המוסיקאים אין שום אפשרות לשחזר את המרכיב שבלעדיו "מאחורי הצלילים" לא היה יצירת מופת: תנופת הביצוע. לדעתי הם לא יכולים להתקרב אליה, ואפילו לא להתקרב להתקרבות.

לפני שנתיים וחצי, כשכספי וגרוניך יצאו לסיבוב נוסף של "מאחורי הצלילים", ראיתי את הופעת הבכורה באמפי שוני בבנימינה. זה היה מאכזב מאוד. ממש מפח נפש. גרוניך אפילו לא ניגן בפסנתר אמיתי אלא במקלדת בעלת צליל עמום ושטוח, וההבדלים בין הביצועים הזכורים מהאלבום המקורי לבין הביצועים המחודשים היו גדולים כמו ההבדל בין פסנתר כנף לבין המקלדת התמוהה הזאת. זה לא היה מאחורי הצלילים, זה היה מתחת לצלילים.

סביר להניח שתצוגת הנפל ההיא לא תחזור על עצמה בסיבוב הנוכחי של "מאחורי הצלילים". ויהיו כמובן השירים: כשכספי וגרוניך יעלו את מופע הבכורה של הסיבוב החדש, ב-5 במאי בהיכל התרבות של ראשון לציון (יש כבר תאריכים לעוד שש הופעות), אפשר להמר ששום מופע שייערך באותו יום ברחבי הארץ לא יתקרב אליו באיכות הלחנים. ייתכן גם שהרגישות הקיצונית לכל ניואנס שמובעת כאן היא רק מנת חלקם של אלה שהאלבום של "מאחורי הצלילים" פגע בהם כמכת ברק. ובכל זאת, אם הפוטנציאל החשמלי של הברק הזה נותר אך ורק בתוך התקליט הישן, נדמה לי שהחזרה המי-יודע-כמה אל "מאחורי הצלילים" היא מעשה שאין לו הצדקה אמנותית. רוח הדברים כבר אינה ניתנת להשגה, ואם אי אפשר לגעת ברוח אולי מוטב לא לגעת בכלל.



כספי, מימין, וגרוניך בהופעה משותפת ב-2008. הקהל צמא לקלאסיקות ישנות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו