בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נוית בראל מסבירה מדוע שירה היא לא נחמדה וגם לא חשובה

הוריה של בראל הביאו אותה לעולם אחרי שבנם נפל במלחמה וגידלו אותה בצלו. המשוררת וחוקרת הספרות, המפרסמת עתה את ספר שיריה השני, מספרת כיצד מצאה נחמה אצל דליה רביקוביץ

2תגובות

נוית בראל אינה נוסעת לאשקלון, עיר ילדותה. "הנסיעה דרומה קשה לי, זה פצע, אני מסתובבת עם פצע פתוח", אומרת המשוררת וחוקרת הספרות.

בשיר "מקום" - המופיע בספר השירה השני שלה, "ממש", שרואה אור עתה בהוצאת עם עובד - היא כותבת: "אין לי דבר שאין לו מקום ואין לי/ מקום שאין לו אשקלון. השתלם/ להכניס למציאות הרבה מדמיוני. כבד משקלו/ של הכרח לראות. חוף הים טרף את כל האניות/ הרחוב את האנשים שהלכו בו, רוחם ישנה/ היו רוצים לצרוח ולשיר ומה/ עומד להגיע בכל רגע, גורר בחשאי את פרטי הפרטים?/ אמתין רגע. במרחק של אור הבוקר/ נשימתו הראשונה של הדרום מול פני./ רוח חרישי וחם ועמוס ריחות מוזרים".

היא נולדה באשקלון ב-1977 אחרי שהוריה ידעו שכול: "היה להם בן שנפל במלחמת יום כיפור. גדלתי בבית של אבל, זה קיום מורכב. כי אני לא באתי במקרה. היתה מטרה להביא עוד ילד במקום זה שהלך. סבתא שלי היתה מסתובבת אלי ואומרת 'את רעיון שלי'. כנראה היא דחפה לזה".

הוריה עלו לארץ מלוב, אביה היה מנהל בית ספר יסודי ואמה מורה לכלכלת בית. שניהם כבר הלכו לעולמם. "אבא שלי נפטר ב-2006 ואמא ב-2008. גדלתי עם הורים מבוגרים בבית שהוא אנדרטה של בית, במשפחה שהיא אנדרטה של משפחה, עם אנשים שהם זכר של אנשים. כשהם אבלים אני לא שותפה לאבל שלהם. ואני יודעת שכשאמא שלי בוכה ביום הזיכרון או באזכרות ומתפללת שהאח הזה יחזור - כשהוא יחזור אני לא אהיה.

"הטיולים המשפחתיים שלי היו לנסוע לאנדרטאות. התמונות המשפחתיות שלי זה אני ואמא שלי עם עיניים אדומות ואני מצביעה על השם של אח שלי באנדרטה בלטרון. כשהייתי רואה את 'במותם ציוו לנו את החיים', אני הייתי חושבת על זה אחרת. ועם זאת חשוב לי להגיד שהם היו אנשים מדהימים וטובי לב".

בראל הרגישה שהיא לא הילדה שלה ציפו. "היה שם משהו לפני שהוא נהרג שנהרס לגמרי ואני לא יכולתי להיכנס אליו. קיבלתי את הרושם שאני לא הילדה הטובה שהם ציפו לה, לא הייתי כמו שהוא היה, הוא היה ילד טוב. תמיד אמא שלי אמרה שזה היה דבק ביניהם".

ועכשיו, האם הוסר ממנה העול? "אין לי משפחה, אין לי אף אחד", אומרת בראל. "זה משחרר ומבעית. אני סוף סוף יכולה לעשות מה שאני רוצה. אולי בגלל זה אני כותבת שירים ולא פרוזה. אין לי סיפורים ואין לי אורך רוח לסיפורים.

"זאת שניות מדהימה", היא מוסיפה. "מצד אחד, את כל הזמן סוחבת את החור השחור הזה. אני כל הזמן עסוקה בזה, הם כל הזמן אתי. אתה לא הילד של אף אחד. אני מאוד אוהבת יצירות על אבל, אני אוספת אותן. רולן בארת, ב'יומן אבל' שכתב על אמא שלו, כתב 'כשאני אמות זה יעציב אנשים, אבל את אף אחד זה לא יהרוס כבר לגמרי'. יצחק לאור כתב 'אני רוצה לכתוב שירים לאנשים שאין להם הורים כי הם יודעים לבד את מה שהם לא מספרים לאף אחד'.

"מצד שני, מול תחושת הבדידות הקיומית יש תחושת חופש. אין לי מחויבות לאף אחד. זאת גם תחושה של לעמוד מול התהום, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. במיוחד אני, שתמיד הגדרתי את עצמי על בסיס ההפוך. הפוך לאבא, הפוך לאמא, לעצבן אותם. היום אני לא מעצבנת אף אחד".

היא חיה בתל אביב עם בן-זוגה שני גרשי, חבר נעוריה עוד מאשקלון. "שני הוא אלוף נעורי. הוא הבית שלי, כי הוא באמת נותן לי לעשות מה שאני רוצה. זה המזל שלי".

היא סולדת ממשפחתיות: "אני לא טובה במשפחתיות, לא חם לי ונעים לי. המשפחה של שני היא המשפחה הכי משפחתית. זה הבית המזרחי האמיתי. ילדים שמסתובבים וצלחות שעפות למעלה, והנשים שמשרתות את הגברים שאוכלים. הם בטח היו רוצים מישהי אחרת שמביאה נכדים ומזמינה לארוחות שבת, אבל הם קיבלו עוף מוזר. אני לא נוסעת לאשקלון, מבחינתי אשקלון זה קבר. אני אוהבת את המשפחה של בעלי, אבל זה קשה".

ספרי ניצחון

הבית שבו גדלה, היא אומרת, היה בית ישראלי מאוד, "מולבן" היא מכנה אותו. "אמא שלי היתה מכינה מרק עם קיינדעלך בליל הסדר וקומפוט. כששני בא אלינו זה היה הבית הכי אשכנזי שהוא ראה בחיים שלו. זה היה בית מאוד מולבן".

ההורים שלך לא התלוננו על קיפוח.

"חס וחלילה. ישראל היא מדינה מושלמת. הבן שלהם נהרג כי ככה צריך להיות, אחרת לא היתה לנו מדינה. ציונות טהורה. אמא שלי החליפה את השם שלה בכיף כשהיא באה לארץ. באהבה היא קיבלה את זה שריססו אותה בדי-די-טי אף על פי שהיא עלתה לאונייה עם הבגדים הכי יפים שלה כדי לבוא לאדמת הקודש מכובדת. בחיים לא שמעתי ממנה מלה אחת נגד המדינה. בבית היו ספרי ניצחון, יומנים של בן גוריון ומשה שרת ו'קום והתהלך בארץ'".

הם לא הזדהו עם הפנתרים השחורים אחרי יום כיפור?

"לא, ההורים שלי היו מפא"יניקים טובים שאהבו את רבין".

לפני שעיברתו את שמם לבראל נקראו בן עטיה. "אני כבר נולדתי בראל ואין לי לאן לחזור. השם הוחלף כשאחי עשה קורס טיס. בסופו של דבר הוא עבר לשריון ונהרג ברמת הגולן. הוא היה במילואים".

ההבדל בין מי שהיתה כשהיו לה הורים למי שהיא כעת ניכר, לדבריה, גם בספר. "את הספר הראשון הוצאתי כלאחר יד. לא היו לי אז שום עכבות או מגבלות. עכשיו היו אנשים שאמרו לי שהספר החדש מאופק מדי. הקודם היה שלוח רסן. היום אני כבר לא כותבת ככה ולא חושבת ככה".

בלי קבוצות

שירתה פורסמה כמעט בכל כתבי העת הספרותיים. "הקפדתי מאוד לא לפרסם במקום אחד ולא להיות בחבורה ספרותית. בהיסטוריה של הספרות העברית תמיד היו חבורות ספרותיות, ובתוכן, מעט המשוררות שהיו - נבנו על ידי פטרון. אני הקפדתי לא לשבת בשולחנות. כולם חברים שלי וכולם פירסמו אותי. עכשיו אני מפרסמת כמעט רק ב'מטעם'. לאור נתן לי במה בשנים האחרונות, הדיאלוג אתו תמיד היה מאוד מפרה".

בראל גם היתה מעורבת בפעולות של "גרילה תרבות", קבוצת יוצרים ישראלית המקדמת מאבקים חברתיים ופוליטיים דרך שירה ומוסיקה. בין השאר התייצבו אנשי הקבוצה מול מגדלי אקירוב בתל אביב, מקום מגוריו של שר הביטחון אהוד ברק, וקראו שירה במחאה על המלחמה בעזה והפקרת הדרום בזמן מבצע "עופרת יצוקה". כמו כן הפגינו עם עובדי מפעל אקרשטיין בירוחם.

בראל אומרת כי ביקשה לבדוק מה קורה לשירה כשהיא פוגשת את המציאות. "אני חושבת שהשירה באה מתוך הממשי", היא מסבירה. "לפעמים נראה לי הגיוני לעמוד על אבן שפה ביחד עם צ'יקי (רועי צ'יקי ארד, מ"ס) ולקרוא שירים לקהל ברחוב, ולפעמים הקיקיוניות והנידחות של זה קצת הפריעו לי. אבל באותו אופן המכובדות של ערבי שירה נראתה לי לפעמים קצת מעונבת מדי, לא קשורה למציאות".

אשר לשירת מחאה היא אומרת, "צריך להיזהר שהיא לא תיהפך לצדקנות. שירת מחאה זה גדול עלי בשמונה דרגות. אני לא לאור, לא ויזלטיר ולא רביקוביץ". דליה רביקוביץ היא נושא עבודת הדוקטור שעליה היא שוקדת כעת באוניברסיטת תל אביב.

היא מעדיפה לא למקם את עצמה כחלק מדור של משוררות: "אני לא יכולה לדבר על קבוצה, כולן מאוד בפני עצמן. גם במחקר שלי אני מעדיפה לרדת לעומקה של פואטיקה מאשר להסתכל בצורה היסטוריוגרפית על התפתחות עולם הספרות. תמיד יש בזה משהו משטיח. אתה לא כותב שירה בחלל ריק, אתה נשען על מסורות".

למה בחרת לעשות את הדוקטורט שלך דווקא על דליה רביקוביץ?

"אני פשוט הכי אוהבת אותה. היא מעניינת אותי במניפולציה שהיא עושה ובדפוסי הכתיבה שלה. כקוראת ספרות, כשהייתי שבורת לב ישבתי וקראתי את 'חורף קשה' וזה היה מקור לנחמה. כשאתה לבד שירים יכולים להיות מקור לנוחם. באותה מידה יונה וולך לימדה אותי על מיניות ואבות ישורון על געגוע ולאה גולדברג על התאהבות".

לא מטריד אותה שאין קוראים רבים לשירה: "תמיד שירה היתה הז'אנר של הצדדי, הנידח, הלא חשוב, השולי. אני לא מיסיונרית של שירה. צריך להתאמץ בשביל להבין שירה. היא לא נחמדה, לא נעימה. זה לא משפטים יפים, זה לא לעשות משהו יפה עם השפה, לפעמים זה עושה כאב בטן, לפעמים זה ממש מהפך את הקרביים".

למה נתת לספר את השם "ממש"?

"כל הקיום הוא אבסורדי מבחינתי. מה יש ממש בשירים האלה, מה עשיתי בעולם? זה אבסורד, זו חתיכת נייר, מישהו יקרא את זה בכלל? לחשוב שזה משמעותי וממשי זה אבסורד. זה באמת לא חשוב. יש דברים הרבה יותר חשובים".

מה חשוב?

"סבל של אנשים. אנשים שסובלים מחוסר צדק, אכזריות, אלה דברים חשובים. אני אשמח אם אנשים יקראו את הספר וזה יעשה להם משהו, לאו דווקא משהו טוב. לא אכפת לי שהשירים יעשו כאב בטן למישהו. אתה רוצה שישמעו אותך, אבל אני לא מרגישה שמשוררים הם נביאים או שיש להם דברים יותר חכמים להגיד מאנשים אחרים".



נוית בראל. לא הילדה של אף אחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו