בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למי שייכים אוצרות תרבות: לארצות שבהן התגלו או למדינות בהן הם מוצגים?

לאחרונה הגישה הרווחת היתה שיש להחזירם לארצות המוצא, אבל אז באה המהפכה במצרים

תגובות

הוד קדומים אופף את אבן רוזטה. היא שחורה, גובהה קצת יותר ממטר וכתב צפוף בשלוש לשונות חרוט עליה. "כך בדיוק נראה אוצר תרבות עולמי", אומרים לעצמם מיליוני מבקרים נפעמים במוזיאון הבריטי. כבר יותר מ-200 שנים ניצבת האבן בחדר מספר ארבע בקומת הקרקע במוזיאון.

האבן, שהובאה ב-1802 ממצרים, היא אחד המוצגים הארכיאולוגייים הכי מפורסמים בעולם. בעזרת הכתוב עליה פיענח החוקר ז'אן פרנסואה שמפיליון את כתב החרטומים המצרי. בשמונה השנים האחרונות הוצגו תביעות חוזרות ונשנות של רשות העתיקות המצרית להשיב אותה למקום שבו נוצרה. הבריטים השיבו בעקביות ובהתמדה בשלילה נחרצת. בחודשים האחרונים, מאז אבדה היציבות במצרים, קל להם יותר להתמודד עם התביעות, אבל גם הם יודעים שמדובר בהפסקה בלבד. גל תביעות ההשבה למולדת לא חלף, הניסיון מוכיח שהוא רק צובר תאוצה.

אלפי מוצגים ממצרים העתיקה, מיוון הקדומה, מתרבות האינקה המפוארת ומימי האימפריה הרומית מפארים את המוזיאונים הגדולים - הלובר בפאריס, המוזיאון הבריטי בלונדון, המטרופוליטן בניו יורק ואחרים. האם המוצגים האלה אכן שייכים לבריטים, לצרפתים, לגרמנים או לאמריקאים? או שמא הם שייכים למקומות שבהם נוצרו ונמצאו, כלומר הם חלק מן התרבות המקומית ומן הראוי להציג אותם במסגרת התרבות שבה נוצרו?

עד לפני שלושה חודשים נדמה היה שאי אפשר לעצור את הגל הגואה של תביעות, הסכמים והליכי השבה של מוצגים ארכיאולוגיים לארצות המוצא שלהם. הנטייה הברורה ברחבי העולם היתה לדרוש את השבתם. אלא שהגלגל מסתובב לפעמים במהירות מפתיעה ובכיוונים לא צפויים. מאז החלה המהפכה במצרים נדמה שהשיטפון נוטה פתאום, לפחות באופן זמני, לצד ההפוך. בשידורי הטלוויזיה ראה העולם כולו חיילים מצרים חמושים משוטטים במוזיאון הלאומי הפרוץ בקהיר ובוחנים את הנזק. במוזיאונים המרכזיים בעולם, בלונדון, בפאריס, בברלין ובניו יורק, מתבוננים בצילומי הטלוויזיה מקהיר ומחייכים. אפשר להניח שבכל אחד מהם יש עכשיו מישהו שלוחש לעמיתיו: "אמרתי לכם!"

השם המקובל לסוגיה הוא "השבה למולדת", או Repatriation. מוזיאונים וממשלות בכל העולם מתחבטים ועוסקים בו בשנים האחרונות בתדירות גדלה והולכת. כדאי לזכור ולהבחין שיש הבדל מהותי בין הוויכוח הזה לבין ההשבה של אוצרות אמנות שנבזזו בתקופת גרמניה הנאצית והיו שייכים כמעט כולם לאספנים פרטיים. במקרה של האוצרות הארכיאולוגיים - הבעלות היא של המדינות.

שאלת הבעלות על אוצרות התרבות העתיקים מורכבת מאוד, אומרת ד"ר דבי הרשמן, ארכיאולוגית ואוצרת במוזיאון ישראל. "הגישה הראשונה היא גישת הפוליטיקלי קורקט. על פיה, כל מדינה ריבונית היא בעלת כל העתיקות שנמצאו בתחומה. לכן, אם דוגלים בגישה הטהרנית הזאת, עתיקות מצרים שייכות לה. הגישה השנייה טוענת שריבונות לאומית אינה חשובה. אלה נכסי תרבות של האנושות ולכן מוטב שיישמרו במקומות שבהם הם זוכים לטיפול הטוב ביותר ונגישים ללא משוא פנים למבקרים וחוקרים.

"עד לאירועים בעיראק ובמצרים אלה היו שתי גישות לגיטימיות. הראשונה צברה תאוצה ונחשבה לבון-טון. אנשי הגישה השנייה נחשבו שמרנים ומתנשאים, במיוחד כשטענו שמדינות רבות התובעות השבת חפצים אינן מציעות מוזיאון העומד בקריטריונים בינלאומיים שיכול לאחסן אותם. לאחר שוד העתיקות בעיראק ובמצרים היה זעזוע גדול. זה מזעזע לראות אנשים פורצים למוזיאון ושודדים את המורשת הלאומית שלהם".

בשורש הנושא כולו ובבסיס התביעות להשבת אוצרות ארכיאולוגיים עומדת גאווה לאומית; הרצון לפאר את התרבות המקומית ואת המורשת ההיסטורית שלה. מאחורי כל אלה יש כמובן גם מניעים כלכליים ורצון למשוך תיירים רבים ככל האפשר, שיבואו בעקבות אוצרות התרבות.

מפרו לקונטיקט ובחזרה

בימים אלה מציינים מאה שנים לגילויה המחודש של מצ'ו פיצ'ו, העיר האינקאית בלב הרי האנדים בפרו. ב-24 ביולי 1911 הגיע היראם בינגהאם, חוקר אמריקאי מאוניברסיטת ייל, לאתר המרשים הזה ונשימתו נעתקה. כיום מופיע מצ'ו פיצ'ו ברשימת שבעת פלאי תבל והאתר נחשב לפופולרי ביותר באמריקה הדרומית - אבל כל הממצאים שגילה בינגהאם בעיר האבודה במרומי האנדים מוצגים במאה השנים האחרונות במוזיאון פיבודי באוניברסיטת ייל שבניו הייבן, קונטיקט, ארצות הברית. המבקרים באתר בפרו יכולים ליהנות מהנוף, מהמבנים שנותרו במקום, מהטראסות החקלאיות, אבל לא מן התכשיטים, הפסלים והמוצגים האחרים שבינגהאם גילה והגלה.

ממשלת פרו תבעה במשך העשור האחרון את השבתם של ממצאי מצ'ו פיצ'ו. ב-2008 היא הגישה תביעה בבית משפט פדרלי בארצות הברית נגד אוניברסיטת ייל. משא ומתן ארוך התנהל בין הנציגים. בפברואר השנה הודיעו הצדדים על השגת הסכם שלפיו תשיב ייל את רוב אוצרות מצ'ו פיצ'ו לפרו.

כחלק מההסכם הוחלט שבעיר קוסקו, לא רחוק ממצ'ו פיצ'ו, יוקם מרכז מחקר משותף של אוניברסיטה פרואנית ואוניברסיטת ייל. החפצים היקרים יוצגו במרכז זה ויעמדו לרשותם של חוקרים. חלק קטן מהממצאים יושאלו למוזיאון פיבודי ויוצגו בו גם בעתיד.

ההצלחה הזאת עודדה תובעים אחרים ברחבי העולם להגביר את פעילותם. מה ההבדל, תהו רבים, בין עתיקות הפרתנון מאתונה שמוצגות בפאריס, או עתיקות מצרים הקדומה שמוצגות בלונדון, לבין הממצאים של תרבות האינקה? אם האמריקאים נכנעו ללחץ, אפשר לגרום גם לצרפתים, לאנגלים ולגרמנים לוותר על האוצרות שהם מחזיקים.

באווירה זו, נהפך ד"ר זאהי חוואס בשנים האחרונות לסיוט של מנהלי המוזיאונים הגדולים בעולם.

ד"ר חוואס הוא הארכיאולוג הכי מפורסם בעולם. הוא שר בממשלת מצרים ועומד בראש רשות העתיקות שלה. הוא אדם כריזמטי, בולט ורב השפעה, שהוביל עד לאחרונה את גל התביעות העולמי להשבת עתיקות ארכיאולוגיות לארצות מוצאן. לפני כמה שנים פירסם רשימה ובה שישה מן המוצגים הארכיאולוגיים הכי מפורסמים בעולם ותבע את השבתם המיידית למצרים. ברשימה הופיעו פסל המלכה נפרטיטי שמוצג ב"New Museum" בברלין, אבן רוזטה מהמוזיאון הבריטי, תגליף הזודיאק של מקדש דנדרה מן הלובר בפאריס, פסל שהתגלה בפירמידות ומוצג בהילדסהיים שבגרמניה, פסלו של הנסיך אנחאף שמוצג במוזיאון לאמנויות בבוסטון ופסלו של המלך רעמסס השני מן המוזיאון המצרי בטורינו. המוצגים האלה הם מהשרידים החשובים ביותר של מצרים העתיקה.

על ההצלחה של חוואס תעיד העובדה שבשנים האחרונות השיב למצרים 5,200 מוצגים שהוצאו-הוברחו מהמדינה והוצגו במוזיאונים ברחבי העולם. בראיון שהעניק ב-2009 לרשת אל-ג'זירה טען חוואס: "המוצגים האלה הם שלנו. הם נגנבו מאתנו ואנחנו חייבים להשיב אותם למולדת". הנשק של חוואס פשוט: "אם אחד המוזיאונים הגדולים לא ישתף אתנו פעולה, נפסיק כל שיתוף פעולה מדעי עמו". כשמדובר באדם רב השפעה כשר האחראי על העתיקות במצרים - אין פלא שמנהלי המוזיאונים הגדולים נחרדו.

נימוקי ההגנה של המוזיאונים הגדולים כללו כמה סיבות: הנכסים האלה נלקחו לדבריהם ברשות ולא נגנבו. הם נמצאו בידי ארכיאולוגים שעבדו במצרים ברישיון והוצאו מהמדינה בהסכמה. במאות השנים האחרונות נהפכו המוצגים האלה לנכס עולמי ויש לאפשר לקהל גדול לצפות בהם. העברתם לקהיר תצמצם את מספר הצופים בהם.

אחר כך בא הנימוק הבעייתי, שנשמע מתנשא ופטרוני - הנימוק הביטחוני: האם המוזיאון בקהיר יכול לספק לאוצרות התרבות האלה את ההגנה המתאימה, שאלו הבריטים. במשך שנים נחשב הנימוק הזה של האירופאים והאמריקאים להמשך ישיר של הגישה הקולוניאליסטית, אבל אז התחוללה במצרים המהפכה. עד מהרה נאלץ חוואס להתפטר, כאשר הואשם בידי המהפכנים בשחיתות ובקשרים הדוקים מדי עם הנשיא לשעבר חוסני מובארק. חוואס שב לתפקידו במארס, חודש לאחר הפרישה. מעמדו נחלש ובימים אלה הוא מתמקד בעיקר בהגנה על שמו הטוב ובתרגול אוצר מלים חדש, צעיר יותר ומהפכני.

בראיון שפורסם בתחילת אפריל ב"ואשינגטון פוסט" השווה המראיין פיליפ קניקוט את זאהי חוואס לאוויטה פרון. הבסיס להשוואה היה אמירתו המתגוננת של חוואס "עשיתי הכל למען מצרים". בהמשך הראיון הצהיר חוואס נחרצות "איני שייך למשטר הישן". מיד לאחר מכן הודה ששוד עתיקות בקנה מידה רחב התרחש במשך ימי המהפכה במצרים. על פי הכתבה של קניקוט, רבים הסיכויים שהבהלה לעתיקות נמשכת במקומות נידחים יותר גם עכשיו.

אלכס יופה, ארכיאולוג והיסטוריון אמריקאי שפירסם לאחרונה כתבה על חוואס ב"וול סטריט ג'ורנל", מבהיר בראיון ל"הארץ" כי המצב במצרים מורכב כרגע במיוחד. לדעתו, בקרוב, לאחר שהעניינים במצרים יירגעו קצת ולאחר שחוואס יוכיח לעיתונות העולמית ששודדי העתיקות מימי המהפכה הובאו לדין, ישובו ויעלו הדרישות להשיב את הממצאים החשובים ממוזיאונים זרים למולדת. "ההיגיון של כל התביעות להשיב עתיקות למולדת הוא לאומני, וזה מתאים למשטר החדש בדיוק כמו שהתאים לימי מובארק", אומר יופה. לדבריו, אסור בשום אופן להשיב ממצאים ארכיאולוגיים שהושגו ונרכשו באופן חוקי לידי משטרים לא יציבים. יש בכך, לטענתו, חוסר הגינות. "זה רעיון רע", הוא טוען, "שמסכן את הממצאים הארכיאולוגיים ומוחק את מאתיים השנים האחרונות (שבהן שהו במערב) מן ההיסטוריה של החפצים האלה".

הדובר הבולט ביותר בשנים האחרונות נגד השבה של ממצאים למדינות שבהן התגלו הוא ג'יימס קונו, המנהל של מרכז האמנות בשיקגו, שפירסם בהוצאת פרינסטון ספר ושמו "מי הבעלים של ממצאים עתיקים?" ("?Who Owns Antiquities"). לדבריו, על הארכיאולוגים לחזור לימים שבהם נחתמו הסכמי חלוקה הוגנים של הממצאים שמתגלים בחפירות; חלק מהם נשארים בארץ המוצא ואחרים נשלחים למוזיאונים ברחבי העולם.

קונו מתנגד נחרצות למה שהוא מכנה "ההתרפסות העכשווית של ארכיאולוגים בפני ממשלות, ומדיניות של ממשלות שמשתמשות בארכיאולוגיה לצרכי תעמולה". לדבריו, תושבי המערב זכאים לראות את האוצרות המצריים בדיוק כמו המצרים. ממצאים אלה, מסביר קונו, אינם ולא יכולים לעולם להיות רכושה של אומה מודרנית זאת או אחרת. מוטב להם להיות מוצגים במקומות שבהם ייחשפו לקהל הרחב ביותר.

אוצר או סחורה

ד"ר סטפני היינליין "New Museum" בברלין השיבה במייל על שאלתי בנוגע לראש נפרטיטי שמוצג במוזיאון במסמך מוכן מראש: "נפרטיטי התגלתה בחפירה ברישיון שהתקיימה בתל עמרנה ב-1912. מלכתחילה וכמקובל היה הסכם על חלוקת כל הממצאים בין נציגי המשלחת מגרמניה לבין הנציגים המצרים. לא נעשתה שום רמאות בנוגע לחלוקת הממצאים, שתועדו בקפידה. מעולם לא נעשתה למוזיאון פנייה רשמית של ממשלת מצרים להשבת הפסל. אין מחלוקת בדבר הבעלות עליו. ב-2007 נבחן מצבו ולנוכח הממצאים הוחלט שטלטלת הפסל או השאלתו הם מעשים לא אחראיים ולכן ראש נפרטיטי לא יעזוב את המוזיאון בברלין". היינליין סירבה להתייחס ישירות לאירועים האחרונים במצרים.

ומה בנוגע לעתיקות הפרתנון באתונה? הפרתנון, אחד מאתרי התיירות המפורסמים בעולם, הוקם לפני 2,500 שנים והוקדש לאלה אתנה. בין השנים 1801 ל-1805, כאשר עמד כחורבה בלב אתונה תחת השלטון העותמני, הוציא ממנו הלורד אלג'ין, שגריר בריטניה בעיר אז, כמחצית מהפסלים שנותרו בו והעביר אותם למוזיאון הבריטי.

הלן דאן, אוצרת במחלקה לתרבות יוון ורומא במוזיאון הבריטי, מציינת שהכל נעשה באישור מפורש של השלטון העותמני. מאז 1816 מוצגים הפסלים לקהל הרחב. חמישה מיליון מבקרים צופים בהם בכל שנה. דאן מזכירה בתשובתה שהכניסה למוזיאון הבריטי חופשית ואינה כרוכה בתשלום. עוד היא מדגישה כי פסלי הפרתנון מוצגים כיום בשש מדינות שונות. כמה מהם, שנותרו באתונה, מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי החדש שנפתח בעיר.

ב-30 השנים האחרונות תבעה ממשלת יוון כמה פעמים מהמוזיאון הבריטי להשיב את פסלי הפרתנון. התגובה הרשמית ששלחה דאן מנוסחת בהחלטיות: "המוזיאון הבריטי קיים כדי להציג הישגים תרבותיים מכל העולם. יש בו אוסף ענק ונדיר והפסלים מאתונה הם חלק ממנו. כך זוכים מיליונים בכל שנה להכיר את התרבות היוונית. אנו מברכים על פתיחת המוזיאון החדש באתונה, אבל צעד זה אינו משנה את עמדת נאמני המוזיאון שהפסלים הם חלק מהמורשת העולמית וחוצים גבולות תרבותיים. המצב הקיים מאפשר לראות את הפסלים בכמה מקומות ולספר סיפורים היסטוריים שונים ומגוונים וכך להאיר בפני העולם את המורשת העולמית של יוון העתיקה".

דבי הרשמן ממוזיאון ישראל מבהירה שדעתה השתנתה בחודשים האחרונים: "פעם הייתי נחרצת בגישה שמוטב להשיב את העתיקות לארצות המוצא שלהן, אבל היום אני ספקנית הרבה יותר. אני מכירה לא מעט אנשים כמוני, שהחלו לשאול עצמם שאלות והעלו תהיות. השאלה הבסיסית ביותר היא מי מסוגל לטפל ולהגן הכי טוב על מוצג נדיר כמו הראש של נפרטיטי. היום ברור לי שאי אפשר לעשות כאן הכללות. צריך לדון בכל מקרה לגופו. פרו נראית כדוגמה מוצלחת, אבל מצרים מצטיירת כרגע כדוגמה בעייתית. ראינו שיש במצרים אנשים שלא מתייחסים למוצגים היקרים האלה כאל עתיקות לאום אלא כאל סחורה שאפשר למכור בכסף רב. אם המערכת אינה יכולה להגן על העתיקות האלה, זה מדאיג".

כתובת עברית, מוזיאון טורקי

דוגמה מקומית בולטת היא כתובת השילוח. הכתובת, שנמצאה ב-1880 ליד בריכת השילוח בירושלים, מתעדת את המפגש בין חופרי הנקבה עם סיום החפירה וגילה מוערך בכ-2,700 שנה. זהו מוצג ראשון במעלה מבחינת אופיו הלאומי והרגשי; קל לתאר את כתובת השילוח כאבן רוזטה עברית. הממצא המרגש הזה מוצג כבר יותר ממאה שנים במוזיאון הלאומי הטורקי באיסטנבול. ישראל, למיטב הידיעה, מעולם לא תבעה את השבתה.

דוגמה ישראלית שונה היא המגילות הגנוזות מקומראן. הן נחשבות אבן יסוד בתרבות העברית וכמה מהן מוצגות ברוב כבוד בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל. המגילות נמצאו במדבר יהודה בשטח הגדה המערבית, על גדתו הצפונית-מערבית של ים המלח. ישראל רכשה כמה מהן בשנות ה-50, אבל רובן (כ-800) נקנו בידי ממשלת ירדן ונשמרו במוזיאון רוקפלר שבירושלים המזרחית. הן הגיעו לידי ישראל רק ב-1967, לאחר כיבוש העיר המזרחית, ומוחזקות מאז בידי רשות העתיקות הישראלית.

בינואר 2010 פורסמה ב"הארץ" תביעה של ירדן להשיב לה חלק ניכר מהמגילות הגנוזות שנמצאו במדבר יהודה. פרופ' ראזי בישה, ראש רשות העתיקות הירדנית לשעבר, אמר בראיון שהמגילות שייכות לירדן מכיוון שנקנו בידי ממשלתה באופן חוקי ובכסף מלא. רשות העתיקות הישראלית בחרה שלא להגיב לשאלות שעולות בכתבה זאת.

מעטים התייחסו עד כה ברצינות לתביעה הירדנית, אבל גם באוניברסיטת ייל לא חשבו שייאלצו אי פעם להשיב את אוצרות מצ'ו פיצ'ו מקונטיקט לקוסקו.



פסל המלכה נפרטיטי ממצרים ב''New Museum'' בברלין


פסלי שיש אלג'ין מאתונה במוזיאון הבריטי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו