בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה עושים הטלפונים החכמים לנימוסים שלנו?

הטלפונים החכמים הפכו אותנו להרבה יותר גסי רוח, כי גם כשאנחנו קרובים זה לזה לכאורה, אנחנו מסמסים או מתעדכנים במסך. ומה התחזית לעתיד? שזה יהיה עוד יותר גרוע

תגובות

ניו יורק טיימס

אתם במסיבה והאשה שמולכם לא ממש מקשיבה לכם. כן, היא משמיעה מלמולי הסכמה מקריים לדבריכם, או מניעה את ראשה במקומות המתבקשים, אבל בעיקרו של דבר היא מביטה מעבר אליכם, סורקת את השטח בחיפוש אחר מישהו או משהו מפתה יותר. והנה החלק המצחיק: אם היא מביטה מעבר לכתפכם בחדר מלא אנשים שייתכן כי הם יותר מעניינים מכם, היא בעלת נימוסים גרועים. לעומת זאת, אם היא לא מביטה אל מעבר לכתפכם, אלא מסתכלת במכשיר טלפון חכם שנמצא בידה, לא רק שהיא נוהגת בהתאם לנורמות החברתיות המודרניות, אלא שהיא גם מעודכנת, "בעניינים".

הנה הישג נוסף למהפכה הדיגיטלית: היא הפכה התנהגות גסת רוח לאופנתית. חשבתי על כך רבות בכנס South by Southwest אינטראקטיב - מדורת השבט השנתית של העולם הדיגיטלי - שהתקיים באוסטין שבטקסס בשבוע השני של מארס. בפנים, חדרי דיונים מלאים עד גדותיהם בחיבורים אלחוטיים, והאנשים על הבמה נאלצים להתחרות במסך שנמצא בכל כיסא כמעט - מחשב נישא או במקרים הנפוצים יותר, מחשבי לוח (טאבלט).

מבחינה זו, המצגת החיה שאותה כביכול הגיעו האנשים ממרחק כדי לראות, לא היתה אלא מדיה נלווית.

אבל מה שהיה בולט אף יותר, ברגע שהקהל עונד התגים הציף את האולמות או הלך למאות המסיבות הנלוות לטקס, זה שכמעט כולם הלכו או דיברו כשאחת מעיניהם, או שתיהן, מופנות לעבר המסך קטן. היינו קרובים זה לזה אבל בעצם היינו לבד, שולחים הודעות טקסט וחולפים דרך מה שהיתה אמורה להיות הזדמנות גדולה להתוודע לאנשים בשר ודם.

גם העמידה בתור למושבים, לקבלת תגים או אוכל, נהפכה להזדמנות נוספת להתעדכן דיגיטלית במקום הזדמנות לפגוש אנשים חדשים. הנחיתי שם פאנל ששמו "אני כל כך פרודוקטיבי, אני אף פעם לא עושה שום דבר", אשר עסק בשאלה כיצד ייתכן שכתיבת אימיילים וטיפול בדמויות אוואטר בפייסבוק, טוויטר וטמבלר (Tumblr) מותירים לנו זמן מועט כל כך לעשיית הדברים החשובים באמת או הדברים שאנחנו מקבלים תשלום בעבורם.

ההערה החזקה ביותר במושב הזה נשמעה ללא ספק מכיוונו של אנתוני דה רוסה, מנהל מוצר ומתכנת ברויטרס ובעל נוכחות גבוהה בטוויטר וטמבלר, שאמר כי היכולת להיות מקושר בכל מקום פגמה בנימוס האנושי הבסיסי. "כשאנשים נמצאים בחוץ בין אנשים אחרים הם צריכים פשוט לעזוב הכל", הוא אמר. "זה בסדר כשדעתך מוסחת בבית או בעבודה, אבל לא כשאתה בין אנשים. אנחנו צריכים להחזיר את הכבוד הבסיסי זה לזה".

דבריו זכו לתשואות סוערות. זה היה רגע משמעותי, בהתחשב בעובדה שישבנו בין כמה מהאנשים המכורים ביותר דיגיטלית בחצי הזה של כדור הארץ. ברגע כלשהו בדרך למיזוג בין העולם המקוון לזה הממשי, כולנו חצינו אולי את הגבול מבלי לדעת זאת.

באימייל ששלח לאחר מכן, כתב דה רוסה: "אין לי בעיה עם אנשים שהולכים הצדה כדי לבדוק משהו. אבל כשאני עומד מול מישהו ובאמצע השיחה הוא שולף את הטלפון שלו, אני פשוט מפסיק לדבר אתו ומתרחק. אם הוא חצוף, אני אהיה חצוף באותה מידה".

אחרי הפאנל, ניגש אלי אחד הצעירים בקהל כדי לשוחח ברצינות על החשיבות של קשר אנושי אמיתי - מה שהיה נחמד, אלמלא העובדה שהוא הגניב מבטים אלכסוניים לעבר האייפון שלו בזמן שהוא דיבר. אני אפילו לא בטוח שהוא היה מודע לכך שהוא עשה זאת.

זה לא קורה רק בכנסים מקצועיים. בכל רחבי אמריקה (בתי קולנוע, אצטדיוני ספורט, דירות) אנשים מתכנסים יחדיו בקבוצות רק כדי להתפזר להתעסקות בודדת בינם לבין מכשירי הטלפון שלהם. כל ארוחה בחוץ עם חברים או עמיתים לעבודה מייצגת משא ומתן בין חיבור לרשת לבין תקשורת עם הנוכחים. "בשנה שעברה, מתנת היום הולדת שלי לחברה היתה להישאר בלי טלפון בארוחת הערב שנערכה לכבוד יום ההולדת", אומרת מולי מקאליר, שכותבת בלוג ומפרסמת הודעות בטוויטר תחת השם מולס (Molls). "כמה מביך".

אם כנס South by Southwest הוא סימן לעתיד לבוא, כפי שהנוכחים בו טוענים, בקרוב לא נראה הרבה זה את זה אפילו אם נהיה באותו חדר. אנתוני ברזניקאן, כתב במגזין "אנטרטיינמנט וויקלי", אומר שכל מה שנדרש הוא שאדם אחד בארוחת ערב יתנצל ויפנה לטלפון שלו - כדי שהמרוץ יתחיל גם אצל כל שאר הנוכחים.

"בשלב הזה, במקום להמשיך בשיחה, כולנו מוציאים את הטלפונים ובודקים אותם ביסודיות", הוא אומר. "במשך כמה דקות כולם מקלידים. שתיקה משתררת בקבוצה וכולנו עסוקים בקרב היאבקות אגודלים קדחתני בין האדם למכונה הקטנה. ואז חולף הרגע, מכשירי הבלקברי והאייפון מוכנסים, ואנחנו שוב חוזרים להיות בני אדם, אחרי טראנס קצר".

כשמדובר בנימוסים והליכות מסך, לפעמים מסך גדול מזמן משגים עוד יותר גדולים: במעלית במרכז הכנסים של אוסטין, יזם מדיה חברתית מוטרף תקע את האייפד שלו מתחת לאפי והחל להדגים את אפליקציית הרשת החברתית המסובכת להחריד שלו, שעומדת לשנות את העולם. זינקתי למקום מבטחים ברגע שהדלת נפתחה.

ישנן כמה סיבות לכך שאנשים בכנסים ובעולם האמיתי מתייחסים לטלפונים שלהם כאל טמגוצ'י, חיית המחמד הדיגיטלית שהומצאה ביפאן ואם לא טיפלו בה או האכילו אותה באופן מתמיד היתה מתה. קודם כל, הטלפונים זוהרים. נעיצת מבט בדבר שנמצא בידך ומפיץ אור היא דחף הגיוני.

אבל מעבר לגאדג'ט עצמו, המסך מציע שטף של מידע מהרבה אנשים, בניגוד לאדם היחיד שנמצא לידך במקרה. חשבונות האימייל, טוויטר, פייסבוק וקבוצות חברתיות מקוונות אחרות מציעים כולם זרם מידע מאנשים רבים, ואתה יכול לבחור מביניהם את המעניין ביותר בעינייך, שלא כמו האחד שלא-מפסיק-לדבר שאתו אתה עלול להיתקע במסיבה.

ויש גם סוג מסוים של נרקיסיזם שהרשת החברתית מולידה. כשאתה דואג לטפח ולעדכן את האוואטרים שלך, אתה מבטיח את הישארותך בשולחן של הילדים המקובלים. אחד הנתונים המפתים ביותר במדיה של זמן אמת היא הידיעה מה אנשים חושבים עליך. המדידה של מספר העוקבים והציוצים החוזרים גורמת לסחר פעיל תמידית במטבע הלא יציב של העצמי.

"הכי מרגיזים אותי אנשים שמצייצים כל אינטראקציה בזמן אמת", אומרת רוקסן אסגריאן, סטודנטית לתואר שני בעיתונות בניו יורק שהשתתפה בכנס. "אני מעדיפה לחוות את הדבר עצמו על פני החוויה של לספר לאנשים שאני עושה את הדבר".

אבל לא הכל שטחי. בתור אנשים עם ילדים, עבודה או בן זוג, הציפייה בימים אלה היא שאנשים חשובים מסוימים, ובראשם בדרך כלל הבוסים שלנו, יוכלו להשיג אותנו בכל רגע נתון בכל יום. אחת לכמה זמן משהו חשוב באמת נוחת בתוך תיבת הדואר הנכנס שלנו ודורש תשומת לב מיידית.

מכשירים ניידים אכן הופכים אותנו לניידים יותר, אבל החבל הזה הוא גם רצועה, המאפשרת לכולם לדעת שהם יכולים להשיג אותך בכל שנייה, בדרך כלל כדי לספר לך שהם מאחרים, אבל נמצאים בדרך (עוד פיסה של נימוסים גרועים שהעולם הזמין תמידית מאפשר).

בכנס ראיתי אנשים שיושבים בפאנלים כשהם גולשים או שולחים אימיילים בזמני הפוגה, ואז מופתעים כשמגיע תורם לדבר (וזה לא רק הילדים האלה. בכנס אחר הנחיתי דיון בהשתתפות מרתה סטיוארט, שמבינה דבר או שניים בנימוסים, והיא גרמה לכולנו לחכות בזמן שהיא בדקה "רק עוד דבר אחד" בטוויטר שלה).

באוסטין ראיתי את אנדי קרווין מהרדיו הציבורי האמריקאי ואבי המהפכה הצפון-אפריקאית בטוויטר, יושב מול מסך בזמן שהלהקה הבריטית "יאק" ניגנה באזור הפתוח של מסעדת "סטאב". הוא שלח הודעות טוויטר על המופע, וגם על בחריין.



איור: יזהר שקדי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו