בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות | המסלול עובר למוזיאון

תערוכות אופנה במוזיאונים האמריקאיים הגדולים מעוררות טענות חריפות על התמסחרות. לדעת אחרים, אופנה מעולה טובה בהרבה מציור בינוני

תגובות

בערב לח אחד בסוף מארס, בערב הפתיחה של התערוכה "בלנסיאגה וספרד" במוזיאון דה-יאנג בסן פרנסיסקו, עמדה הנדבנית ונשיאת חבר הנאמנים של המוזיאון, דידי וילסי, ליד דלת הכניסה בשמלת סאטן לבן ותחרה שחורה בעיצוב אוסקר דה לה רנטה (התערוכה, שנפתחה במכון הספרדי על שם המלכה סופיה בניו יורק, נולדה במוחו של דה לה רנטה). וילסי תרמה מיליוני דולרים לשיקום המוזיאון. עגילי הטיפה מיהלומים והענק התואם שגלש לבגד שלבשה הבהירו שזה לא עלה לה במאמץ גדול מדי.

צעירים עשירים מסן פרנסיסקו הסתובבו ברחבי הבניין, מתערבבים בפוליטיקאים ובאילי עסקים. ויסלי אמרה שהיא משוכנעת שההשקעה נשאה פרי. "החלטנו לפרוץ את המחסום", היא אומרת. "גבינו 2,500 דולר על כרטיס, וכמה מהתורמים נתנו 100 אלף דולר". מלבד כסף היה גם במה לזון את העיניים באירוע - גווינת פאלטרו, מריה בלו, אורלנדו בלום ואנה וינטור (לבושה בדגם של בלנסיאגה) היו בקהל.

נוכחותה של וינטור היתה אות לכך שאירוע האופנה הרשמי לגיוס כספים למוזיאונים נדד אל ממערב למיסיסיפי. כשמדובר באירוע נוצץ לגיוס כספים, אין מתחרה לערב הגאלה של מכון התלבושות שליד מוזיאון מטרופוליטן לאמנות, שהתקיים השבוע כמחווה לאלכסנדר מקווין (בשנה שעברה הכניס האירוע כ-9 מיליון דולר). אך הגאלה של דה-יאנג, שהכניסה 1.2 מיליון דולר, בהחלט הדגימה את להיטותם של המוזיאונים בכל רחבי ארצות הברית לאמץ את האופנה אל חיקם.

בכירים באיגוד המוזיאונים האמריקאי אומרים שאין להם נתונים על מספר תערוכות אופנה המוצגות במוזיאונים בשנה. כמה מהמוסדות, ובהם מוזיאון ניו יורק והמוזיאון ההיסטורי בשיקגו, עורכים תערוכות כאלה זה שנים. אין זה מפתיע שמוזיאונים לעיצוב, כגון הגלריה במרכז בארד (שעתידה לארח תערוכת כובעים של סטיבן ג'ונס) והמוזיאון הלאומי לעיצוב קופר-יואיט (המציג בימים אלה תערוכת תכשיטים של ון קליף וארפלס ואת דגמיה של סוניה דלוניי), משלבים אופנה בתצוגות שלהם דרך קבע.

אך פתאום נדמה שעולם שלם של טום-בויז גילו את השמלות, בין שהן אוהבות אותן ובין שלא. מאז נכנס ג'ון ביוקנן לתפקידו כמנהל הדה-יאנג הוא הציג לא רק את תערוכת בלנסיאגה, אלא גם שורה של תערוכות אופנה ותכשיטים, לרבות תערוכה המוקדשת לוויוויאן ווסטווד ותערוכה נוספת המתמקדת באיב סן לורן (שמקורה במונטריאול ובהמשך נדדה לפאריס).

המוזיאון לאמנות בפילדלפיה, שהקדיש ב-2004 תערוכה לאלסה סקיאפרלי, מציג בימים אלה תערוכת בגדים בעיצוב רוברטו קפוצ'י - מעצב ששמלות הערב המורכבות, רבות הקפלים ועזות הצבע שלו נראות כיצירות אמנות בזכות עצמן.

בנובמבר יארח המוזיאון לאמנות בדאלאס תערוכה של ז'ן פול גוטייה שנוצרה במקור במונטריאול. ספריית מורגן בניו יורק פותחת תערוכה בנושא "להאיר את האופנה: לבוש באמנות מימי הביניים בצרפת ובהולנד". ביוני תיפתח במוזיאון הילווד - אחוזה וגנים ששימשו בעבר כביתה של מרג'ורי מריוותר פוסט בוואשינגטון - תערוכה של שמלות חתונה ממשפחת פוסט.

ובמוזיאון שלבורן בוורמונט מתכננים להציג תערוכה שתיקרא "באופנה: סגנון עילי, 1690-2011", ותתבסס ברובה על אוספים שלא הוצגו שנים.

וורד מינץ, העומד בראש קרן שתומכת בתערוכות על טקסטיל ומעשה רקמה, אומר שלמוזיאון המטרופוליטן - שאוסף הבגדים החשוב שלו מככב מאז שדיאנה ורילנד פרשה עליו את חסותה בשנות ה-70 וה-80 - יש תפקיד מכריע בקידום הרעיון ש"האופנה יכולה להיות נושא למחקר".

הרולד קודה, האוצר האחראי במכון התלבושות של המטרופוליטן, סבור שהתחוללה כאן "תזוזה דורית", כהגדרתו. "עד לפני כעשר שנים, היחסים בין המוזיאונים לבין האופנה התאפיינו בחוסר נינוחות, אבל כיום הרבה יותר מנהלי מוזיאונים עוסקים באופן פעיל באופנה עכשווית".

התערוכות שהתקיימו בערים הגדולות הפכו את האופנה ללגיטימית גם במוזיאונים קטנים, ואף עיצבו את התבנית לגיוס כספים. גם תרבות הפופ מצדה מבליטה את קסמה של האופנה. "תוכנית טלוויזיה מצליחה כמו 'פרויקט מסלול', שקהל היעד שלה הוא צעירות, מבליטה את ההתעניינות הרבה באופנה בקרב פלח חשוב באוכלוסייה שיש לו חשיבות מכרעת גם בהקשר המוזיאלי", אומר טיילר גרין, עורך הבלוג "Modern Art Notes".

לא נועז מספיק

אלא שהרומן בין מנהלי המוזיאונים לבין האופנה אינו חף ממתחים. אמנם בתערוכה בדה-יאנג הופגנה נוכחות מרשימה, אך היא גם גרמה להרמה של לא מעט גבות, ואף נטען כי המוסד מעדיף "שטויות על פני אמנות" - כפי שכתב עוד ב-2007 קנת בייקר, מבקר האמנות של ה"סן פרנסיסקו כרוניקל".

גם הבלוגר טיילר גרין אינו חסיד של המגמה הזאת. "הם מציגים תערוכות מובנות מאליהן שפשוט נלקחו ממקומות אחרים", הוא אומר. "אלה אירועים שקורצים לקהל - אבל לא תערוכות מחקריות שראוי שמוזיאון בוגר יציג. זה איכשהו עובר כשמדובר בעיר קטנה או באוכלוסייה צעירה, אבל במוזיאון בוגר הייתי שמח לראות תערוכות נועזות יותר מבחינה אמנותית".

ביוקנן מהדה-יאנג מתייחס לביקורת בביטול ומציין כי הקסם של תערוכת בלנסיאגה נבע בין השאר מכך שהיא התבססה בעיקרה על 50 פריטים מהארון של המוזיאון. "התערוכות שלנו מגוונות ועשירות, והן משקפות את האוספים הפרטיים של המוזיאון", הוא אומר, ומזכיר גם תערוכות של ציורים אימפרסיוניסטיים ורישומים של דה וינצ'י. "בקרוב נציג תערוכה המוקדשת לפיקאסו".

ולרי סטיל, מנהלת המוזיאון במכון הטכנולוגי לאופנה, מצביעה על השיקולים המסחריים - לצד השיקולים האינטלקטואליים - בגל החדש של תערוכות הבגדים. "רוב מנהלי המוזיאונים לאו דווקא מתעניינים באופנה, שאינה נחשבת לאמנות בדרך כלל, אבל הם מכירים בפופולריות שלה. מובן שגם האמנות היא מסחרית, אבל יש לה שם של משהו שמעבר למסחריות, ואילו לבגדים אין שם כזה". ויש עוד צד לעניין, לדבריה: "רוב המבקרים במוזיאונים הן נשים, שהן גם המתעניינות יותר באופנה. מנהלי המוזיאונים מודעים לזה".

עוד סיבה לקדחת האופנה החדשה קשורה, לדעת מבקר האופנה דייב היקי, לכך שיש עודף מקום במוזיאונים. "מוזיאון אמור להתעלם מאמנות גרועה, המיוצרת בכמויות", הוא אומר. "הבעיה הגדולה היא שיש יותר מדי מוזיאונים שיש להם יותר מדי חלל למלא. אני לא מבין למה אסור להם למלא אותו בבלנסיאגה, במקום ביצירות של איזה אמן היפי מקולורדו. המעצבים הטובים הם אמנים, והם מעניינים".

ואכן, מאחורי הבהלה להתפיח שמלות נשף לקראת תצוגה עומדים חילוקי דעות פילוסופיים עזים בקרב אנשי חבר הנאמנים, מנהלי המוזיאונים, האוצרים והמבקרים. המחלוקת היא כמובן בשאלה מה נחשב לאמנות ומה לא, והמחאותיו של מי קבילות. ב-2005 נמתחה ביקורת על המטרופוליטן משום שהוצגה בו תערוכה מבגדי שאנל בתמיכת מענק של בית האופנה, והיו שסברו שמגע ידו של קארל לגרפלד, המעצב הנוכחי של שאנל, היה בולט מדי בתערוכה.

"אנחנו מוזיאון לאמנות כללית, ואני לא יכול להעדיף צורת אמנות אחת על האחרת", אומר מקסוול אנדרסון, מנהל מוזיאון אינדיאנפוליס, "עם זאת - אני לא רשאי לקבל מימון מהמעצב שאנחנו מציגים מיצירותיו. זוהי פגיעה בעצמאות היצירתית של האוצרים שלנו".

אבל קודה מהמטרופוליטן משוכנע שאמנים מסוימים הם חשובים מדי ואי אפשר להתעלם מהם. "צריך להתמקד ביוצרים אמיתיים", הוא אומר. לטענתו, קיבלו הוא ועמיתו, אנדרו בולטון, יד חופשית בעבודת האוצרות על תערוכת שאנל. "צריך לשפוט את התערוכה לגופה. לא נכון שהתפשרנו עליה, והנוכחות בה היתה עצומה".

מיאקי אמן, ארמני לא

אך דיליס בלום, האוצרת הראשית לתלבושות וטקסטיל במוזיאון פילדלפיה, אומרת שהיא נמנעת מלהעלות תערוכות שקיים בהן חשש שהמעצבים אוצרים תערוכות משלהם. "אנחנו לא רוצים לשמש במה לפרסום מותג", היא אומרת. "המעצבים הידועים ביותר הם אלה שהמקום שהם מקבלים במגזיני האופנה עומד ביחס ישר למספר הפרסומות שהם תורמים לעיתונים. הקהל מתייחס אליהם כאל קובעי הטעם, אבל הטעם הזה מעוות".

אף שבלום מסכימה כי ג'ורג'יו ארמני הוא "מעצב דגול", היא אומרת שבשום אופן לא היתה מציגה תערוכה מיצירותיו כפי שעשה מוזיאון גוגנהיים ב-2000. "אני מעדיפה אופנה כאמנות", אומרת בלום. "אני אוהבת מעצבים כמו ראלף רוצ'י, איסי מיאקי או אזדין אליה, שהיצירות שלהם מתעלות מעבר לאופנה".

כמה מהתערוכות חומקות מהמחלוקת הציבורית בדבר המימון בכך שהן מציגות מגוון של מעצבים סביב נושא רחב מסוים. כך למשל היה בתערוכה שהוצגה ב-2010 במכון התלבושות, "אשה אמריקאית: עיצוב זהות לאומית" (שמומנה בחשאי על ידי גאפ). התערוכה נפתחה במקביל לפתיחת תערוכה במוזיאון ברוקלין, שבמעין שירת ברבור לאוסף שלו, הציג גם הוא קשת רחבה של פריטים. האוסף של ברוקלין נמסר לא מכבר למטרופוליטן.

אנדרסון מאינדיאנפוליס מעדיף תערוכות נושאיות כאלה. הוא גם אהב את התערוכה "לשבור את המודה", שהוצגה במוזיאון לוס אנג'לס ב-2008 וחקרה את הדרכים שבהן חרגו מעצבים מודרניים ועכשוויים מנורמות באופנה. "אולי קשה יותר לאצור תערוכה סביב נושא, אבל היא מציגה צורת מחשבה חדשה".

תהיה הפילוסופיה שמאחורי תערוכות האופנה אשר תהיה, האוצרים תמימי דעים שיש עדיין מהמורות גדולות בדרך להצגתן. "גם לפני המיתון האחרון", אומרת בלום, "כשהיו כספים רבים בתאגידים, היה קשה להשיג מימון תאגידי - אלא אם כן למממן היתה מעורבות ישירה במוצר".

ויש עוד עניין אחרון: בגדים הם עניין שברירי. משך הזמן שבו אפשר להציג תערוכת אופנה הוא מוגבל משום שהחשיפה לאור פוגמת בבדים. "תמיד ראיתי בבגדים אמנות מתכלה", אומר דה לה רנטה בראיון טלפוני, ומוסיף: "אף פעם גם לא חשבתי שבגדים הם חשובים כל כך - כמו שהפכו להיות בזמן האחרון".



מתוך התצוגה ''בלנסיאגה וספרד'' במוזיאון דה-יאנג בסן פרנסיסקו. תצלומים: ג'ו מקדונלד, מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנויות; ג'ו רולינגס; קורביס


דייב היקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו