בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נתן זך מדבר על שירה, משוררים ועל דור הסקס

נתן זך השפיע על השירה העברית לא רק בשירתו, אלא גם בביקורות ובמאמרים רבים שכונסו כעת בספר "השירה שמעבר למלים". בראיון עמו הוא מבהיר מדוע הוסיף הערות לצד רשימתו על דליה רביקוביץ אך לא סייג את ביקורתו על יונה וולך, וטוען שמעטים הבינו כראוי את ההתקפה המפורסמת שלו על אלתרמן. על ימינו הוא אומר, שרק אנשים חזקים יכולים לכתוב בהם שירה

תגובות

"והאושר הגדול נתדלדל לחגים בודדים ומרוחקים זה מזה. והחגים היו למועדים (צאת ספרו של ידיד או צאת ספר משלך) והמועדים הולכים בודדים במועדם. והשמחה ממך והלאה, שמחת המעשים ושמחת המלים. ופחות אנשים שועים אליך, לראות אם שמח אתה ואם לאו" (מתוך פתח הדבר של "השירה שמעבר למלים")

---

באחד הימים צילצל הטלפון בביתו של נתן זך. מהעבר השני של הקו היתה נערה צעירה ששאלה אם תוכל לדבר עם מישהו שקשור לנתן זך. "את יכולה", אמר זך, "אבל אין צורך". "למה?" תהתה. "כי את מדברת עם נתן זך עצמו", השיב המשורר. הנערה לא הצליחה לעצור את תדהמתה: "מה, אתה חי עדיין"?

כשזך נזכר בסיפור הזה הוא צוחק. כנראה משום שגם הוא יודע כי פליאתה של הנערה על היותו בחיים לא מסגירה רק את בורותה ואת גילו המתקדם (80), אלא מלמדת גם עד כמה חרג עוד בימי חייו מדמות האדם בשר ודם ונהפך לסמל תרבות. תחושה דומה עולה גם כשניצבים מול דלת דירתו שמתנוססות עליה המלים "נתן זך". לרגע נדמה שזו אינה דלת כלל אלא כריכה של ספר, ועוד מעט תיפתח ואפשר יהיה להיכנס פנימה אל בין הדפים, אל תוך הסיפור, סיפור חייו של אחד המשוררים הידועים, החשובים והמשפיעים בשירה העברית המודרנית.

את הדלת-כריכה הזו פותחת שרה אביטל, שהיתה בת זוגו של זך וכיום היא ידידתו הקרובה ומסייעת לו רבות בעריכת כתביו ובפרסומם. "זך מיד יבוא", היא אומרת. כעבור כמה רגעים זך מגיח מאחד החדרים ומתיישב על כיסאו בלב הסלון המשקיף אל עבר כיכר רבין. "שלום שכן", הוא מברך אותי.

נחמד לברך כך אנשים, אני מהרהר לעצמי, ואפילו שוקע לרגע במחשבות עמוקות על איך כולנו בעצם שכנים על פני כדור הארץ, ועד כמה מתאים למשורר לברך כך את האנשים שהוא פוגש. רק לקראת סוף הראיון מתברר כי זך פשוט התבלבל וחשב שאני השכן שלו מהקומה השנייה, איש רשת ג' שבא לראיין אותו לתוכנית רדיו. ככה זה. קשה לדעת למה התכוון המשורר.

ההשפעה הגדולה של זך על השירה העברית אינה רק פרי השירה שכתב, זו שכונסה לפני כשלוש שנים בשלושה כרכים עבי כרס, אלא גם פרי התפקיד שנטל על עצמו כמבקר שירה. כמו ת"ס אליוט לשירה האנגלית, כך היה זך לשירה העברית - מחדש גדול, מתווה דרך, משורר ששירתו מעוגנת בתיאוריה, והתיאוריה שלו מלווה בשירה גדולה, אינטלקטואל שהשכיל לא לכתוב שירה אינטלקטואלית, ומשורר שידע לרגש מבלי לכתוב שירה רגשנית.

מאמרי הביקורת שכתב לאורך השנים, ופורסמו בעיתונים ובכתבי עת שונים, כונסו כעת בספר ששמו "השירה שמעבר למלים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). לומר על הספר הזה שהוא עב כרס זו לשון המעטה; נדמה שהוא יכול לעצור קליע אקדח במעופו. לא פחות מ-473 עמודים הוא מכיל, ויש בו מאמרים על שירתם של חיים גורי, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ ועוד רבים אחרים, וכמובן גם את "הרהורים על שירת אלתרמן", אותו מאמר מפורסם שכתב זך ב-1959 נגד הפואטיקה האלתרמנית ששלטה אז ללא עוררין בשירה העברית.

כל חובב וכותב שירה צריך לברך על צאתו לאור של מבחר המאמרים הזה, ואחרי שהוא מברך על כך, גם כדאי שיקרא בהם. לברך מפני שיש חשיבות גדולה בכך שכתביו הביקורתיים של זך לא ייעלמו אי שם בארכיוני העיתונים, אלא יהיו נגישים לכל מי שהשירה קרובה ללבו. ולקרוא, משום שהמאמרים מרתקים ושופכים אור גם על התפתחות השירה העברית בכללה, וגם על משוררים יחידים, פעמים רבות, כאלה שלולא כתב עליהם זך, היו נשכחים מלב ונעלמים בתהום הנשייה.

המשוררת הרוסייה, מרינה צווטאיבה, כתבה במסתה "המשורר על המבקר" (תירגמה רנה לטוין): "ביקורת של משורר גדול היא לרוב ביקורת של תשוקה: של אחווה או של זרות. לפיכך היא יחס ולא הערכה, לפיכך זו אינה ביקורת, ועל כן, אולי, אני מקשיבה". זך, כאמור, הוא משורר גדול, ואכן הכתיבה שלו על משוררים אחרים היא כתיבה שיש בה להט רב. כשהוא שיבח זה נעשה מתוך אחוות משוררים גדולה, וכשהוא ביקר זה נעשה בתבונה רבה. הוא לא חשש לבקר משוררים נחשבים כמו חיים גורי או לאה גולדברג, לשבח משוררים שהיו עדיין בראשית דרכם, ולזהות משוררים מצוינים שלא קיבלו תשומת לב ראויה בזמנם, כמו דוד פוגל וחיים לנסקי. כל המאמרים מנומקים ועומדת מאחוריהם תפישה פואטית עמוקה, שאפשר לא להסכים לה או להציב מולה טיעונים שכנגד, אבל אין ברירה אלא להתייחס אליה במלוא הרצינות.

את שירתו של אבידן, למשל, הוא משבח, אבל לא נמנע גם מלעמוד על חולשותיה: "כושר הביטוי וההתנסחות המופלא שלו היה ביסוד הגדולים שבהישגיו, אבל גם עקב אכילס שלו", הוא כותב, "היכולת לומר כל דבר (כמעט) על כל דבר (כמעט), בלשון חדה כתער, דולה מתוך משאבים הנראים לפעמים אינסופיים של תושייה לשונית, המצאה ומשחקי מלים, לא תמיד הותירה לאדם הרגיש, הפגיע והמיוסר מקום לגמגם בו".

ועל עמיחי, שנתן לו את כתב היד של ספרו הראשון "עכשיו ובימים האחרים" כדי שיוציא אותו לאור, הוא כותב: "ערכיה ההרמוניים של שירה זו, והאהבה בראשם, ערכים שחותם של בגרות רגש וטוב-לב טבעי טבוע בהם, הם בגדר חווייתה המרכזית, שאותה מגלה המשורר בכל שיר ושיר".

כינוס המאמרים נתן לזך גם הזדמנות להתבונן שוב במה שכתב ולחזור בו מאבחנות שהיום נראות לו שגויות. על דליה רביקוביץ כתב ב-1960, אחרי שפירסמה את ספרה הראשון "אהבת תפוח הזהב": "במיטב שיריה, דליה רביקוביץ, היא משוררת מקורית ונבונה המשכילה להטביע על כתיבתה חותם אישי מובהק גם בשעה שהיא כותבת בסגנון שאול ממקורות קדומים. בחלשים שבהם, לעומת זאת, אתה ניצב לנוכח תפאורה יומרנית מאוד, המנסה בדרכים שונות לחפות על העובדה שאין לה מה לומר". והנה בהערת שוליים בספר החדש כותב זך: "כאן נכשל הכותב באבחנה אווילית ביחס לספר שהוא אחד המופלאים ביותר של משוררי דורו".

גם קורא שירה מסור וקשוב כמו זך יכול לעתים להחמיץ שירה גדולה כשהיא מתדפקת על דלתו. במאמרו האקדמי והארוך ביותר בספר "זמן וריתמוס אצל ברגסון וביצירה המודרנית", מצטט זך מתוך שיר של יונה וולך, שהיתה אז משוררת בתחילת דרכה, ובסופו תוהה: "מה זה? שיר? - בל יאומן!".

לאבחנה הזאת לא מצורפת בספר החדש שום הערת שוליים. אבל זך לא מייחס לזה חשיבות מיוחדת. "אני לא רוצה להתווכח עם מי שהייתי לפני 50 שנה", הוא אומר, "זה שיר אחד של וולך, שהיתה אז משוררת צעירה מאוד. אני מאוד מעריך את וולך. לרביקוביץ הקדשתי מאמר שלם ולכן ראיתי לנכון לתקן את דעתי, השיר של וולך הופיע בתוך מאמר כללי יותר ואפילו לא צוין שמה, כך שלא מצאתי צורך לתקן".

על המאמר על אלתרמן הוא מעדיף לא לדבר. "אמרתי כל מה שיש לי לומר", הוא אומר, "זה מאמר שעוסק בריתמוס בשירה, וממילא יש מעט מאוד אנשים שמבינים את הדבר הזה לעומק". זך ככל הנראה לא אוהב לדבר על כך משום שלא נוח לו שבעקבות

המאמר הוא הוצב כ"אויבו" של אלתרמן ושהמאמר התפרש כמין מהלך של "רצח אב". גם בספר החדש, וגם בספרו "משנה לשנה זה: פרקי ביוגרפיה ספרותית" מ-2010, זך חוזר ומדגיש את ההערכה שלו כלפי אלתרמן ואף מספר כי אינו זוכר שום שיר של עצמו בעל פה, אבל יכול לצטט מן הזיכרון מתוך שיר של אלתרמן.

כך או כך, המאמר הזה נהפך כבר למיתוס גדול בשירה העברית. הדורות שבאו אחרי זך למדו כי כך יורש משורר גדול אחד את מקומו של משורר גדול אחר, כך מתחלפת שפת שירה אחת בשפת שירה אחרת. כך ולא אחרת. והנה פתאום כולם רוצים למרוד, ולא סתם למרוד אלא להכריז על כך בראש חוצות. אלא שהמאמר של זך לא חולל מהפכה אלא פשוט נימק אותה.

למעשה זך פירסם את המאמר הזה חמש שנים לאחר שיצא לאור ספרו של דוד אבידן "ברזים ערופי שפתיים", וארבע שנים אחרי שיצא לאור ספרו של יהודה עמיחי "עכשיו ובימים האחרים". כלומר, שינוי דפוס הכתיבה בשירה העברית היה צו השעה וצו השפה, ולא איזו מהפכה יזומה.

**

"ועצתי לכם ידידי וידידותי, אל תכתבו שירה אלא אם כן בנפשכם היא. אם רצונכם בתהילה הזעומה שהמדינה הזו מסוגלת להציע - על תגמול חומרי כבר אין מה לדבר - כתבו רומנים למשרתות וסיפורים מחדרי המיטות"

**

בפתיחת הספר מופיעה הקדשה לדליה רביקוביץ ואבות ישורון. "אלה שני האנשים שהייתי קשור אליהם ביותר", מסביר זך, "גם כבני אדם וגם כמשוררים". על רביקוביץ הוא מגדיל ואומר כי היא גדולת המשוררות שכתבו בעברית. תחת ההקדשה לשני המשוררים מופיע משפט ביידיש "אהבה שטארקר פון אייזן", שפירושו "האהבה חזקה מברזל". "ביידיש זה נשמע יותר יפה", אומר זך, "בעברית אני חושב על ברזל ומיד עולה בדעתי עופרת יצוקה, ועופרת מובילה אותי לעפר, ומלחמות באמת מובילות לאפר ועפר".

בן רגע נסחף זך, משורר שבשיא כוחו היה פוליטי רק לעתים רחוקות מאוד (פוליטי במובן הצר של המלה), אל עבר הפוליטיקה וענייני השעה. בין היתר הוא מספר כי לאחרונה שלח ברכה לראש העיר תל אביב רון חולדאי, משום שזה דאג להשיב את שבוע הספר אל כיכר רבין.

"אני לא איש פוליטי", הוא מצהיר, "במשך שנים רבות לא כתבתי שיר פוליטי. במלחמת לבנון לא יכולתי להתאפק ואז יצא השיר 'כי האדם עץ השדה', שנעשה לשיר אבל לאומי. כל פעם שהייתי הולך ברחוב ושומע אותו מחלונות הבתים, הייתי רץ הביתה כדי לבדוק מי מת".

אבל גם אל השירה שכתב בימי מלחמת לבנון הוא לא מתייחס כאל שירה פוליטית. "אני מעדיף לקרוא לזה שירת מחאה", הוא אומר, "לשירה פוליטית יש סדר יום, נטייה מפלגתית. אני מעולם לא הייתי שייך למפלגה, חוץ מאשר ב-1949, כשהייתי קצין במלחמת השחרור וכפו עלינו להירשם למפא"י. עוד יש לי את הפנקס הזה של מפא"י. אבל מאז אין לי פנקסים. כלומר, יש לי המון פנקסים, אבל לא של מפלגות".

"טיעונים ופולמוס, גם כשהם צודקים, אינם שירה", הוא כותב באחד המאמרים בספר. "שיר פוליטי צריך שתהיה בו חוויית כאב אישית", הוא מסביר כעת, "התנגדות פנימית להוויה של שכול ומלחמות. שיר פוליטי הוא מוצלח כאשר המשורר מבכה על משהו שהיה ואבד".

ומה בנוגע למשורר כמו אורי צבי גרינברג, שכתב שירה פוליטית טעונה בכאב אישי, מן הצד השני של המתרס, הצד הימני שלה? "גרינברג היה משורר גדול", אומר זך, "אבל כל ההתקפות שלו בשירים על השמאל, עם קללת ה'אל טל ואל מטר עליכם', זה לא שירה טובה. פגשתי את גרינברג לא פעם", הוא מוסיף ומספר, "נהגתי ללוות אותו לביתו. כל הדרך הוא היה מדבר בלי הפסקה ולא נותן לי להוציא מלה. כשהגענו לבית שלו, אמר לי שהוא רוצה ללוות אותי חזרה לבית שלי. חשכו עיני, שוב ללכת אתו את כל הדרך הזו ולהקשיב לדיבורים האלה. מה יהיה אם ירצה אחר כך שאלווה אותו שוב לבית שלו?"

זך מרבה להיזכר בפגישותיו עם משוררים אחרים. "רוב בני דורי כבר מצמיחים פרחים", הוא אומר, "יש לי יותר מדי זיכרונות, הייתי יכול לחיות עם פחות. לא טוב לחיות הרבה, שכל החברים שלך מתים. בגלל זה אני אוהב את 11 השנים שהייתי באנגליה, יש לי משם מעט זיכרונות. זה היה רצף כזה של ימים שקטים ורגועים, בדירה שנשקפת אל הרבה עצים".

**

"היוצר הישראלי העתידי יצטרך, אולי, לאטום לעתים תכופות יותר את אוזניו, להיות, אולי, מסוגר יותר, חזק יותר, מבודד יותר - כדי להיות יותר אדם. 'האדם תחת כיפת השמים' של העתיד יצטרך, אולי, גם להיות משונה יותר, כדי לכתוב מה שבתנאי העבר יכול היה לכתוב אדם דומה יותר בהרגליו ובאורח חייו ובילוייו לסובבים אותו. במלה אחת: יהיה עליו להיות יחיד יותר" (1963)

**

כבר בתחילת שנות ה-60 הרגיש זך כי הסביבה התרבותית משתנה ללא הכר, שלא זו בלבד שקוראי השירה ילכו ויתמעטו, אלא שגם האפשרות לכתוב שירה טובה תלך ותעשה נדירה יותר עם השנים ותדרוש קורבן גדול יותר. "רק אנשים חזקים שיכולים לבודד את עצמם ולא לצפות לשום שכר ולא לצפות לשום תהילה חפוזה, רק אלה יוכלו לכתוב שירה", הוא מסביר כעת, "משורר תמיד היה יצור נדיר והיום עוד יותר. כל תרבות האינסטנט הזאת שאנחנו חיים בה כיום לא חותרת לאיכות. אין מה לעשות, קפה אינסטנט זה לא כמו קפה שאתה שותה במאהל בדואי וטורחים עליו שעה ארוכה".

"היום יש ספרי טיסה", הוא מוסיף, "זה אומר הכל. טוב שאין ספרים לאוטובוס אגד. היום רק סקס מוכר. זה דור הסקס. זו השפעה של תת התרבות האמריקאית". דעתו נחרצת בכל הנוגע למבצעים של חנויות הספרים. "זה לא קיים בשום מקום דבר כזה. לקבל ספר בחינם", הוא טוען, "השוק המסחרי הזה הוא מכה אנושה לספרות. כל מדינה נורמלית היתה אוסרת על התנהלות כזאת".

המשורר מאיר ויזלטיר טען לאחרונה שאין הוא אוהב הלחנות שירה משום שזה כופה ניגון אחר על הניגון הטבעי שיש בשיר מלכתחילה. בשיריו של זך, שמעיד על עצמו שהוא מגיע אל השירה קודם כל מעולם המוסיקה, יש תמיד מוסיקליות פנימית רבה, אותה מוסיקליות טבעית שלמעשה אפשרה לו לוותר על המשקלים והחריזה הסדורה לטובת מקצב חופשי יותר. האם גם הוא אינו חש בנוח מול ההלחנות של שירתו? "אם מקבלים את דעתו של ויזלטיר", הוא אומר, "אז צריך לבטל את ברליוז שהלחין את שיריו של תאופיל גוטיה, ואת שוברט שהלחין את גתה, ואת בטהובן שהלחין את שילר בסימפוניה התשיעית, או את קורט וייל שהלחין את ברכט. הברית בין מוסיקה לבין שירה קיימת מימי יוון העתיקה, זו הרי לא המצאה ישראלית".

עם זאת גם זך מסתייג מכמה לחנים שהוצמדו לשיריו, "כאשר מתי כספי הלחין את 'איך זה שכוכב' הוא תרם לשיר את המנגינה שלו וזה יצא צירוף מופלא, אבל כאשר נעדרתי מן הארץ הוא הלחין את 'כשאלוהים אמר בפעם הראשונה', ואני לא הייתי מאשר דבר כזה. הוא כפה מנגינה לא מתאימה על השיר. זה לא שיר להלחנה. ככל שהשירה יותר לירית היא יותר פתוחה להלחנה. אם היא אינטלקטואלית או פוליטית או שירה מושגית, אז רצוי לא להלחין את זה".

מלבד ההלחנות הרבות לשיריו, הם גם מתורגמים לשפות רבות. "עכשיו יצא התרגום הכי טוב של השירים שלי", הוא מכריז, ואביטל ניגשת אל אחד החדרים ושבה עם חוברת שירים דקיקה. עלעול קצר מבהיר כי השירים כתובים בסינית.

איך אתה יודע שזה התרגום הכי טוב של השירים שלך, אתה יודע סינית?

"לא. דווקא בגלל זה, אני לא יכול לזהות את השגיאות, אז זה התרגום הכי טוב", צוחק זך, "כשתירגמו אותי לספרדית למשל, וספרדית אני קצת מבין כי אני יודע איטלקית, אז ראיתי שבשיר 'שיר ערב', שבו אני אומר 'כשאמרה לי נערתי' אז המתרגם תירגם 'זוגתי'. מה פתאום זוגתי? הייתי בחור צעיר כשכתבתי את השיר הזה. אחרי מבצע סיני הייתי נשוי שנתיים, אבל אחר כך כבר לא עשיתי את הטעות הזאת".

זך אכן שמר על בדידותו בקנאות. "כשבדידות אינה פחד נולדת שירה", כתב פעם בשירו. "בצד השני של המיטה שלי, במקום אשה, מונחים ספרים", הוא אומר, "אני ישן עם ספרים. אני גם שוקל לבקש שירחיבו את הקבר שלי כדי שאוכל להכניס את כל הספרים שלי לשם".

האהבה לספרים היא בדמו, ואין מדובר רק באהבה לשירה, אלא לספרים עצמם. גם היום הוא מקפיד לבקר בכל שבוע בשוק הפשפשים ולחפש שם מציאות. הוא שולף חוברת מצהיבה שקנה שם לאחרונה ועיניו זורחות בהתלהבות. "שלושה שקלים בשוק הפשפשים", הוא אומר, "לא להאמין". זוהי חוברת שכותרתה "הקבוצה" והיא מכנסת מאמרים על חיי הקיבוץ. הסיבה שזך מתלהב היא שאחד המאמרים הוא של א.ד גורדון.

"פעם קניתי במכירה של אוניברסיטת חיפה ספר של עגנון", הוא מספר, "מתברר שכשהוא נסע לפראג הוא התארח אצל פליקס ולטש, ידידו הטוב של קפקא, והעניק לו את הספר הזה ובתוכו כתב שיר. שיר של עגנון, אתה מבין, אולי השיר היחיד שעגנון כתב אי פעם, ולא רק זה. הרי כל חייו עגנון הכחיש השפעה של קפקא וטען שאינו מכיר את החבורה הזאת, והנה מתברר שהוא הכיר אותם היטב. ואוניברסיטת חיפה מוכרת את זה, וכשאני שואל את מנהל הספרייה, אז הוא אומר, 'נו אז מה, יש לנו מהדורה חדשה של הספר הזה, אנחנו לא צריכים את זה'. אני חי בין ברברים. יום אחד גם הספרים שלי יישכחו, אבל אולי יהיה איזה זך משוגע אחד שיסתובב בשוק הפשפשים ויקנה אותם". *

המוסיקה שבין המלים | המלחין שלומי פריג' מספר על העבודה המשותפת עם נתן זך עם צאת הדיסק החדש "אהבה צומחת בלילות"

נתן זך הוא אחד המשוררים הישראלים המולחנים ביותר, לצד אלתרמן, רחל ולאה גולדברג. אבל להבדיל משלושת האחרים, שיריו של זך אינם כתובים במשקל ובחרוז, אלא בריתמוס חופשי. המלחין שלומי פריג' אינו חושב שזה מקשה על הלחנתם. "בשירים של נתן זך קיימת הרגשה מוסיקלית יוצאת מן הכלל", הוא אומר, "ממש כאילו הלחן קיים בשיר עצמו וכל מה שנותר לעשות הוא לפלס את הדרך למוסיקה לצאת מבין המלים".

הדיסק שיצא כעת, "אהבה צומחת בלילות", הוא שיתוף הפעולה השני בין פריג' לזך. קדם לו הדיסק "כמה נהדרת היית". בשניהם קורא זך משיריו על רקע המוסיקה שחיבר המלחין. פריג', בן 37, למד מוסיקה בבית האופרה של ברלין ובאקדמיה למוסיקה בתל אביב. הוא ניגן בתזמורת האנדלוסית הישראלית והתארח כנגן בתזמורת הקאמרית הישראלית, בתזמורת סימפונית של ירושלים, וזו של חיפה. "המפגש בין השירים של זך והמוסיקה שלי התחיל משיר אחד שהלחנתי מתוך הספר 'שירים שונים', ונמשך לאורך שש שנים שבהן לסירוגין נכתבו, והוקלטו הלחנים והמלים", הוא מספר.

מהו תהליך העבודה על השירים האלה?

"נתן בחר שירים ובא לאולפן לקרוא אותם. הוקלטו כ-40 שירים שונים. בחרתי להתעלם במידת האפשר ממשמעות הטקסט, ולא לקרוא אותו, רק להקשיב. ומתוך כך בחרתי להלחין רק את השירים שנטו לכיוון המוסיקה ופחות שירים שאולי הייתי רוצה להלחין בגלל משמעותם".

יש הבדל מהותי מבחינתך בין התקליט הראשון לבין השני?

"בתקליט הראשון ניסיתי להתרחק ככל האפשר מקשר אישי עם זך, כדי שאוכל לגשת אל השירים בלי לחשוש שאטעה באינטרפרטציה.

"לתקליט השני ניגשתי אחרי הכרות והערכה עמוקה לזך, שעודד אותי לצאת למסע המוסיקלי. זה עזר לי לנסות כיוונים חדשים בהלחנה ובתזמור. אופיו של התקליטור קאמרי. ניכרים בו יותר צבעים של כלי מיתר ובעיקר המון סוגים שונים של שירי אהבה".

לא אמרת דבר זולת הכל

ביוני הקרוב ייצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד הספר "פסנתרי הכחול" המאגד תרגומים חדשים וישנים של נתן זך לשיריה של המשוררת אלזה לסקר-שילר. לצד התרגומים יופיעו גם שירים שכתב זך על המשוררת ואליה. הנה אחד מהם.

נתן זך

לאלזה

עכשיו שלמה מלאכת?, היא מלאכת היגון

שמן האפר עוד ציוית עלי לחמול

כי זה שיר? על דל שפתי ינון

כמו לא אמרת דבר זולת הכל.

בינתים עודי חי גם בלעדי?

קשה את לי כמו אבן הטועים

חלום אחד חלמת בכתב שמי?

וכל מה שעוד לב בו הוא רק חיים.

והוא עודו פועם כי כך נגזר

עוד במפגש שלא נפגשנו בברלין:

ללמוד מן המוקדם על המאוחר

ובשניהם לשהות בלא להאמין.



נתן זך. ישן לצד ספרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו