בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רונית ברגמן, הסולנית לשעבר של "פלסטיק ונוס", מדברת על שפה וזיכרון

השפה היא חומר גלם נפיץ במיוחד לברגמן, שחייה עברו בין ישראל, אנגליה ומקדוניה. עם יציאת אלבום חדש ל"Undone", היא מספרת על הזיכרון הראשון שלה - אזעקה במלחמת ששת הימים - ומסבירה למה היא מכנה את העברית "עבריתוש"

תגובות

זה היה בסוף הקיץ, והאוויר בכפר המקדוני שבו רונית ברגמן ולהקת "Undone" עבדו על האלבום החדש שלהם היה מן הסתם חמים. כשברגמן מספרת על כך, בראיון שמתקיים לרגל צאת האלבום, היא מתחילה לשיר באופן אוטומטי את השיר של צביקה פיק, ואז מפסיקה וצוחקת צחוק גדול. אי אפשר לא להצטרף אליה. זה רגע אירוני מקסים.

מי שמכיר את גוף היצירה הכחוש-אך-מרשים של ברגמן, ובמיוחד מי שראה אותה מתפתלת וצורחת בהופעות של להקתה הראשונה "פלסטיק ונוס", יודע שלא יכול להיות מרחק גדול יותר מזה שמפריד בין הצעקה החשופה והמדממת שלה לבין הימנון הדיסקו שטוף השמש של המאסטרו. למרות זאת, ואף על פי שברגמן בילתה את רוב חייה הבוגרים הרחק מישראל, אי אפשר להוציא ממנה את המטען התרבותי הכל-ישראלי שהוטבע בה בנערותה. ברגע שהמלים "זה היה בסוף הקיץ" יוצאות מהפה שלה, הלחן הצמוד הוא לא רשות אלא חובה. רונית ברגמן שרה צביקה פיק, מי היה מאמין.

אז האלבום החדש של הלהקה של ברגמן נולד בסוף הקיץ של השנה שעברה. זה היה תהליך ספונטני וחצי מאולתר, היא מספרת. ברגמן והגיטריסט דארקו טסבסקי - לא לבלבל עם דארקו ינבסקי, בן-זוגה של ברגמן, שחבר אף הוא ב"Undone" - עבדו על כמה שירים ביחד, הוזמנו להופיע באולפן של תחנת רדיו אלטרנטיבית בסקופיה, בירת מקדוניה, נהנו עד הגג מההופעה, צירפו אליהם עוד כמה מוסיקאים, ואז הגיעה הזמנה מפסטיבל שירה, ששיכן את ברגמן וחבריה בכפר מקדוני למשך עשרה ימים של הכנות לקראת מופע בפסטיבל.

המופע היה כל כך מוצלח, שברגמן ושותפיה החליטו להקליט את השירים. חלק מההקלטות נעשו בביתם של ברגמן וינבסקי בסקופיה, הקלטות נוספות נעשו בכפר אחר, "בבקתת עץ עם אקוסטיקה מגניבה", אומרת ברגמן. את התוצאה, האלבום "If We are Here", אפשר לקנות מהשבוע בחנויות הדיסקים בישראל.

זה אלבום נהדר: עשיר ודינמי מבחינה מוסיקלית, חריף ומדויק מבחינת התוכן המילולי. כשמאזינים לו מפתה לחשוב על המשמעות הכפולה של המלה "ניסיון": מצד אחד חוכמה שנצברת עם הגיל, ומצד שני התנסות ונהייה אל החדש. מעט מאוד אלבומים של יוצרים בשנות ה-40 לחייהם (ברגמן בת 47) מבטאים את שני המובנים של המלה "ניסיון", ו"If We are Here" הוא אחד מיחידי הסגולה האלה.

האלבום של "Undone" הוקלט במקדוניה מפני ששם ברגמן חיה כעת עם בן-זוגה ושני ילדיהם בני העשרה. הם חזרו למקדוניה לפני שנה וחצי אחרי שלוש שנים בישראל, שאליה הגיעו אחרי ארבע שנים קודמות במקדוניה, שאליה הגיעו אחרי שנים שבהן חיו בלונדון, שם נולדו שני הילדים. "מי יודע מה הם יגידו כשישאלו אותם מה שפת האם שלהם", תוהה ברגמן.

לבכות במקדונית

השפה היא הדבר שמעסיק את ברגמן יותר מכל. קשה לחשוב על אלבום של מוסיקאי ישראלי אחר שהופך בסוגיה הזאת בצורה כל כך דחוסה ומעניינת. אחת הסיבות לכך היא שברגמן היא לא רק זמרת אלא גם משוררת. סיבה נוספת נעוצה בנדודים הבלתי פוסקים שלה. בשביל יוצרים כמוה, שנעים מארץ לארץ ושום מדינה היא לא ביתם, השפה היא חומר גלם הרבה יותר בעייתי ונפיץ מאשר בשביל יוצרים שיש להם מדינה אחת ושפה אחת.

הנה, למשל, השיר "עבריתוש", שנכלל באלבום החדש (שרובו מושר באנגלית, אך יש בו כמה שירים בעברית): "עבריתוש/ תמיד הברזתי לנאמנות שלך/ מצטערת. לא נתתי לך לגדל אותי/ לשכוח מלה ועוד מלה/ ועוד/ המלים מחליקות/ כגרעיני לימון/ בורחות אל ג'ונגל הסלט/ מישהו אמר/ שחייבים להרוג שפות זרות/ להקריב אותן למענך/ אבל הוא לא נתן עצות/ למי ששפת האם שלו היא/ זרות/ זרות".

למה את קוראת לעברית "עבריתוש"? מדוע את מקטינה אותה, מזלזלת בה?

"אני בכלל לא מזלזלת. ממש לא. להיפך, מתוך קרבה אני מדברת אל העברית בצורה הזאת. כשאני אומרת עבריתוש, זה כאילו שאני מדברת עם חברה טובה. זה שם חיבה. אני עושה הרבה פעמים האנשה לנושאים שמעניינים אותי. זה עוזר לי לתקשר אתם. זה קורה גם עם המוות, שמקבל צורה של אדם בכמה שירים באלבום.

"אבל אם הרגשת תסכול מסוים ב'עבריתוש', אני בטוחה שהוא קיים שם. למעשה, אני שומעת את זה בטון שבו דיקלמתי את המלים בשיר".

התסכול הזה נובע, בצורה פרדוקסלית לכאורה, מכך שבפעם הראשונה בחייה ברגמן מרגישה שהיא מוכנה להתביית. "החזרה שלנו למקדוניה לפני שנה וחצי מובילה לזה שזאת הולכת להיות הפעם הראשונה שאני" - היא משתהה למשך שתיים-שלוש שניות, ואז אומרת - "משתקעת איפשהו".

זאת היתה פאוזה מרשימה.

"כן", צוחקת ברגמן, "זאת מלה לא פשוטה בשבילי. אבל הגעתי לשלב בחיים שבו אני מרגישה מוכנה להקים בית משלי".

אז ממה נובע התסכול והעצב שקיימים ב"עבריתוש"?

"מכך שעם המעבר הנוכחי למקדוניה היה לי ברור שזהו, משהו מסתיים כאן. משהו שבעצם הסתיים לפני המון שנים, כשעזבתי את הארץ לראשונה. נורא כואב לי שלא הייתי כאן בשביל לתת לשפה לגדל אותי. עזבתי את הארץ בגיל מאוד צעיר ואולי מתישהו אחזור, אבל זה לא הולך לקרות בזמן הקרוב. וזה כואב. השפה מחפשת אותי, מנסה לשמור אותי קרובה אליה, אבל לא מצליחה. זה מחליק כמו גרעינים של לימון".

מקדונית את מדברת?

"לא רהוט, אבל מדברת. מתקשרת".

בספר השירים שהיא מתעתדת להוציא בקרוב במקדוניה (שירים שנכתבו בעברית ואחר כך תורגמו למקדונית ואנגלית) יש שיר שנקרא "אני בוכה במקדונית". "דמעותי מדברות מקדונית טוב ממני/ מבקשת מהן: למדו אותי/ דברו אתי לאט/ דרך הפיוס שבעיני אחר/ מבינה/ חיוכים יותר מבדיחות/ מבינה/ קולות יותר ממשפטים/ הצחוק מספר לי סיפורים של מלים/ מתחקה/ אחר הבעות, לא אחר דוברים/ נאחזת/ בשקט לעתים מדי קרובות".

בשיר "עבריתוש" ברגמן מדברת על "מי ששפת האם שלו היא זרות". כשהיא נשאלת מאיזה גיל מלווה אותה תחושת הזרות, היא אומרת: "אני לא מרגישה עד כדי כך זרה, ואני בכלל לא בטוחה שאני יודעת מה המשמעות של המלה הזאת, זרות. עולה בי כרגע מחשבה שאני לא בטוחה איך היא בדיוק קשורה לשאלה שלך. הזיכרון הראשון שלי מהחיים הוא אזעקה של מלחמת ששת הימים. הייתי בת שנתיים וחצי. אל תשאל אותי למה זה עלה כרגע. האם אני זרה למדינה? למקום? ללאום? לדת? לעצם זה שאני בן אדם? אני לא יודעת".

מעניין שהזיכרון הראשון שלך הוא של אזעקה, מפני שהמוסיקה של "פלסטיק ונוס" נשמעה כמו אזעקה, או כמו משהו שרוצה להיות יותר חזק מאזעקה.

"אולי הכל זה ניסיון לגרש את האזעקה בצורה כזאת או אחרת".

המוסיקה שהיא עושה היום רכה וחרישית יותר, לפחות בחלק מהזמן (יש גם שירים רבי עוצמה באלבום החדש), אבל בימי "פלסטיק ונוס" התשוקה "לגרש את האזעקה" היתה המוטיבציה הבסיסית שלה ושל חבריה ללהקה.

זעקת כאב

"פלסטיק ונוס" החלה לפעול בתל אביב ב-1990. ברגמן, שגדלה בחיפה (אחיה הוא הבמאי ניר ברגמן), חזרה משהות של כמה שנים בסן פרנסיסקו. היא למדה משחק בבית צבי אבל רצתה להקים להקה וחבר הציע לה לפגוש שני מוסיקאים צעירים שהגיעו לתל אביב ממגדל העמק, הגיטריסט יורם גור והמתופף דיימונד. הבסיסטית הגר מגן השלימה את אחת הלהקות הטוטאליות ביותר בגל להקות השוליים של תחילת שנות ה-90. שאון גיטרות מחריש, משפטי מחץ שנחקקו בזיכרון לבלי שכוח ("ככה זה לא יכול להמשיך!", "רק אם תחבק זה יעזור"), אווירה כללית של צפירות עולות ויורדות, הופעה בימתית קיצונית למדי, ביקורים של משטרת ישראל באמצע הופעות. זאת בהחלט לא היתה להקה חלבית.

הרעש ש"פלסטיק ונוס" עשו הושפע במידה רבה מהלהקות האנגליות והאמריקאיות של התקופה (ברגמן אומרת שהיא לעולם לא תשכח את ההופעות של "סוניק יות", "ג'יזס אנד מרי צ'יין" ו"מיי בלאדי ולנטיין" שראתה בסן פרנסיסקו בשנות ה-80), אבל היתה לו גם סיבה פנימית יותר. "רצינו שזה יהיה כמה שיותר רועש כי זאת היתה זעקה מלאת כאב למשהו יותר שפוי", אומרת ברגמן. "וחוץ מזה, כשאתה בשנות ה-20 שלך ואתה מקים להקה, קשה לי לחשוב על לא לצעוק".

ב-1992 "פלסטיק ונוס" עברה ללונדון, ללא דיימונד המתופף (שנשאר בארץ, חזר בתשובה ומת לפני כחמש שנים). "רצינו לפעול במקום שבו מתרחשת יותר מוסיקה מהסוג שאנחנו אהבנו ועשינו. אחי עשה אז סרט על הלהקה וקרא לו 'רעש בשקט'. השם הזה לקוח ממשפט שאמרתי שם. דיברתי על הארץ ואמרתי: למה לא נותנים לנו לעשות רעש בשקט?" (הסרט הוקרן פעמים אחדות בסינמטקים לפני זמן רב, ואנשי המועדון הירושלמי אוגנדה מתעתדים להוציא אותו בדי-וי-די בחודשים הקרובים).

ברגמן אומרת שהיא לא זוכרת שהלהקה נסעה ללונדון עם ציפיות מוגדרות "חוץ מאשר להכיר את לונדון מבפנים". הם הוציאו אלבום בחברת תקליטים של מלכה שפיגל וקולין ניומן, אחר כך עשו עוד כמה תקליטי דמו, אבל ב-1997 יורם גור נפגע קשה בתאונת דרכים ו"פלסטיק ונוס" לא יכלה להמשיך לעבוד. הגר מגן חזרה לישראל (היא עיצבה את העטיפה של האלבום החדש של "Undone") וגור נשאר בלונדון, עבר תהליך שיקום ממושך וברגמן מספרת שהוא ממשיך ליצור מוסיקה. "אני משוכנעת שעוד נעשה דברים ביחד, אולי אפילו משהו עם הדמואים האלה", היא אומרת.

לפני התאונה של גור, כש"פלסטיק ונוס" עשתה סיבוב הופעות באירופה, ברגמן הכירה את בעלה, דארקו ינבסקי. "המתופף שלנו, שהיה מקדוני, אירגן לנו הופעה במקדוניה, וכשטסנו להופיע בארץ השארנו את הוואן שלנו במקדוניה. כשחזרנו לקחת אותו פגשתי את דארקו, ובתוך זמן קצר היה ברור שאנחנו זוג", היא מספרת. ינבסקי הוא מוסיקאי, שניגן בצעירותו בלהקות פאנק ואחר כך שילב מוסיקה אלקטרונית ותעשייתית, שילוב שניכר היטב בצליל של האלבום החדש של ברגמן ו"Undone".

ינבסקי נסע עם ברגמן ללונדון, שם הם חיו עד שעברו ב-2002 למקדוניה. כשברגמן נשאלת אם המניע למעבר היה הגעגועים של ינבסקי, הרצון שלה לנסות מקום חדש או האינטנסיביות של לונדון, היא משיבה: "Yes to all".

מקדוניה התגלתה "כמקום מאוד רגוע אבל לא באופן פסטורלי. יש שם איזושהי התעקשות טבעית עדינה לשמור על מסורת אנושית פשוטה, בריאה ובסיסית, אף על פי שעכשיו מתחיל שם גל של לאומנות. זאת מדינה מאוד ענייה, אבל אני מצליחה לראות את היתרונות של זה. אין שם מה שיקראו כאן איכות חיים. זה לא קיים שם. אבל מבחינה תרבותית זה מקום מאוד לא עני. יש הרבה מוסיקה, הרבה אמנות".

ב-2006, אחרי ארבע שנים במקדוניה, ברגמן, ינבסקי ושני הילדים עברו לישראל. "הבן שלנו היה לפני כיתה א', הבת התחילה כיתה ג', ונורא רציתי שהם איכשהו יגדלו פה", היא אומרת. "בעלי שיתף פעולה, אבל זה לא הבית שלו. לכן לא נשארנו כאן".

בשלוש השנים שחיו בארץ ברגמן לימדה רוק בבית הספר הפתוח בחיפה. בעיקר ילדי בית ספר יסודי, אבל לפעמים גם ילדי גן ותלמידי תיכון. איך מלמדים רוק? "התחלנו כמובן בצפייה בסרט 'School of rock'", צוחקת ברגמן. "אוי, ג'ק בלאק. אני לא יודעת כמה פעמים ראיתי את הסרט הזה. ואז הילדים הוזמנו לעשות מצגות על מוסיקאים שהם אוהבים. זה היה דבר מדליק בפני עצמו. ואחר כך התחלנו לעבוד, ועם כל קבוצה זה זרם לכיוון אחר. היו ילדים שמיד הקימו להקה, היו ילדים שהיו יותר בעניין של תנועה, היו ילדים שבאו מהכשרה קלאסית ופתאום מצאו את עצמם מלחינים שיר רוק, והיו כאלה שאירגנו את ההופעות. הרעיון היה שכל ילד יגלה את עצמו באופן שהיה חדש לו, בתוך קבוצה של ילדים. זאת היתה חוויה מדהימה". *



רונית ברגמן. מרגישה מוכנה להקים בית משלה


''פלסטיק ונוס'', 1991. בלי ציפיות מוגדרות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו