בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך ניצל ג'וני קאש

איך הצליחה קבוצה של אמני אינדי בריטים להציל את הקריירה הדועכת של ג'וני קאש ולהפוך את זמר הקאנטרי לסמל תרבות חדש

תגובות

מכל הגלגולים הרבים שעברו על ג'וני קאש, הפיכתו למומחה לאינדי בשנות ה-80 היא מן הסתם המוזרה ביותר. "לשמוע את קאש מתלהב מ'גאי בייקרס און אסיד' - זה ללא ספק אחד השיאים של חיי", אומר המוסיקאי, מבקר הרוק ומגיש הרדיו הבריטי מארק ריילי. "הוא היה ממש בעניין, ידע לדקלם את השמות. אני זוכר אותו מדבר על להקת 'That Petrol Emotion'. זה היה מפתיע מאוד".

ריילי, כיום מעמודי התווך של תחנת הרדיו האינטרנטית בי-בי-סי6, היה לפני כ-20 שנה חבר-לשעבר בלהקת "Fall" שטיפח כמיהה להפיק אלבום מחווה ראשון מסוגו לג'וני קאש. הוא הצליח במשימה, בעזרת ג'ון לנגפורד מהלהקה החלוצה בתחום הקאנטרי-פאנק "The Mekons". האלבום, "Til Things Are Brighter'", שיצא בחברת רד ריינו ב-1988 וכבר מזמן אזל, כלל את כל המי ומי בין אושיות האינדי, הפאנק והפופ של שנות ה-80. מארק אלמונד שר בו את "Man in Black" ומרי בייקר מלהקת הרוק הפסיכדלית "גאי בייקרס און אסיד" קרע את "A Boy Named Sue" ושתל את הקללה המעודכנת "Motherfucker" במקום הצירוף המקורי "Son of a Bitch".

האלבום הזה היה מחווה מחוספסת, רעשנית, ולעתים נחותה באיכותה - אבל גם מוצלחת במפתיע. יש לכאורה משהו מוזר בכך שיצירתו של אמן אמריקאי כל כך כמו קאש מוגדרת מחדש באולפנים ובפאבים של לידס, מנצ'סטר ולונדון - אבל החיבור בין קאש לחבורת המוסיקאים הבריטים המחוספסים היה צעד הראשון בדרכו הארוכה חזרה אל התודעה הציבורית, כולל הצלחה ביקורתית ומסחרית, לאחר שכבר נחשב כמי שהקריירה שלו הסתיימה.

17 שנה חלפו מאז הציג המפיק המוסיקלי ריק רובין את קאש לקהל חדש, עם האלבום החשוב "American Recordings", שהופיע כמה שנים אחרי האלבום החלוצי שהפיק ריילי, וקשה כיום לדמיין תקופה שבה קאש לא היה שם נרדף לקוליות. אבל ב-1988 הדברים נראו אחרת לגמרי. ב-1986 החליטו בחברת התקליטים קולומביה שאתה עבד 30 שנה, לבטל את החוזה עמו. לאחר עשר שנים שבהן לא הוציא סינגל או אלבום מצליח, קאש לא רק נדחק לשולי תעשיית מוסיקת הקאנטרי, אלא גם נקלע לשיתוק יצירתי. הוא היה בתחילת שנות החמישים לחייו והקהל העיקרי שלו אז היה על גבול הפרה-היסטוריה.

"גדלתי עליו כילד קטן מאוד וזה נשאר אתי", אומר ריילי, "אבל רוב האנשים שהקשיבו לבואי ול'סטוג'ס' פיספסו אותו. כשהלכנו להופעות שלו בשנות ה-80 ב'מנצ'סטר אפולו' או ב'פאלאס', 95% מהקהל היו זקנות שצובעות את השיער בסגול. זה היה כמעט קברטי. הוא היה בנקודת השפל הכי נמוכה שלו במדד הקוליות". לנגפורד: "היפסטרים צעירים לא דרכו בהופעות שלו. אני ומארק היינו הצעירים ביותר שם".

אבל ההילה של קאש נותרה עדיין וכשהוא גילה כי סר חנו סר לא רק בעיני הממסד של מוסיקת הקאנטרי בארצות הברית אלא גם בעיני כמעט כל האחרים במולדתו - הוא מצא יד מושטת ותמיכה מעבר לים.

המוסיקה של ניק קייב, יותר מכל מוסיקאי אחר, נשמעה לא אחת כמו פרץ המהלומות הסופי והאלים בקרב שקאש פתח בו עוד באמצע שנות ה-50. באלבום גרסאות הכיסוי מ-1986, "Kicking Against the Pricks", הקליטו קייב וה"בד סידס" את "The Singer", שיר לא ידוע שהופיע בצדו השני של תקליט ההופעה של "Folsom Prison Blues" של קאש מ-1968. גם באלבום שהקליט קייב שנה קודם לכן, "The Firstborn Is Dead", הופיע השיר "Wanted Man" - סיפור מסע עוקצני על רוצח נשים שנמלט, שנכתב ב-1969 בידי קאש ובוב דילן והוקלט כמה ימים לאחר מכן באלבום ההופעה "At San Quentin".

תמיכתו של קייב לא רק יצרה את הקישור בין קאש לבין אמנים עצמאיים פופולריים יותר באותה תקופה, כמו לי הייזלווד, "ולווט אנדרגראונד" ודואיין אדי. היא גם הצביעה מפורשות על הקשר בין קאש לחבורת אמני אינדי שאולי לא מכרו תקליטים רבים, אבל היו באותה תקופה מחלוצי המוסיקה האלטרנטיווית.

התקף עצבים באולפן

האלבום "Til Things Are Brighter'" לא היה הפקה מושקעת במיוחד. לנגפורד, ריילי ולהקת הבית שלהם הקליטו בתוך יום את הליווי הרועש לכל 13 הרצועות. הזמרים הוסיפו את תרומתם בשבועות הבאים. לנגפורד מספר איך מארק אלמונד, כוכב הפופ האמיתי היחיד שהשתתף בפרויקט, "נכנס ואמר לי שהקלטתי את 'Man in Black' בסולם הלא נכון. הוא חטף התקף עצבים באולפן. בסוף הצלחנו להרגיע אותו ולהוציא ממנו ביצוע פנטסטי, אבל אני חושב שהוא קצת פחד. היה לו מוזר לבצע שירים של ג'וני קאש".

קאש נתן את ברכתו לאלבום ללא שום הסתייגות. הוא שמח שדור חדש של מוסיקאים מפרש את שיריו. כשהופיע בסיבוב הופעות בבריטניה במאי 1988 הוא הצטלם עם ריילי ולנגפורד בתמונה שהופיעה לימים על צדו האחורי של האלבום. בראיון לבי-בי-סי ב-1989 ציין כמה הוא גאה באלבום ש"הצעירים האלה" עשו.

מאחר שידעו כי הקהל הרחב יתקשה להבין ב-1988 את הסיבה להפקת אלבום "מחווה לקאש" הוחלט להציג אותו כיוזמה שמטרתה צדקה לקרן טרנס-היגינס למלחמה באיידס. עם זאת באותה תקופה נתפש האיידס כמחלה של הומוסקסואלים. "לא ידענו איך הוא יגיב כשנגיד לו שהאלבום מוקדש לאיידס", נזכר ריילי, "אבל הוא אמר שזה נהדר שצעירים עושים את המוסיקה שלו למען מטרה חשובה".

אף שהמטרה העיקרית היתה גיוס כספים והגברת המודעות למחלה, ברור כי המהלך כולו חיזק גם את ביטחונו העצמי של קאש. כיום, ממרחק כמעט 25 שנה, קל יותר להבין את המעורבות הנלהבת שלו ב"Til Things Are Brighter'". "הוא אמר לנו אז שזו זריקת עידוד למצב הרוח שלו", אומר לנגפורד. "הגיטריסט שלו, מרטי סטיוארט, סיפר לי אחרי שנים שהוא היה באותה תקופה כעוס מאוד וכנראה גם מדוכא. הוא הרגיש שמתעלמים ממנו ושהפכו אותו ללא-רלוונטי, אבל כששמע את 'גאי בייקרס און אסיד' מבצעים את השירים שלו אני מניח שדעתו השתנתה".

גם רוזאן קאש, בתו של ג'וני, מאשרת. "הוא חש קשר אמיתי למוסיקאים האלה, הוא הרגיש אתם בבית, הבין לגמרי מה קוסם להם ואהב את זה. אין ספק שהאלבום מילא לו את המצברים".

האלבום גם מיקם את קאש בהקשר מוסיקלי חדש בקרב המבקרים והמאזינים הצעירים. בארצות הברית פירסם ה"שיקגו טריביון" כתבה שכותרתה "ג'וני קאש פוגש את הבריטים הקולים", והאלבום עמד במוקד דיון ברדיו קולג' ונסקר ברוב מגזיני המוסיקה האלטרנטיווית. גם עורכי המגזינים המוסיקליים הבריטיים "אן-אם-אי" ו"מלודי מייקר" לא נותרו אדישים אליו. "היו אנשים שלא הבינו באמת שקאש הוא אמן רציני, וחשבו שאנחנו פשוט משחקים קצת בקיטש", אומר לנגפורד. "אבל בעינינו אלה היו פשוט שירים נהדרים".

"האלבום זכה לחשיפה ולביקורות טובות", אומר ריילי. "אמנם קאש עדיין לא התגלה אז מחדש כסמל תרבות, אבל הוא כבר עורר התרגשות. היה כאן סיפור טוב: ה'Mekons', מארק אלמונד, כמה מחברי '- 'Fall כולם בחרו פתאום בכוכב קאנטרי שכבר לא נחשב אז". וזו בדיוק היתה הזווית השיווקית שאימץ כעבור שנים ספורות המפיק ריק רובין, כשמיתג מחדש את קאש ועודד אותו לבצע גרסאות כיסוי לשירים של אמנים כמו קייב, "סאונדגרדן" ו"ניין אינץ' ניילס".

התהליך התרחש בשלבים. בראשיתו, כשקאש שמע לראשונה את שיריו מטולטלים בידי חבורה של מוסיקאי אינדי, החל השינוי העדין בתפישתו את עצמו כאמן. הוא הרי תמיד נחשב לסוג של אאוטסיידר ולאחר שניסה במשך שנים ליישר קו עם האופן האורתודוקסי למדי שבו התייחס הממסד בנשוויל אליו ואל מה שהוא אמור לעשות - בא אלבום המחווה "Til Things Are Brighter'" וסייע לו להתחבר מחדש לזהות שלו כאמן בודד ואלטרנטיווי מיסודו. זו ההבנה שהוליכה בהמשך לפריצת הדרך שלו עם האלבום "American Recordings" שהפיק רובין.

אבל גם אם קפיצת הדרך הבולטת התרחשה במפגש בין קאש לרובין, איש לא יגרע מחלקו של ריילי עם אלבום גרסאות הכיסוי שלו לשירי קאש, וברור כי שניהם יחד מילאו תפקיד בהובלת קאש אל העשור האחרון והיוצא מן הכלל שלו בעשייה המוסיקלית.

"האלבום שהפקתי היה כמו הד מקדים להתגלות של קאש במלוא שיעור קומתו", אומר ריילי שסולד מהעמדת פנים. "קאש לא היה טום ג'ונס, הוא לא נסע לווגאס ולא היה מדושן עונג או נהנתן. אני לא מתרברב במה שעשינו - זה מתגמד לעומת ההישג של ריק רובין בעבודה עמו. אבל אני חושב שמילאנו את חלקנו במהלך ושהקדמנו קצת את זמננו". *



למעלה: ג'וני קאש


ניק קייב. יצר את הקישור המוסיקלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו