המינגוויי מעולם לא אכל כאן

שגיא כהן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שגיא כהן

לעתים נדמה שהמינגוויי הוא קצת כמו קומוניזם: אם לא רצית לכתוב כמוהו כשהיית בן 20, כנראה אין לך לב. אם אתה עדיין רוצה לכתוב כמוהו כשאתה בן 30, כנראה אין לך ראש. דברים דומים ניתן לומר גם על מורשתו הקולינרית. אם לא רצית לאכול כמוהו כשהיית בן 20, אתה לא מבין מה זה בולמוס. אם אתה עדיין רוצה לאכול כמוהו כשאתה בן 30, אתה לא מבין מה זה אוכל.

המינגוויי היה מראשוני הסופרים בעולם האנגלו-סקסי שהתלהבו באמת מהאופן שבו אוכל הוא חלק אינטגרלי מהתרבויות הנהנתניות הקתוליות. זו התלהבות שהיום היא חלק מובנה ממערך הציפיות של כל נער קולג' מארקנסו. לא פלא, לפיכך, שמורשתו הקולינרית של המינגוויי נהפכה היום לסוג של פארודיה. במדריד, למשל, ניצבות זו מול זו שתי מסעדות: "אל בוטין" המהוללת, שמתמחה בגורי חזירונים צלויים בשלמותם, ו"אל קוצ'י". על הראשונה מופיע שלט מהודר: "המינגוויי אכל כאן". על השנייה מופיע שלט מהודר לא פחות: "המינגוויי מעולם לא אכל כאן". ב"אל קוצ'י", חוץ מחזירונים, אפשר לרכוש גם חולצת טי.

עוד מקום שמתמחה בחולצות טי נמצא מול ביתו של המינגוויי בקי ווסט שבפלורידה, שם יש (או היה בזמנו) בר שנקרא: "כף רגלו של המינגוויי מעולם לא דרכה כאן". המוחיטו היה חלש, החולצות - בעיקר זו עם החתולים הפריקיים מהבית ממול - חזקות.

גם בוולנסיה - עיר שהמינגוויי תיאר אחת ממסעדותיה כך: "זה היה מקום גדול, נקי ופתוח, שבו הכל בושל לנגד עינינו. יכולת לבחור מה שרצית שיטוגן או יבושל, ופירות הים והמנות הוולנסיאניות היו הטובים ביותר על החוף" - המורשת של הסופר המנוח עדיין חיה ונושמת. כשאתה שואל את נהגי המוניות של העיר איפה לאכול פאייה, ההוראות שלהם ברורות: אתה יורד לחוף, וממול אתה רואה את המסעדה הגדולה שבה אכל המינגוויי ("פפיקה", המסעדה שעליה כתב, עדיין נמצאת בבעלות אותה משפחה כמו בזמנו של המינגוויי). ואז, אתה הולך שלוש דלתות שמאלה ונכנס ל"לה רוסה". *

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ