בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפשרות של שינוי

בתערוכה מצוינת, הגדושה התייחסויות להיסטוריה, לאירופה וגם ליהדות, שרון פוליאקין תוהה על מהות האמנות ועל מקומה בעולם

תגובות

"שדה בור", תערוכת היחיד של שרון פוליאקין במוזיאון תל אביב, היא תערוכה מצוינת. פוליאקין מציגה גוף עבודות גדול, פיוטי, שבו היא סוכרת עולם של אסוסיאציות רגע לפני שיעלה על גדותיו.

היצירה של פוליאקין נטועה בתולדות האמנות האירופית, בהיסטוריה וגם ביהדות; את ההשפעות או הזרמים התת-קרקעיים בעבודתה היא מצרפת לכדי תחום משמעות אחד. ניכרים היטב גם קשרים בין עבודתה לזו של אמנים עכשוויים מבוגרים ממנה; בהם ישראלים, במיוחד נורית דוד, גבי קלזמר ומשה גרשוני, ובינלאומיים כמו דייוויד סאלה ופרנצ'סקו קלמנטה. הקשרים האלו מוטמעים בעולם המורכב שנפתח בפני הצופה, עולם שהוא הכל ובוודאי אינו "שדה בור" כשם התערוכה. שדה בור, שדה שאינו מעובד, שהכל בו עדיין אפשרי, הוא אולי משאלה נסתרת של מי שנושא את כובד ההיסטוריה. האפשרות של שינוי עוברת כחוט שני בתערוכה כולה; פוליאקין מוליכה את הצופה בין סוגים שונים של מדיה ותוהה על קסם היצירה.

פוליאקין (ילידת 1964), ראש החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, מזוהה עם יצירה בתחומי הציור והתחריט. בתערוכה זו, המוצגת לרגל זכייתה בפרס רפפורט, היא מציגה לצד הציורים מיצב פיסולי של 15 דלעות בגודל טבעי, יצוקות אלומיניום ומוצבות על עמודים שגובהם כמטר. הצופה מהלך ביניהן כמו בתוך מקשה ורואה כיצד מדלעת אחת צומח, מעליה או מתחתיה, אובייקט המקשר אותה להיסטוריה של האמנות. האחת ניצבת על ספר עב כרס שעליו כתוב libri (ספרים בלטינית); לאחרת קשור ספר אמנות ובו ציורו של רפאל "אסכולת אתונה", שפוליאקין מתייחסת אליו בכמה עבודות; בדלעת נוספת שפופרות צבע יוצרות מעין דגים מעופפים.

הדלעות האלו, שמצמיחות זיכרונות והבטחות טמירות, מתקשרות לדלעות עממיות יותר שנהפכו לאסוציאציה כמעט קולקטיבית, לפחות במערב; כך למשל הדלעת הנהפכת לכרכרה ב"סינדרלה" או הדמות ב"קוסם מארץ עוץ". בשני המקרים מדובר בתהליכי מטמורפוזה. דלעת גם מתקשרת לליל כל הקדושים, שבו היא משמשת ליצירת מנורות מאיימות.

הקבץ הדלעות של פוליאקין הוא למעשה שדה הדימויים המופיעים בציוריה; כך למשל דלעת שעליה מונח ספל פורצלן, שדוגמת העלים העדינה המוטבעת בו חוזרת בציור. הנוכחות הכבדה של הדלעות, פסלים שאין בהם הדר אך מפעמת בהם תחושה של חיים, הופכת אותם ללב התערוכה.

פוליאקין תוהה על מהות האמנות, על מקומה בעולם. היא מתייחסת ליצירות מופת מהעבר; אחדים מציורי המחווה האלה נקראים רוחות רפאים. ב"רוחות רפאים IV", למשל, היא מתמצתת לסבך של קווים שחורים את "רפסודת המדוזה" של ז'ריקו, ציור איקוני של הרומנטיקה הצרפתית התלוי דרך קבע בפרוזדור מרכזי בלובר שלא מוגזם לראות בו מקדש של מסורת האמנות המערבית. הציור מהדהד גם באובייקטים - פסלים בתערוכה, כמו חרובים הקשורים יחדיו או שפופרות צבע מאוגדות. ז'ריקו, שהיה גם דפס שיצר ליתוגרפיות רבות, נחשב למומחה בתחום. בעוד שבציורו זה אין זכר למדיום ההדפס, הרי אצל פוליאקין, שעבדה כדפסית, הדבר ניכר היטב.

יפה במיוחד היא הסדרה העוסקת בתיבות, ספק מזוודות. פוליאקין מציגה את הדימויים כשציריהן של התיבות כלפי מעלה, כלומר הן אינן מונחות באופן פונקציונלי ונהפכות כמעט למשטח תמונה. המזוודות האלו אינן מוכנות למסע, הן רוקנו; כלומר, פוליאקין מציירת מעין קליפה.

שמה של אחת העבודות "Pumpkin Case", של אחרת "Empty Case" וישנה גם "Industrial Case". השמות, שניתנו באנגלית בלבד, מרמזות גם על "מקרה" ולא רק על תיבה. בחלק מהתיבות מודגשים הצירים המתכתיים המקושטים. בעבודות אלו ובאחרות פוליאקין מתייחסת לאסתטיקה של המהפכה התעשייתית, התקופה של גילוי דרכים חדשות לעבודה עם חומרים ושלל אפשרויות עיצוב חדשות; אותה אסתטיקה שהולידה את תחנות הרכבת עם עמודי המתכת המקושטים והדפסי בדים מתועשים שחיקו דגמים שנעשו קודם לכן בעבודת יד. תיעוש תחומי המתכת והטקסטיל היה מרכזי במהפכה הזאת, במיוחד באנגליה. אין לשינוי והאסתטיקה של עידן המהפכה התעשייתית נוכחות כגורם בתולדות האמנות המקומית. על כך מלמד הניסיון של בצלאל המוקדם להיות "ארטס אנד קרפטס" יהודי.

פוליאקין בוחנת אסתטיקה זו ממרחק, מהימים שאחרי המודרני והפוסט-מודרני, שגוף העבודות המוצג כאן הוא חלק ממנו, או לפחות נסמך על החופש שהעניק לציטוט ופרשנות.

בסדרת ציורים נוספת חוזר ומופיע פסנתר - סמל הכמיהות והתקוות של הבורגנות האירופית לא פחות מאשר אמצעי מבע אמנותי נשגב. בקטלוג התערוכה מציינת האוצרת טלי תמיר כי לטיפול בו יש גם היבט אוטוביוגרפי: פוליאקין ניגנה בילדותה במשך 11 שנים.

עבודה מרטיטה היא "רחמי שמים" - שורה של פטישוני פסנתר צבועים שחור ועליהם כתוב, אות אחר אות ושוב ושוב, "רחמי שמים". זו עבודה יפה וחכמה. לשימוש בחלקי פסנתר באמנות המודרנית מסורת ארוכה (למשל, ג'ורג' מיצ'וניס מתנועת פלוקסוס בשנות ה-60). פוליאקין מאחדת את הכלי האירופי עם ביטוי התחינה היהודי ומתייחסת למסורת של מוסיקה ליטורגית, תפילות ומוטיבים נוצריים. העבודה ספוגה כאב של תלישות, של קריעה תרבותית; כמוה באיחוי פצע, הפיכת הנכה לבעל כוח גדול. *

שרון פוליאקין - "שדה בור". אוצרת: טלי תמיר. מוזיאון תל אביב לאמנות, שעות פתיחה: ימים שני, רביעי ושבת 10:00-16:00, שלישי וחמישי 10:00-22:00, שישי 10:00-14:00



שרון פוליאקין, ''אסכולת אתונה II'', 2011; למטה: ''שדה דלעות'' ,2011


שרון פוליאקין, ''תל רקפות'', 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו