בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'ניפר לופז לא מצליחה להתרומם מהשממה שמאפיינת את הקריירה שלה

גם האלבום מעורר העניין של פנדה בר לא עומד בציפיות

תגובות

כבר הרבה זמן שאני לא מצליח להבין מדוע וכיצד נשארת ג'ניפר לופז כוכבת כה גדולה. מה כוכבת? מגה-סטארית. A-ליסטרית אם להשתמש בלינגו של ערוץ E!, ששמור לשוכני המדף העליון של המילייה ההוליוודי. המעמד החסין עליו שומרת לופז תמוה נוכח שרשרת כשלונות מוסיקליים וקולנועיים ארוכה, שנמשכת קרוב לעשור והיתה אמורה להמית את הקריירה המפרפרת שלה כבר מזמן.

המראה המסנוור של ג'יי-לו יוצר אחיזת עיניים שלעתים משכיחה שכזמרת היתה לה בסך הכל תקופת הצלחה קצרה מאוד, שבה היא הוציאה בדיוק שלושה להיטים גדולים - "If You Had My Love", "Waiting for Tonight" ו"Jenny from the Block" - עוד כמה שמשכו תשומת לב בזכות קליפים סמי-אירוטיים, וזהו. אחרי הקריסה הראשונית היא מעולם לא הצליחה להשתקם ובכל ניסיון קאמבק נראתה נואשת יותר (ואם לבטח את הישבן המפואר שלה במיליוני דולרים הוא לא ניסיון נואש, אני לא יודע מה כן).

הפער בין התדמית הזוהרת לקריירה הכושלת מזכיר את אנג'לינה ג'ולי, כוכבת ענקית נוספת שיופיה מסייע לה לשמר את מעמדה ללא כל פרופורציה להישגיה. אחרי שזכתה באוסקר על משחקה ב"נערה בהפרעה", ג'ולי לא שיחקה בשום שובר קופות או סיפקה הופעה קולנועית הגונה; היא גם קברה כמעט במו ידיה את מותג משחקי הווידיאו הפופולרי "טומב ריידר", כשגילמה את לארה קרופט והיתה סקסית, קשוחה ומפולפלת אפילו פחות מדמותה המצוירת.

אלא שבעוד שאצל ג'ולי הפעילות ההתנדבותית והנישואים לבראד פיט הם בעלי משקל סגולי גבוה יותר מאיכויות המשחק האנמיות או השממה הקופתית שמלוות את הקריירה שלה, לג'יי-לו גם אלה לא עזרו. לא זו בלבד שהגברים שהיו לצדה - בן אפלק ופי דידי - התקשו לסייע לה לחזור למסלול, הם שקעו יחד אתה בדרך אל האבדון - הסרט "אהבה מחוץ לחוק", מישהו? - שממנו נחלצו רק לאחרונה (דידי התגלה כקומיקאי בחסד ב-"Get Him to the Greek", ואילו אפלק חווה רנסנס כבמאי לא רע בכלל).

את הנאחס השכילה ג'יי-לו לשבור רק השנה, כשהצטרפה לצוות השופטים של "אמריקן איידול", שלמרות עזיבתו של סימון קאוול נותרה התוכנית הפופולרית ביותר בארצות הברית. היא אמנם היססה בתחילה מחשש לפיחות במעמדה, אולם במהרה הבינה כי זוהי הזדמנות חד פעמית שיש לעוט עליה. הכניסה של ג'יי-לו אל עשרות מיליוני בתים על בסיס שבועי, עם מלתחה שמוציאה מדעתה את ג'ואן ריברס ומשטרת האופנה שלה, עשתה עבורה את השינוי המיוחל.

הביקורת הבונה ונטולת הציניות, והחיבה שהיא מרעיפה על המתמודדים ב"איידול" מיתגו אותה כשופטת טובת הלב והאהובה ביותר מבין חברי הצוות המתחדש. המגזין "פיפל" בחר בה לאשה הסקסית בעולם לשנת 2011 ועכשיו היא גם מראה ניצנים של להיט, מה שלא קרה כבר הרבה מאוד זמן, עם "On the Floor", הסינגל הראשון מתוך אלבומה החדש, "Love?".

את "On the Floor", שמסמפל את "למבדה" של "קאומה" - קראתם נכון, "למבדה" ההוא - אפשר להגדיר כשיר צעקני, פרחי, וולגרי ונחות; הדגימה של "שיר כל הזמנים" על פי מאזיני רשת ג' ב-1990 ממצבת אותו מיד כלהיט קיץ, קומפלט עם הזיעה. אבל במקום ללכת סחור סחור, מוטב שניגש להגדרה המדויקת של שירים כאלה: "On the Floor" הוא שיר כל כך גרוע, שהוא גורם ל-"Time of My Life" של "בלאק אייד פיז", שסימפל את שיר הנושא מתוך ריקוד מושחת, להישמע כמו "קרפטוורק".

ואלה הם עוד הדברים החיוביים שאפשר להגיד על "Love?". "On the Floor" לפחות מעורר אמוציות כלשהן (למשל בחילה); שאר האלבום הוא סתם פופ חסר משקל. מוצר שהוקלט אך ורק על מנת לנצל את המומנטום התקשורתי החיובי סביב ג'יי-לו.

אף שיש בו שיר שכתבה ליידי גאגא, שגם תרמה את המפיק הפרטי שלה רדוואן, הופעת אורח של ליל' ויין (תמורת הסכום הנכון הוא גם יופיע בבר מצווה) והפקה של צמד הדאנס הסקנדינבי "סטארגייט", שאחראים בין היתר ל-"The Only Girl in the World" הנשגב של ריהאנה, "Love?" נשמע כמו כל אלבום אחר מהדיסקוגרפיה של ג'יי-לו, וזו לא מחמאה.

הוא עמוס בדאנס זול ונוסחתי ללא כל נוכחות ווקאלית ראויה לציון שלה עצמה. לופז תמיד היה זמרת חלשה, שתלויה באיכויות הכתיבה וההפקה סביבה ו"Love?" לא מלמד על שיפור בכישוריה הקוליים. זה לא אומר ש"Love?" לא יעלה קצת את ממוצע המכירות שלה - האמריקאים משוגעים על הסוויטהארטס שלהם - אבל אני בהחלט מקווה שהיא הולכת להתפטר מהדיי-ג'וב שלה.

ג'ניפר לופז, "Love?" (הליקון)

שירות דוב

מעטים האלבומים שחיכיתי להם כמו ל"Tomboy" של פנדה בר, שם הבמה של נוח לנוקס מ"אנימל קולקטיב", להקת הפופ הניסיוני - אוקסימורון מובנה שפוצח ביד אמן - הטובה בעולם.

על פניו, הציפייה לאלבום סולו של הקול המוביל בהרכב שמתחילת העשור הקודם מבלבל את הקהל שלו עם נויז אוונגרדי, פסיכדליה שבטית ופופ סיקסטיזי - ביחד ולחוד - עלולה להיראות מעט מוגזמת; קפריזה של מבקרי מוסיקה שמוחם טוגן על ידי יותר מדי שעות שאקירה.

ובכל זאת, הציפייה הזאת היא תוצר של חמש סיבות עיקריות שהתגבשו באיטיות: ראשית, "Person Pitch", פנינת האלקטרוניקה שהוציא ב-2007, היתה היצירה הנגישה ביותר שהגיעה מקולקטיב החיות.שנית, בכל ראיון עמו מספר לנוקס על הערצתו למפיקי טכנו מדטרויט.

שלישית, "My Girls", השיר שפתח את "Meriwether Post Pavilion", האלבום הקודם של "אנימל קולקטיב", מיקסם - גם מלשון מקסימום וגם מלשון קסם - את אותה מגמה רקידה. אם עד אז השלישיה הניו יורקית הטמיעה עקרונות של מוסיקה מועדונית - במבנה, בתנועה וברפיטטיביות - במעמקי השעטנז הפסיכדלי שלה מבלי שתבלוט יתר על המידה, הרי ש"My Girls" - עם הארפג'ו הרייבי, הדינמיקה המינימליסטית והביט הדוחף - כבר היה המנון רחבה קוהרנטי. כמעט.

רביעית, בשנה שעברה הוא היה שותף לקשר הסימביוטי ביותר שנוצר עד היום בין אינדי לטכנו - "Stick to My Side", של המפיק הגרמני פנתה דו פרינס; סימפוניית פעמונים שקמו לתחייה וביצעו תפקידים מלודיים שונים בהתאם לריוורב ולדיליי שנכפו עליהם בכל רגע נתון, ומעליהם לופים של מקטעי קולו הבראיין וילסוני של לנוקס שחברו להרמוניה ביץ' בויזית.

וחמישית, במקביל לשירים שהופצו ברשת לפני כחודש מ"Tomboy", הופץ גם הקטע "Surfers' Hymn", דרך לייבל הטכנו המוביל Kompakt.

גיבובי הניימדרופינג הללו, שיכולים להיקרא גם ככתב סתרים מוצפן, אינם מוזכרים כאן לחינם; הזיקה של פנדה בר לאלקטרוניקה ודאנס הולידה כמה מהרגעים הכי יפים בפופ בחמש השנים האחרונות. ו-"Tomboy" היה אמור להיות האלבום שבו האי סדירות נהפכת לקביעות והחלקיקים מתאחדים לשלם.

אלא שזה לא בדיוק מה שקורה. אף שכולו נוגן והופק באמצעות מקלדות, סמפלרים, מכונות תופים ותוכנות מחשב, "Tomboy" כולל רק קטע רקיד בודד - "Afterburner", שנשמע כמו גרסה מוכת מסקאלין של "Stick to My Side". לנוקס עדיין עושה שימוש במתודות טכנואידיות-מינימליסטיות, אבל הוא לוקח אותן לכוכים אמביינטים-אקספירימנטליים, או משדך להן השפעות מוקדמות יותר שלו, כמו "ולווט אנדרגראונד".

עם כל האכזבה האישית שלי מהבחירה הסגנונית, אני חייב להודות שהוא עושה את זה נהדר; בשירים כמו "Drone", "Scheherazade" ו-"Benfica" לנוקס צולל לעומק ההזייה, מפעיל מניפולציות שמאווררות את הקול שלו, ששכבות ממנו מונחות זו על זו, עד שהוא מתאייד ונהפך למשטח מסונתז.

גם כשהוא חוזר על עצמו - קללה איומה כשמדובר בחבר "אנימל קולקטיב" - ונוגע בסאונד הפופ הפסיכדלי שאיפיין את עבודות הסולו הקודמות שלו, כמו ב-"Slow Motion" (השיר הטוב באלבום), "Last Night at the Jetty" (שכמו נלקח מהדמואים של "פט סאונדס") או בשיר הנושא - לנוקס לא משעמם לרגע. לא בטוח שהוא יודע איך; גם אם המהלכים שעומדים לרשותו לא התחדשו.

מעריצי "אנימל קולקטיב" - ויש כאלה לא מעט בישראל - ישמחו בוודאי לדעת ש"Tomboy" הוא רק האפריטיף; שירים שהצטברו ללנוקס במגירה ונארזו יחדיו. בחודש הבא אמור לצאת האלבום החדש של "אנימל קולקטיב", שלפי כל הסימנים שדולפים ממנו, אין לדעת למה לצפות. שזה בערך הדבר הכי צפוי שאפשר להגיד עליהם. *

פנדה בר, "Tomboy" (Paw Tracks)



ג'ניפר לופז. יותר מדי אוויר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו