בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה אי אפשר פשוט לחגוג עם הילדים יום הולדת למדינה?

מערכת החינוך, ובעקבותיה גם הצגות וספרים חדשים המיועדים לקהל הצעיר, מדגישים תכנים צבאיים ומקפידים לקשר את התקומה לשואה. מה זה אומר על החברה הישראלית?

תגובות

לא פשוט להסות אולם תיאטרון מלא ילדים שעדיין לא מיצו את ששון היציאה מבית הספר. ואמנם, רגע לפני שהמסך עולה, וההצגה "האי ברחוב הציפורים" על פי ספרו של אורי אורלב עומדת להתחיל, קשה להאמין שמיד ישתרר שקט. אבל הנה, פתיחת הסצינה הראשונה מצליחה לרתק את תשומת הלב של הילדים הירושלמים, והמלמול הטורדני נעלם באחת.

על הבמה נראה אביו של הגיבור, בגילומו של הזמר אדם - שרירי זרועותיו מפותחים - יושב ומנקה אקדח. לרגע קט הוא מרים את הכלי אל על. האקדח נוצץ, קהל הצופים הצעיר נראה מהופנט. ואז מופיע אלכס, גיבור ההצגה (יגאל פילר), ומשתעשע באקדח, כאילו היה שולף במערבון. תחילה אביו שולח אותו לישון, אבל אחר כך מתרצה ומלמד אותו את הלכות השימוש בכלי, מידותיו, משקלו. הסצינה שובה במיוחד את לבם של הבנים בקהל, הנמצאים בדיוק בגיל שמפגן כזה של כוחנות מרתק אותם.

העיבוד הזה של "האי ברחוב הציפורים", של "התיאטרון הקלאסי" בשיתוף "חני תיאטרון מובחר" (שני תיאטרוני ילדים שהפקותיהם מיועדות לבתי ספר ונרכשות לרוב דרך סל תרבות), מהימן למדי מבחינת העלילה. היא מספרת על קורותיו של נער ששרד במלחמה במחבוא בדירה נטושה בגטו. בזמן מרד גטו ורשה הילד משתמש באקדח שהשאיר לו אביו לפני שלקחו אותו הגרמנים. הוא יורה בגרמני וכך מציל שני פרטיזנים.

ואולם, ההצגה, שביים שולי כהן, אינה משכילה להעביר את הרוח ההומניסטית של הספר. בין קול נפץ אחד למשנהו, קשה שלא להרהר במסרים הפשטניים, הגלויים והסמויים של המחזה, העוסק בשאלה מהם אומץ וגבורה. אמיץ הוא כמובן מי שמחזיק אקדח ואינו מהסס לירות בו. הסיפור מעמיד חלופה פשטנית לתפישה שיהודים בשואה הלכו כצאן לטבח וכמו אומר לצופים הצעירים, הנה, יש מי שידע להתנגד, והוא ילד כמוכם.

בנוסף לכך, נעשה קישור עילג בין שואה לתקומה. במשך ההצגה מוטחת אמירה בסגנון "פעם יהיה לנו צבא של יהודים", הנעדרת מהספר של אורלב. ואילו המסרים האוניברסליים השזורים בספר נעדרים מהמחזה. למשל, כשהילד מספר ש"אבא תמיד אומר שאנחנו בני אדם, לא חשוב מה צבע העור, איזה אף גדל על הפרצוף או באיזה שם מכנים את האלוהים".

אחת המורות של כיתה ד' התלוננה בצאתה מההצגה באוזני חברתה, ש"ההצגה הזאת היתה יותר מדי מלאה במסרים, בציונות". "ומה רע בזה שיש ציונות?" החזירה לה המורה האחרת. אלא שמדובר בגודש ובהטחת מסרים בפרצוף.

מדוע הזדרזו עשרות בתי ספר בירושלים להביא את תלמידיהם, בימים אלה שבין יום השואה ליום העצמאות, דווקא לצפות ב"עיבוד המעודכן" הזה של "האי ברחוב הציפורים"? מדוע לא הוזמנו הילדים לצפות בהצגה אחרת המציגה תוכן הומניסטי יותר ולא כוחני?

"רצח בעיניים"

בימים ששר החינוך גדעון סער פועל להדגיש במיוחד ערכים ציוניים, זה כנראה לא צריך להפתיע שפטריוטיות-יתר חדשה מרקיעה שחקים ומפעפעת לתרבות המוצעת כיום לילדים ונוער.

רושם זה התחזק גם בעיון במדף הספרים החדשים. כך, למשל, "השוד הנועז בלב הים" (ידיעות אחרונות, סדרת פרוזה עשרה) מאת אורה מורג נפתח במלים: "ואני רוצה לראות רצח בעיניים". במשפט זה מעודד המפקד את חבורת הנועזים, גיבורי הספר, המשתתפים באימוני הפלמ"ח. הספר הוא אחד מסדרה ארוכה של ספרי מתח היסטוריים שכתבה מורג, שהם מעין חסמב"ה בלבוש מעודכן יותר. יש יותר בנות, למשל, וההתלבטויות של הצעירים הולמות יותר את רוח הזמן, אבל העלילות הן תזכורת לימים עברו, ולאו דווקא לפן המשובב שלהם.

ריח ישן נושן נושב גם מבין דפיו של ספר הפעוטות "יום העצמאות של יעל" (כנרת זמורה ביתן), הוצאה מחודשת עם איורים חדשים של ספר שכתבה הסופרת המנוחה רבקה אליצור ("שלום לך אורחת"). הספר נפתח בתיאור שכמו נלקח ממקראות נושנות: "היה חג העצמאות... בכל פינת רחוב רקדו נערים ונערות במעגל".

על רקע זה ראוי לציון "המרגל האבוד והשמלה הירוקה" מאת אלכס פז גולדמן (כנרת זמורה), המגולל עלילה בלשית שמתרחשת בשנות ה-60. אף שהיה יכול בקלות לזלוג ללאומנות, הספר מאופק ואישי וכך משכיל לגעת בנושאים "אחרים", כמו המועקה בבית של הורים ניצולי שואה. הוא כמובן אינו חלוצי בכך, גילה אלמגור טיפלה באותם נושאים כבר לפני שנים.

דגלים צה"ליים בכיתה

העיסוק בתכנים ובערכים כאלה בספרות ותיאטרון, ובמיוחד בהקשר ליום העצמאות, אינו מפתיע כלל את חגית גור, ראש המסלול לצדק חברתי במכללת סמינר הקיבוצים. אך היא אינה מבחינה בתופעה חדשה. "אני לא חושבת שהיתה אי פעם הפסקה בתכנים הללו", היא חורצת. "האם גני ילדים הסירו מהקיר אי פעם את הדגלים של חילות צה"ל?"

התמונה שמשרטטת גור על הנעשה במערכת החינוך עגומה למדי. בעוד שמחוץ לזירה החינוכית יש המנתצים מיתוסים של גבורה ולחימה, המזון הרוחני המוצע לילדים הוא לעיסה מחודשת של אידיאולוגיות ומיתוסים נושנים. כך, לדבריה, הקשר בין שואה לתקומה שמחדירים בגנים ובתי ספר הוא ממש בל יינתק. "שאלתי את הסטודנטים שלי, האם היתה מגיעה לנו מדינה גם בלי שואה? הם הגיבו בהפתעה גמורה, כאילו לא חשבו על כך. אני מזכירה להם שברוב מדינות העולם תהליך של לאומיות החל מכך שעמים רצו שתהיה להם מדינה. רוב הסטודנטים הלוא יודעים שהיו בארץ עלייה ראשונה ושנייה, ויודעים שהיו מי שהחלו לפעול להקמת מדינה יהודית עוד לפני השואה. אבל מדובר בקשר עמוק המושרש היטב, שלא החלו בכלל לעסוק בפירוקו".

גור מבהירה שהיא לא נגד חגיגות העצמאות. מה שמקומם אותה הוא התכנים המיליטריסטיים וההקשר לשואה. "הקמנו מדינה ויש סיבה לחגוג, אבל אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחגוג את יום העצמאות אחרת. בגנים אפשר פשוט לעשות יום הולדת למדינה. ילדים מתחברים לזה. לא חייבים לקחת את הילדים לבקר במחנות צה"ל או לאכול חטיפים על הטנקים".

גננות יכולות להציג ספרים שמדגישים את הצורך בעשיית שלום ולא כאלה שמספרים על מורשת קרב. למשל, "ילדי האור" או "כשהנחש פגש בעכבר" של שלי אלקיים. ילדים גדולים יותר אפשר ללמד את הטקסט של מגילת העצמאות, מטעימה גור. להציג נושא כמו שוויון או חופש דת ולהרחיב בו. לבחון ערכים של דמוקרטיה. "הבעיה היא", אומרת גור, "שכדי שגננת או מורה תעשה את הבחירה, צריכה להיות לה תודעה אחרת. אם היא בתוך השטנץ, היא לא תעז".

קשה להאשים אותה. לא קל להתנתק מתכנים מיליטריסטיים בדיוק כשאמריקה והעולם החופשי כולו חוגגים את חיסולו של בן לאדן, מסכימה גור. "כתוצאה מהחגיגה הזאת יש אחדות דעות, והפשטנות של הטוב או הרע חוגגת. אין גוני ביניים, הכל שחור-לבן. אתה יכול להיות או אויב או קורבן, או חזק או חלש, או גבר או אשה".

בניגוד לגור, שותפתה לניהול החוג לחינוך לצדק חברתי, ד"ר גליה זלמנסון לוי, מבחינה ברגרסיה, כהגדרתה, בתכנים שמלעיטים את הילדים בהקשר ליום העצמאות. "אני רואה בבתי הספר עיסוק הולך וגובר בסמלים, בלי הרבה תוכן", היא אומרת. היא מציינת את פינות ההנצחה של גדולי הציונות או מנהיגי האומה ומפת ארץ ישראל, שמתרבות ומתרחבות בבתי הספר.

חוברת עבודה של מט"ח שנמסרה למורי בתי ספר יסודיים לפני יום העצמאות נראית כאנכרוניזם בהתגלמותו. החוברת, "חוגגים עצמאות באופק", מסודרת לפי א"ב ובכל אות מפורטים ערכים הקשורים למדינה. כך למשל אפשר למצוא שם פרדס (כולל אזכור לתפוזי ג'אפה) וקיבוץ (שום אזכור להפרטה, להפרטת קרקעות ולהפקרת זקנים), פלאפל וצבר. כאילו דבר לא השתנה כבר עשרות שנים.

"יש מה לחגוג ביום העצמאות", אומרת זלמנסון לוי, אבל היא גם מתייחסת ליום הזה כאל יום של התבוננות פנימה ובחינת ההישגים של המדינה. "יש שאלות לשאול. יש הרבה נושאים חברתיים וכלכליים שצריך לבחון בביקורתיות. איפה אנחנו מבחינת זכויות לפליטים או לנשים, למשל. חבל שיום העצמאות נתפש רק כיום שחוגגים בו ניצחונות ומלחמות ואין משמעות לחברה האזרחית.

"כשראיתי את חגיגות החתונה בלונדון, אמרתי לעצמי 'איזה טיפשים האנגלים האלה', אבל אז הילדה שלי אמרה: תראי אותם. הם הרבה יותר נורמליים. וזה נכון: תחושת הלאומיות שלהם מתבססת על חתונה ולא על מלחמות".

מורה בבית ספר יסודי בדרום תל אביב, שבו לומדת אוכלוסייה מעורבת שרובה ילדי פליטים ומהגרי עבודה וערבים, מספרת שתחושתה מאוד לא נוחה בימים שבין יום השואה ליום העצמאות. העובדה שהמסרים כל כך לא אוניברסליים והומניסטיים מתחדדת בבית ספר כזה. "אין משהו שיקשר את הילדים שאינם יהודים ויגרום להם להזדהות", היא אומרת.

המורה, שהעדיפה לא להתראיין בשמה מטעמים מובנים, בוחנת בעין ביקורתית את התכנים שמלעיטים ילדים בכלל וביום העצמאות בפרט במערכת החינוך. "בדפי עבודה יש תמיד תמונות של חיילים, לא חס וחלילה חיילות. חיילים גיבורים, זה מה שילדים אמורים לזכור מהיום הזה. בעיני זה לא מספיק לדעת את 'התקווה' ומה זה צה"ל והמשטרה. אני מנסה להרחיב לתלמידי את המבט. לפני יום העצמאות אנחנו מסתכלים על מפת העולם ובוחנים מה יש מסביבנו, אילו מדינות יש שם, אילו הימנונים, מה דומה ומה שונה: הימנון, שיר, ציפור ופרח".



הצגת ''האי ברחוב הציפורים''. בלי הרוח ההומניסטית של הספר


חגית גור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו