בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך הפך בוב מארלי לאחד האמנים המשפיעים של דורו?

סמל חיובי של העולם השלישי ומודל להזדהות בשביל מיליונים. איך נהפך בוב מארלי, שהשבוע מלאו 30 שנה למותו, לאחד האמנים המשפיעים של דורו?

תגובות

ק חמישה חודשים הפרידו בין רצח ג'ון לנון למותו של בוב מארלי, שמת מסרטן השבוע לפני 30 שנה. הזמר מג'מייקה, שהלך לעולמו כשהוא רק בן 36, נותר סמל של תרבות פופולרית שהמיתוסים שנרקמו סביבו והעיסוק הנרחב בדמותו מזכירים בהיקפם רק קבוצה קטנה וסלקטיווית מאוד של אמנים, לנון בתוכם.

אי אפשר להשוות, כמובן, את ממדי ההשפעה של הביטלס על העולם ב-50 השנה האחרונות לשום אמן אחר, אבל מארלי נכנס לקבוצה המצומצמת של אמנים משפיעים באמת שלצד מבחן ההשפעה פועלים בנוגע אליה תנאי סף נוספים: חדשנות, מרדנות, מוות בגיל צעיר יחסית, רצוי בנסיבות אלימות או דרמטיות ובעקבות זאת מעמד שמזכיר קדוש מעונה. לנון, אלוויס פרסלי, ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון, במידת מה גם הראפר טופאק שאקור - הדמויות הללו עדיין מוכרות חולצות טי בשווי של מיליונים בכל שנה.

הייחוד של מארלי בחבורה כפול: ראשית, הרגאיי הג'מייקני שמארלי היה נציגו ושליחו המרכזי, הוא הז'אנר המוסיקלי היחיד שצבר בעשורים הללו אהדה משמעותית, בלי שצמח בשתי המדינות השולטות בפופ הדובר אנגלית, ארצות הברית ואנגליה. מארלי הוא סופר-סטאר הפופ הראשון שהגיע מהעולם השלישי. שנית, מארלי אמנם אינו אמן הרגאיי הראשון שהצליח במערב, אבל במובנים רבים, מארלי ורגאיי חד הם.

בשביל מי שלא מחבב במיוחד רגאיי סביר שמארלי הוא שם המותג היחיד המזוהה עם הסגנון. ג'מייקני אחר, ג'ימי קליף, אמנם הקדים אותו כנושא הבשורה הראשון של הז'אנר למערב (באמצעות הסרט המצוין "The Harder They Come", שקליף שיחק בו בתפקיד הראשי וגם שר בפסקול), אבל לא קליף ולא שורת האמנים הגדולה שהמערב התוודע אליה בעקבות מארלי - הרכבים כמו "קאלצ'ר", המפיק לי "סקראצ'" פרי ואחרים - יכולים להתחרות בהכרה ובמעמד שזכה להם מארלי.

בן תערובת

הוא נולד כנסטה רוברט מארלי בפברואר 1945, במחוז ג'מייקני כפרי, אוסף בקתות ששמן ניין מיילז. אביו היה נורוול סינקלר מארלי, ג'מייקני לבן, קצין נחתים ומשגיח באחוזה, שבהיותו בן 50 נשא לאשה את אמו של מארלי, סידלה בוקר, ג'מייקנית שחורה בת 18. הקשר בין מארלי לאביו היה רופף והאב מת כשבוב היה בן עשר. אף שנחשב לפחות על ידי חלק מסביבתו לבן תערובת (ומנגד, הוחרם בידי משפחת אביו), תפש עצמו תמיד כשחור. מאוחר יותר, מרגע שנשבה בקסמי כת הרסטפארי, הגדיר עצמו גם כאפריקאי שחור. הוא היה חסיד נאמן של הקיסר האתיופי היילה סלאסי, שהרסטפארי ראו כמושיעם, אל בדמות אדם. מארלי גם הושפע מתורתו של מרקוס גארווי, הפעיל הפוליטי מג'מייקה שבשנות ה-20 וה-30 הוביל תנועה שהטיפה לחזרת השחורים לאפריקה.

בן הכפר עבר העירה, לבירה קינגסטון הקשוחה והענייה, בהיותו בן 12. ב-1963, שש שנים מאוחר יותר הקים את מה שנהפך בהמשך ל"ויילרז". המתכונת הסופית, המצליחה, של ההרכב התבססה בהמשך עם שני זמרים נוספים, פיטר טוש ובאני ויילר. חברי ה"ויילרז" היו דמויות חזקות, אבל מארלי עמד במרכז.

הלהקה זכתה להצלחה סבירה בג'מייקה, אבל לא פרצה לשוק הבינלאומי. מארלי אף התגורר תקופה קצרה בדלוור שבארצות הברית, שאליה עברה לגור אמו, ועבד במפעל של יצרנית המכוניות קרייזלר. מאוחר יותר, שיתף פעולה בארצות הברית עם זמר הסול ג'וני נאש, שגם בהשראת מארלי רשם לזכותו להיט רגאיי גדול, "אני יכול לראות בבהירות עכשיו".

"שירי חופש", אוסף יפהפה בן ארבעה דיסקים שיצא ב-1999, מעיד שה"ויילרז" עם מארלי בראשם היו הרכב מעוצב ובטוח בעצמו כבר בשלב מוקדם יחסית. ההקלטות הראשונות נעשו בסגנון שקרוב יותר לסקא ו"רוק-סטדי" (שיכולים להיחשב לאבות הקדמונים של הרגאיי), אבל די מהר נחשף בהן מארלי האמיתי. מרשים במיוחד רצף שירים אקוסטי שהקליט בבית שבו שהה בשוודיה ב-1971, רגע לפני הפריצה הבינלאומית שלו. מארלי נשמע שם כמו גרסת האיים לבוב דילן.

מההקלטות המוקדמות עולה כי כמה מהלהיטים הבינלאומיים הגדולים של מארלי וה"ויילרז" בשנות ה-70 זכו לגרסאות מוקדמות עוד באמצע שנות ה-60 בג'מייקה. "שירי חופש" מספק הוכחה נוספת לחוב העצום שהרגאיי חייב למוסיקה שחורה אמריקאית ולשירי ריתם אנד בלוז מניו אורלינס בפרט. אוכלוסיית האי האזינה באותן שנים בהתלהבות לתחנות רדיו בגלים קצרים ששידרו מדרום ארצות הברית, בעיקר מערים כמו ממפיס וניו אורלינס.

יש המייחסים את התפתחות הרגאיי לטרנזיסטור (שהכניס את המוסיקה מארצות הברית לכל בית) ול"סאונד סיסטמז", הטנדרים נושאי מערכות הרמקולים הענקיות שנעו ברחבי האי וסיפקו את עיקר אירועי המוסיקה הפומביים באותן שנים. השירה של מארלי שואבת הרבה משני זמרי סול אמריקאים, מרווין גיי וקרטיס מייפילד (שה"ויילרז" ביצעו את שיר הגוספל שלו "People Get Ready" כבר ב-1963).

מארלי התקשה תחילה לצלוח את הסצינה הקטנה והפעלתנית של ג'מייקה. המוסיקה נשלטה בידי מפיקים, שחלקם לא היססו לרמות ולקפח את ההרכבים. תחושות של ניצול ותסכול רווחו בקרב האמנים, כפי שמתואר גם בעלילה של הסרט שבו כיכב קליף. הישועה הגיעה לבסוף ממקור בלתי צפוי: כריס בלאקוול, הבעלים של חברת התקליטים הבריטית וירג'ין (בעצמו בן לאם ילידת ג'מייקה) שזיהה ב-1972 ב"ויילרז" פוטנציאל שיוכל להביא את הרגאיי לשוק הבינלאומי.

בלאקוול, שנתקל ב"ויילרז" כשנתקעו בלי פרוטה בלונדון, סיפק להם סכום כסף שאיפשר הקלטת אלבום בכורה ברווחה יחסית, אבל אחר כך "בישל" מחדש את ההקלטות, באופן שידבר יותר לקהל מערבי והחליט לוותר על שניים מהשירים. חלק מצליל הבס המתגלגל של הרגאיי דוכא לטובת סאונד "רוקי" יותר, בהסכמת מארלי. אלבום הבכורה, "Catch A Fire", הציב את ה"ויילרז" על המפה העולמית, אבל כשיצא הדיסק לפני כמה שנים במהדורה שכללה גם את ההקלטות המקוריות, התברר שדווקא גרסת ג'מייקה נשמעה טוב יותר.

האיש השני שעזר למארלי לפרוץ היה אריק קלפטון, שהקליט ב-1974 מהדורה לבנבנה של "אני יריתי בשריף" רב העוצמה של ה"ויילרז". השיר, שהיה ללהיט ענק, פתח דלתות גם למארלי, אבל ה"ויילרז" במתכונתם המקורית קרסו. באני ויילר ופיטר טוש נטשו לטובת קריירות סולו מרשימות. מארלי התאושש, גייס עוד נגנים ובעיקר נשען על ה"איי-תריז", שלישיית זמרות ליווי שכלל גם את אשתו, ריטה (אשתו הרשמית. מארלי הותיר אחריו, על פי מניין רשמי שעשוי להיות לא סופי, 11 ילדים משמונה נשים).

מארלי של השנים הראשונות להצלחתו לא חשש מטקסטים פוליטיים בוטים. "ג'ונגל הבטון" תיאר את חיי היום-יום הקשים בגטאות של קינגסטון. "שורפים ובוזזים" מנציח תסכול תחת מגף האלימות המשטרתי: "הבוקר התעוררתי תחת עוצר. אלוהים, גם אני הייתי אסיר. לא יכולתי לזהות את פניהם של אלה שעמדו מעלי. הם כולם לבשו מדים של ברוטליות. כמה נהרות עוד נצטרך לחצות, לפני שנוכל לדבר עם הבוס?"

הוא התערב גם בפוליטיקה הפנימית של מולדתו ופעל לטובת פיוס פומבי באחד הקונצרטים שלו בין שני היריבים הגדולים של אותן שנים, מייקל מאנלי ואדוארד סיגה (שכיהנו בנפרד כראשי ממשלה). בדצמבר 1976 מארלי וריטה נפצעו בניסיון התנקשות בחייו. הוא בא להופיע פצוע, כעבור יומיים, אבל אחר כך גלה לתקופה מהאי מחשש לחייו.

בשלבים מאוחרים יותר, המסרים שלו נהפכו לפחות ספציפיים: גאווה שחורה, שלום עולמי וקריאות כלליות נגד דיכוי (אף שהיה מהאמנים הראשונים שיצאו בפומבי נגד מדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה). לפחות לאוזניי, חלק מהאלבומים המאוחרים שלו לוקים במקצת, הן באמירות המעורפלות והן בדרך המעט מתקתקה שבה נעטף ורוכך המסר. באותן שנים, תחנות הרדיו במערב נשלטו על ידי שני סגנונות מייגעים: דיסקו מאוחר ומכני ובוגי-רוק ארוך ומשעמם. המוסיקה של מארלי מעולם לא צללה לתהומות הללו (ובמקביל, סיפקה השראה לסגנונות בוטים כמו הפאנק הבריטי), אבל נדמה שקו ישר מוביל משם למסחור הבולט של דמותו אחרי מותו.

האיש שהביע באומץ את דעותיו שווק בהמשך כמעין קמפיין תיירותי לג'מייקה: שמש, חוף וסמים קלים. זו, כמובן, פרשנות שאפשר להתווכח עליה. השבועון "טיים" למשל הכתיר את "אקסודוס", האלבום שהוציא ב-1977, כתקליט הטוב ביותר של המאה ה-20.

באותה תקופה לקה מארלי בסרטן העור, שבעקבותיו מת כעבור ארבע שנים במיאמי. כמאה אלף איש באו לחלוק לו כבוד בטקס בקינגסטון ומשם הובא למנוחות במחוז הולדתו, ניין מיילז. לצד גופתו, נקברו גם גיטרת גיבסון אדומה ומריחואנה. ראשו נעטף בפאה של צמות. עיתונאי שהשתתף בהלוויה פירסם בשבוע שעבר תיאור שלה בעיתון הבריטי "גרדיאן". הטקס, מתברר, היה לזירת התגוששות רעיונית בין חבריו של מארלי לכת הרסטפארית לממסד הנוצרי השמרן של ג'מייקה. אבל מהסיפור עולה גם צער גדול, שמזכיר את "היום שבו מתה המוסיקה", האופן שבו תיאר דון מקלין את מותו של הרוקר באדי הולי בשיר "אמריקן פאי".

מארלי וה"ויילרז" הוציאו בחייו (וקצת אחריהם) 13 תקליטים. אחרי מותו נעטפה המוסיקה שלו אינספור פעמים. "Legend", דיסק האוסף משיריו שיצא ב-1984 נמכר ברחבי העולם בכ-25 מיליון עותקים, תקליט הרגאיי הנמכר ביותר בהיסטוריה. לא קשה להבין מה מצאו בו ההמונים, מעבר לכריזמה שנטפה ממנו (ושעולה בבירור גם בסרטים על חייו וגם בהקלטות מהופעות חיות). למארלי היה חוש מלודי יוצא דופן וכישרון ניסוח בהיר, תכונות שהנפיקו יחד הימנונים שכאילו ירדו מפס ייצור, בדרך כלל מבלי לחטוא בקלישאות. ואף שכלשון דיבור, העגה הג'מייקנית הכבדה כמעט אינה ניתנת לפענוח לאוזניים זרות, כשמארלי שר הוא צלול ובהיר להפליא.

30 שנה אחרי מותו פורחת סביבו תעשיית הנצחה גדולת ממדים, שבמרכזה אשתו וכמה מבניו. חייו תועדו בסרטים ומתוכננת גם ביוגרפיה הוליוודית בנוסח הסרטים על ג'וני קאש וריי צ'ארלס. אחרי מותו זכה בגראמי על מפעל חיים ודמותו הוכנסה להיכל התהילה של הרוקנ'רול.

וההשפעה? היא ניכרת בכל שיר שעדיין מוקלט בג'מייקה, כמו במספר עצום של שירי רוק, פופ וריתם אנד בלוז שמקצב הרגאיי שחדר אליהם לא היה עושה זאת כנראה בלי המקפצה שסיפק מארלי. חשובה לא פחות דמותו כסמל חיובי של העולם השלישי, מודל להזדהות בשביל מיליונים, שגם מנטרל מהמבט המערבי את ההתנשאות והחשדנות שלהן זוכה בדרך כלל מולדתו. *



בוב מארלי, 1981. האיש שהביע באומץ את דעותיו שווק בהמשך כקמפיין תיירותי לג'מייקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו