בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרכו לצמרת של גיא גרבר, שגריר ישראל על רחבות הריקודים

מנבחרת הנערים בכדורגל, סארטר, המועדונים השוממים והמחשבות על פרישה, ועד הפריצה הגדולה, המסיבות ההמוניות, הבחורות, המסעות בעולם, הארוחה עם נסיך מונקו והאלבום המשותף עם טייקון ההיפ-הופ שון "דידי" קומבס.

תגובות

בואי נזמין צדפות" מציע גיא גרבר שעה שהוא מתיישב במסעדה עם אפיל אירופאי בלב תל אביב. ההצעה, שעד לפני זמן לא רב היתה אצלו בגדר מותרות על גבול הדמיונית, נשמעת כעת מפיו אגבית לחלוטין. הוא מגיע לראיון באיחור קל, כזה שאפשר בסלחנות להגדירו כאופנתי, לפחות כמו הבגדים שעליו; חולצת פולו עם צווארון מורם, סקיני ג'ינס, נעליים מחודדות ורעמת שערו השחור כפחם מסורקת מעלה. כמו הלוקיישן הנבחר, גם הוא נראה תל-אביבי עם שיק אירופאי, אף שאם נהפוך את המשפט זה אולי יהיה קולע יותר במקרה שלו.

שנתיים חלפו מאז גרבר עזב את תל אביב כדי לדחוף את הקריירה שלו כדי-ג'יי ומפיק האוס וטכנו באירופה. שנתיים שבהן נהפך מפרא אציל - ההוא עם המלודיות היפות שמגיע מישראל - לשחקן מרכזי באליטה של האלקטרוניקה הרקידה וחבר בכיר בחוג הסילון הסנובי ביותר של האנדרגראונד; זה שמנפה בסלקציה סופרסטארים כמו סאשה, ג'ון דיגוויד ודני טנאגליה (שאותו החליף גרבר במשכנו הקבוע באיביזה בקיץ שעבר), שמבקשים להסתנן לסדר היום שלו ללא הועיל.

פה טמון ההבדל הגדול בין גרבר לשגרירים אלקטרוניים קודמים שיצאו מישראל: לא זו בלבד שהוא הצליח לפרוץ את תקרת הפלקל המקומית עם מוסיקה שחורגת מהצליל הלאומי של הטראנס הפסיכדלי, אלא שהקול הפרטי והייחודי שלו אף מצא מקום מכובד בלב אומת הדאנס הגלובאלית. בשבילו ברלין, פאריס, ברצלונה, ניו יורק וטוקיו הן ערים שעם רדת החשיכה הופכות למגרש הפרטי שלו. לא רע בכלל בשביל בן לזעיר בורגנים מחולון, שחשב שהדרך החוצה עוברת רק במגרש הכדורגל.

"אינפקטד מאשרום" וסקאזי אולי מופיעים מול עשרות אלפים בפסטיבלים, אסף אמדורסקי שחרר טראקים בניו יורק, שלומי אבר צובר תנופה כמפיק עולה, עופר ניסים נכנס למצעד הדי-ג'ייז הפופולריים בעולם של "די-ג'יי מגזין", אבל איש מהם לא ישב לארוחת ערב עם ג'יימס מרפי, מישל גונדרי, יורש העצר ממונקו ולינדזי לוהן.

אף שאינו נוהג לנוח על זרי הדפנה ("אני בן אדם רדוף, כל הזמן חושב איך ואיפה אני יכול להתקדם ולהשתפר") שני אירועים שקרו לאחרונה מאפשרים לו לזלוג טיפת טבאסקו על הצדפה שלפניו ולשלוק אותה בהנאה. האחד: האוסף "Heartbeats" שמסכם זמנית את פעילות "Supplement Facts", הלייבל הפרטי של גרבר שגיבש לעצמו בשנתיים האחרונות זהות אסתטית - צלילית וגרפית כאחד - מאובחנת, עם שורת ריליסים מרשימה ואיכותית; והשני, אלבום משותף עם טייקון ההיפ הופ, כוכב הריאליטי ושחקן הקולנוע שון "דידי" קומבס, או כפי שנהג לכנות את עצמו בעבר, פאף דדי.

"יום אחד הוא התקשר אלי כשהייתי ברומא ואמר לי 'אל תדאג, אני מעריץ. בוא לניו יורק, אני רוצה שנעשה מוסיקה ביחד'", הוא מספר. כעבור 10 שעות טיסה במחלקת עסקים על חשבון פאף, גרבר נחת באולפנו המפנק במנהטן וחיכה לסטאר שבושש להגיע. "אחרי כמה שעות שבהן חיפשתי מה לעשות, הוא התקשר לאולפן וביקש שישמיעו לי את האלבום שהוא משמיע לכל מי שמגיע לאולפן שלו כדי לקבל השראה".

האלבום הזה היה "Late Bloomers" שגרבר הוציא ב-2007. בשבוע הראשון לעבודתם המשותפת דידי כתב בעמוד הטוויטר שלו: "חלום שהתגשם - אני באולפן עם המפיק האהוב עלי גיא גרבר". כמו שאומרים אצלם, ריספקט.

תחילה דובר על כך שגרבר יעבוד על אלבום רמיקסים לאלבום החדש של דידי "Last Train to Paris", שיצא בדצמבר 2010 והתאפיין בחזון מפוזר וצליל מיושן, שהבהיר כי הוא זקוק נואשות לזריקת עדכניות הישר לעורק הראשי. להוט מהחומרים שגרבר רקח באולפן, דידי החליט להגדיר מחדש את תכלית העבודה לכדי יצירה משותפת, שעליה יהיו חתומים זה לצד זה, הוא וגרבר. "זה היה כמו חלום" משחזר גרבר, "הוא אמר לי 'תעשה מה שאתה רוצה, אני מאחוריך. מה שאתה צריך תגיד לי'. ואני חייב להגיד שלמרות שהוא לא היה באולפן רוב הזמן, הוא נתן לי השראה".

ההנחיה המעורפלת שגרבר קיבל היתה: "תעשה מוסיקה שתנוגן בחדרים שאני לא אמור להיות בהם". כלומר, "הוא רצה מוסיקה שתנוגן באפטר של האפטר של האפטר. אם המסיבה הגדולה התחילה בשבת בלילה, אז הוא מכוון להמשך של אותה מסיבה בדירה פרטית שנמשכת לפעמים עד יום שלישי. הדברים שקורים שם מבחינה אנתרופולוגית הם די מדהימים. מבחינה מוסיקלית הדברים שמנוגנים שם הם יותר מוסיקליים ופחות אגרסיביים".

את התוצאה, אותה ניתן יהיה לשמוע בספטמבר לכשייצא האלבום, גרבר מגדיר לא פחות מ"ז'אנר מוסיקלי חדש. אשכרה הכנסתי קוליות לפאף דדי, ברמה שהוא בעצמו אומר לי 'חברים שלי מקנאים בי על הפרויקט הזה'. הוא בן אדם חזק ורעב. הוא הדבר האמיתי. יש לנו הרבה הערכה זה לזה, אבל לא נראה שנוכל להיות חברים. אני חושב שאני אקסצנטרי מדי בשבילו. רוב האנשים שמקבלים הזדמנות מהסוג הזה אומרים לעצמם 'אני אעשה משהו מסחרי, אתפרסם וארוויח מלא כסף', בעוד שאצלי המטרה היתה אחרת. לראשונה ניתנה לי אפשרות לקחת הפסקה מההופעות ולהתמקד כמה חודשים בעבודה באולפן וניצלתי את זה כדי להתפתח מוסיקלית. הסגנון שלי במהותו הוא לא כזה מקצועי. אני לא מדויק, אני לא סאונדמן טוב ובגלל שיש לי הפרעת קשב אני לא מתעכב יותר מדי על פרטים. אין לי סבלנות לזה. במקרה הזה אני חושב שהצלחתי לראשונה ליצור משהו שנשמע כמו הקלטות ביתיות, רק בסאונד של מיליון דולר".

הפרעות קשב נהפכו בעת האחרונה לאיצטלה הפופולרית לעצלות ופיזור דעת, אבל במקרה של גרבר נראה כי זו בעיה אמיתית. ביקור באולפן תל-אביבי בו עבד לפני כמה חודשים על הפרויקט המשותף המחיש זאת היטב; גרבר התרוצץ מצד לצד ולא הצליח לעמוד לרגע בשקט. הוא זרק רעיונות לאוויר, התנשף, שיחק בבלוריתו וכסס ציפורניים. לרגעים נשמע מאושר עד מדושן ממה שיצר ולפרקים מוטרד ולחלוטין לא שבע רצון. הראיון עמו מחדד את העניין עוד יותר. משפט אחד שלו הוא כמו די-ג'יי סט שלם; מתחיל בנקודה מסוימת, מדלג מנושא לנושא (דיכאונות, בחורות, בעלי מועדונים, איביזה, תחרותיות, בדידות) ומגיע לנקודת סיום בלתי ניתנת לחיזוי. הוא בן 36, ואם היה נולד כמה שנים מאוחר יותר, ככל הנראה היו רושמים לו ריטלין ומניחים לו להתנמנם מול הטלוויזיה. טוב שזה לא קרה, אחרת הוא לא היה מוצא מפלט בדבר היחיד שמצליח במידה (מסוימת) לעשות אותו מרוכז - מוסיקה.

לבד באנדרגראונד

הוא נולד בחולון לאב יועץ מס ואם עקרת בית. את ההצלחה שלו הוא זוקף במידה רבה לתמיכה הגדולה שקיבל משניהם ("את אהבה שלי למוסיקה קיבלתי מאבא. את הדרמטיות מאמא"). את היסודי והחטיבה העביר בעיקר במגרש הכדורגל כחלק מקבוצת הנערים של מכבי תל אביב, עד שבתיכון קרה משהו שהוביל אותו בסופו של דבר להבנה שהוא רוצה אמנם לחיות משבת לשבת, אבל לא על הדשא. "כדורגל היה החיים שלי. הייתי אפילו בנבחרת ישראל לנערים, אבל בתיכון הכרתי את ה'קיור' ואת ה'סמיתס' והתחלתי לקרוא קצת ז'אן פול סארטר ואלבר קאמי. נכנסתי לקטע אקזיסטנציאליסטי ופשוט לא הבנתי איך הכדורגל קשור אלי. אף שהייתי שחקן מעולה, אני חושב שמבחינה מנטלית לעולם לא הייתי הופך לשחקן גדול. הייתי מתרגש מדי ולפעמים היו לי ממש חרדות".

יחד עם שני חברים תל-אביבים, אורי תכלת ואייל שוהם, הוא הקים את "פאזי באגרס", להקה שהתיימרה להישמע כמו הפופ החלומי של "בלאדי ולנטיין", אבל נשמעה לדבריו יותר כמו הגראנג' של "סמשינג פאמקינס". הוא הבין במהרה שלעולם לא יגיע לרמה של מושאי הערצתו בוב דילן ולאונרד כהן, והחליט לעשות פנייה חדה לכיוון האלקטרוניקה. "בגלל שאני מחולון תמיד הרגשתי טיפה אאוטסיידר בסצינת הרוק התל-אביבית, וגם היה לי מאוד קשה עם פוזה" הוא טוען. "נגיד 'איפה הילד?' היתה כביכול להקה אלטרנטיבית, אבל הבס-תופים שלה היה לגמרי רוק ישראלי, וזה היה מטריף אותי. היחידי פה שהוא פרפורמר ברמה עולמית זה מאור כהן. חוץ ממנו ומפורטיס, הפרסונות במוסיקה הישראלית כולן פה אותו דבר, כולל אני. היה לי קשה לשחק אותה כאילו אני משהו מיוחד. פשוט לא התאמתי ומבחינה מוסיקלית חתרתי ליותר".

והיה עוד עניין שגרם לו לערוק, וגם מבהיר דבר או שניים על מוטיבציה גברית. "בזמנו שנאתי האוס, אבל הבחורות היו במוסיקה האלקטרונית. המסיבות גם היו הרבה יותר מאסיביות לעומת ההופעות. הרוקנרול האמיתי היה באומן. לראות הופעה בלוגוס ולנגן בבאר שבע? זה לא בדיוק רוקנרול".

וכך, בגיל 25, הוא החל לצבור ציוד ולימד את עצמו, בסיוע די-ג'ייז מקומיים, להפיק קטעי טכנו והאוס. גם במקרה הזה התוצאה המיוחלת לא מהרה להגיע. "ניסיתי להבין את המהות, אבל בגלל שגדלתי על רוק לא לגמרי הבנתי אותה. נדלקתי אז על האוס צרפתי ורציתי להישמע כמו 'דאפט פאנק', אבל זה לא ממש קרה".

גרבר לא הרים ידיים והמשיך לעבוד עד שהגיע לסאונד שחיפש. "לאט לאט התחחלתי להתאהב במוסיקה הזאת. יש בה משהו חזק. היא מספרת סיפור. זה לא קטע קצר של שתיים-שלוש דקות, הרבדים הם עמוקים מבחינתי. המוסיקה מושתת על ניואנסים וזה קסם לי גם מבחינה אינטלקטואלית וגם מבחינה רגשית. חוץ מזה שמוסיקה אלקטרונית מבוססת על טכנולוגיה, שממשיכה כל הזמן להתפתח ובהתאם לכך גם המוסיקה".

במשך חמש שנים הוא עבד בשלל עבודות מזדמנות ("מילצרתי, עבדתי בפיצוציה, הייתי טלפן של שגריר ובעיקר היייתי מרושש") והופיע אחת לשלושה חודשים במועדונים כמו "תמרז לאונג'" ו"פטיש" ובמסיבות ארעיות. נקודת שפל שהוא מזכיר מהעת ההיא התרחשה במסיבת אפטר ביפו העתיקה. "לא היה לי שקל, הייתי בדיכאון בגלל בחורה כזאת או אחרת והזמינו אותי לנגן במסיבה עם קונצפט גאוני; לא מוציאים הזמנות, לא תולים פוסטרים, לא מספרים לאף אחד ואף אחד לא יגיע. זה אנדרגראונד. הגעתי לשם והסאונד היה מזעזע, המוסיקה הדהדה ונשמעתי אגרסיבי. הייתי לגמרי לבד, אף אחד מהחברים שלי לא היה שם, ובסופו של דבר לא שילמו לי. ברגעים כאלה בא לך לפרוש".

אבל גרבר לא פרש. בגיל 30, אחרי כמה ריליסים ב"טוויסטד", הלייבל של דני טנאגליה, הגיעה הפריצה הגדולה שאותה הוא גם מגדיר כפריחה מאוחרת (ומכאן שמו של אלבומו הראשון "Late Bloomers"). אפוס טכנואידי, מלודי וסוחף ששמו "Stoppage Time", זמן פציעות (אפשר להוציא את הילד ממגרש הכדורגל אבל לא את הכדורגל מהילד), שהיה ללהיט רחבות ענק ולקטע שמשך את תשומת הלב של הסצינה כולה. לא היה די-ג'יי - מהאנדרגראונד הקשה ועד המסחרה הזולה - שלא נעזר בו בשלב כלשהו כדי להגביר את קצב שחרור הסרוטנין על הרחבה.

שנתיים לאחר מכן הוא הוחתם ב"קוקון", אימפריית הטכנו של סוון ואת שמחזיקה לייבל, מועדון בפרנקפורט שטוען לכתר "מערכת הסאונד הטובה בעולם", ערב קבוע באיביזה, פסטיבלים וליין מסיבות נודד ברחבי העולם.

למרות ההחתמה, גרבר התעקש להמשיך בהקמה של הלייבל הפרטי שלו "Supplement Facts" כי חיפש "מקום בלי עבר, שאוכל להגדיר אותו בעצמי וארגיש שלם עם כל מה שיוצא ממנו". אחרי חיפוש סגנוני קצר ואקלקטי, "סאפלמנט פאקטס" מצא את הגרוב הנכון דווקא כשהחל להתנסות מוסיקלית, הרחיב את הספקטרום הצלילי, החתים אמנים מרתקים כמו שלישיית ההאוס האקזוטי "dOP" והתרחק מקטעים מוכווני רחבה סטנדרטיים. הרחבה, כמו שאפשר לשמוע ב"Heartbeats", היא זו שכבר הגיעה אליו.

פרסונה ישראלית

גם תל אביב, שלא תמיד חייכה אליו, אימצה את ההצלחה שלו באופורטוניזם האופייני לה, וכיום המסיבות בכיכובו עמוסות כמו אלו שערג להן בתחילת דרכו. ב-19 בחודש הוא ינגן במסיבה בטי-אל-וי בתל אביב לצד סת טרוקסלר מדטרויט. המסיבה הראשונה הגדולה שבה תיקלט התרחשה במועדון הקוקון בערב השנה החדשה ב-2007, קצת אחרי שהקטע "Sea of Sand" שהפיק עם שלומי אבר נהפך ללהיט הגדול של איביזה באותו קיץ. "קיבלתי למייספייס שלי הודעות מאיטליה, גרמניה וצרפת מאנשים שבאים לראות אותי. הייתי בלחץ של החיים, אבל הפגזתי. מאותו רגע התחלתי לנגן עוד ועוד. זה רק הכניס בי מוטיבציה והתפוצצתי על זה. מאז לא עצרתי. לפני כן לא היתה לי מוטיביציה בכלל ולקחתי את הזמן. גרתי בנחלת בנימין על גג בבניין משרדים. לא ידעתי שמסיבות יכולות להיות כל כך מדהימות ולא היה לי מושג שאני יכול לעמוד בזה פיסית".

זה אומר שמבחינת העומס הפיסי היה עדיף להישאר כדורגלן? "בעיקרון, בכל סוף שבוע אני נמצא לפחות בשתי מדינות. זה אומר שאני מסיים לנגן בשש-שבע בבוקר ועולה על טיסה בערך בעשר בבוקר. כשאני נוחת אני נח, אוכל משהו והולך לעוד מסיבה. כל מקום שאתה מגיע אליו אתה צריך להיות רענן, כי מבחינתם לא היית שם ארבעה-חמישה חודשים. זה לא פשוט לעמוד בציפיות בכל פעם מחדש. אתה גם מפתח מערכות יחסים עם אנשים שאתה פוגש פעמיים בשנה. זה מדהים כי השיחות ממשיכות בדיוק מאיפה שהן הפסיקו".

זה לא מתיש?

"רוב האנשים שאני מכיר לא היו עומדים בזה מבחינה מנטלית ופיסית. אתה לא ישן ועדיין צריך לתפקד. יש גם כל הזמן אתגרים. אתה יכול לנגן קטע במועדון ולהפגיז, ולמחרת לנגן אותו במועדון אחר ו-300 איש עומדים ובוהים בך. אתה צריך כל הזמן להתאים את עצמך ולתת ביצועים".

ובטח לא חסרים דברים שמסיחים את הדעת.

"את מתכוונת לבחורות אני מניח", הוא צוחק. "כן, נהניתי מהקטע הזה שאתה מגיע למקום ויש ים בחורות ואף אחד לא מכיר אותך. עכשיו יש לי חברה ספרדייה מדהימה ונורא כיף לי לטייל יחד אתה. את הרוקנרוליות שלי אני מנתב עכשיו למקומות אחרים. הריגוש מגיע מהמוסיקה".

יש סיכוי שתתמסד ותשתקע סופית בחו"ל?

"מאז שעזבתי את ישראל גרתי בפאריס, ברומא, כמה חודשים בניו יורק, בברלין, אבל בשום מקום לא הקמתי בית כי ידעתי שאני אעזוב. עכשיו השתקעתי לראשונה במדריד עם החברה. יש לי פתאום בית, פיג'מה, טלוויזיה, פלייסטיישן. פתאום נהיה לי תא משפחתי. לקח הרבה זמן עד שזה קרה, אבל עכשיו אני אוהב את החיים שלי. אף שבסופו של דבר אני הכי אוהב את תל אביב וברור לי שאני עוד אחזור לכאן".

בתור מי שחוזר לנגן כאן מדי פעם, מה אתה חושב על השינויים שעברו על חיי הלילה בתל אביב בשנים האחרונות?

"מצד אחד, אני מרגיש שיש שיפור. פעם המוסיקה ברוב המקומות לא היתה הדבר העיקרי, אלא זיונים וסמים ופתאום יש מסיבות אנדרגראונד אמיתיות עם די-ג'ייז שמגיעים לכאן בזמן אמת וברים שפעם היו מנגנים 'משינה' יכולים להכיל את המוסיקה הזאת. מצד שני, מועדונים נסגרים. זה גם קשור לקשיים שהעירייה מערימה, אבל גם לפעמים נובע מחאפריות וזלזול בקהל. יש מועדונים שכשאני בא לנגן אצלם אומרים לי 'בוא נעשה בלי פוסטרים, כי ממילא כולם כבר מכירים'. זה לא רציני. אולי זה בכלל לא מקום שבנוי להפגזה כל שבוע. בכל זאת מדובר בסצינה קטנה".

המעבר מהביצה המקומית לסצינה העולמית היה חלק עבורך?

"בארץ לא כזה קשה להיות מספר אחת כי אין פה ממש תחרות. ואז פתאום אתה עובר לאירופה או ניו יורק ויש לפחות 100 כמוך וכולם בעניינים. בהתחלה אני מודה שזה היה לי קצת קשה. במגרש שאני נמצא בו כולם סופר מוכשרים, כולם נראים טוב, לכולם יש סטייל, כולם מצחיקים וכולם שווים. המוסיקה הזאת מתחדשת נון סטופ אז אתה כל הזמן צריך להישאר בשליטה ולהבין לאן היא מתקדמת. היום אני שם לב לדברים שפעם נראו לי זניחים; חשוב לי שהאתר יראה כמו שצריך, שהצילומים שלי יהיו כמו שצריך, אני מודה שאני קונה לא מעט בגדים, וגם בורר את האנשים שאני עובד איתם יותר בקפידה".

אתה מרגיש שהישראליות שלך באה לידי ביטוי במוסיקה שאתה עושה?

"לגמרי. היא מאוד לא מהקוצעת, שזה מאוד ישראלי. באיזשהו שלב קלטתי שאם אני אתחרה ברמת הסאונד - למשל עם הגרמנים בטכנו - אין לי סיכוי. לחיים בארץ יש משמעות. בשביל ליהנות מהם אתה צריך להילחם על ההנאה שלך, ובמוסיקה שלי יש משהו שחותר לעתיד טוב יותר. אני חושב שהפרסונה שלה היא מאוד ישראלית. אני בגובה העיניים, אין לי יותר מדי מחסומים או עכבות. אני לא סותם את הפה. אם משהו מוצא חן בעיני אני אגיד תמיד ואם משהו לא מוצא חן בעיני שומעים את זה מיד".

ומה הלאה?

"מבחינתי בעולם המועדונים אני די בטופ. אני יכול להופיע איפה שאני רוצה לנצח פחות או יותר. זה כבר יש לי. עכשיו אני רוצה לנסות להגיע למקומות של הופעות במועדוני רוק עם להקה של ממש. משהו בכיוון יותר אינדי של להקות כמו 'M83' או 'קאריבו' עם בס, תופים, פנדר רודס. לפנות לקהל של אוהבי מוסיקה ופחות של מועדונים. אני רוצה להגיע ללייף סטייל שבו אני לא נוסע כל סוף שבוע, אלא שבעה-שמונה חודשים עובד על אלבומים ואז עושה טור של שלושה-ארבעה חודשים שבו אני מנגן כל יום. רוב האמנים עוברים את השיא שלהם בגיל 36, אבל אני מרגיש שאני רק מתקדם. אני עושה דברים הרבה יותר טובים ממה שהייתי עושה פעם ונהיה לי גם יותר כיף. אני יודע היום שאם אני רוצה להקה, אני אקים להקה. לקח לי לא מעט זמן להגיע לביטחון הזה. אני לא פרפומר מטבעי, אבל עד עכשיו הסתדרתי, אז הגיע הזמן לקחת את זה לשלב הבא".

יש לך עצה לתת לדי-ג'ייז שרוצים לפרוץ החוצה?

"החטא הכי גדול שיכול להיות לדי-ג'יי זה חוסר מודעות. זה עובד לשני הכיוונים: לחשוב שאתה גדול כשאתה לא כזה גדול, או לחשוב שאתה קטן מדי כשאתה לא, ואז אתה כל הזמן מתנצל וזה גם בעייתי. צריך לקלוט את הסיטואציה, בטח בחיי לילה כשהאנרגיות הן כל כך חזקות. יש כל כך התרחשויות שהתת מודע שלך קולט: זוג מתחרמן בצד, ההוא רב עם הברמן, ההיא בדיכאון. עולם המועדונים הם עולם אינטנסיבי מלא אמוציות ואתה צריך להיות ערני. מי שערני מתקדם. צריך ללכת בין הטיפות, לא כמו פוליטיקאי, אלא לשמור על אצילות גם במקום שיכול להיות כל כך מלוכלך. והכי חשוב, לא לתת לדברים לגעת בך יותר מדי. אחרת אתה נאבד". *



גיא גרבר. מצא את הגרוב הנכון


גרבר על העמדה. פתאום נהיה לי תא משפחתי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו