בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לציבי גבע כבר לא מפריע שתקראו לו אמן פוליטי

גבע, מהראשונים שעסק בדרך מורכבת בדמות הערבי באמנות המקומית, מקבל השנה פרס למפעל חיים ומסרב לההיפך לפלקט, ומותח ביקורת על השמאל

תגובות

יבי גבע הוא אחד האמנים הישראלים החשובים הפועלים כיום. בזירת האמנות כבר היו מי שאמרו עליו שהוא מגלם את הזרם המרכזי ואף את קונסנסוס הטעם הישראלי. החודש הוא יקבל את פרס שרת התרבות על מפעל חיים ל-2010.

על אף ההתקבלות הממסדית, או כנגדה: גבע הוא מן האמנים הראשונים שהנכיחו מחדש באמנות הישראלית את דמות הערבי על מורכבויותיה ועד היום מתעקש להציף את המראות והשמות שהודחקו במרחב הציוני. בשונה מבעבר, אז נרתע מהתיוג הפוליטי, כיום הוא מוכן לשאול מהו הפוליטי. "כנערים היו לנו' ערכים'", אומר גבע, "קראנו מרקס ואת כל הדברים הנכונים. בקיבוץ השתמשו במונחים של דו-קיום, דובר על דיאלוג. עם זאת, באוויר ריחפה עמדה מתנשאת וגזענית".

הוא יליד 1951, בן קיבוץ עין שמר, מקיבוצי השומר הצעיר. שנת 1967 וכל מה שקרה בה ובעקבותיה חקוקים בזיכרונו. "67' היתה קו שבר. המרחב ומושג הגבול השתנו". גבע, שהיה אז בן 16, עבד בשדות שליד כפר מסר ובקה אל גרביה. "ביומיים הראשונים שלאחר המלחמה, כשהאופוריה היתה בשיאה, נסעתי על הטרקטור לסגור קווים של ממטרות בשדות, היה שם מין שקט כזה ואני זוכר את הרגע שבו חדרה לתודעתי ההבנה שמשהו נורא קרה, שכל העולם השתנה, ששום דבר לא יהיה כמקודם".

הבנת משמעותו של השינוי הזה מאירה רבות מיצירותיו באור חדש: כך ניתן להבין את היחס האמביוולנטי שבא לידי ביטוי בעבודותיו המוקדמות, בהן הסדרה "דצמבר 1982" משנה זו; הוא צייר בה דמויות של ערבים רעולי פנים, שנדמו מאוימים ומאיימים גם יחד, זרים ומוכרים בה בעת. כך גם ביצירות בסדרת "ארץ ישראל מהזיכרון", שבהן שירטט את הקו הירוק; הוא טוען שהוא יכול לצייר אותו גם "בעיניים עצומות". וכך במיוחד בסדרת הציורים שהוצגה מחדש לאחרונה בנמל יפו בשם "בילאדי בילאדי".

סדרה זו, שצייר מ-1983 ועד 1985, נוצרה על בדים גדולים שלא נמתחו. נראו בה דימויים של ציפור, דמות נשית וצמח, וקומפוזיציות המחלקות את הציור לאלכסונים ומייצרות לפעמים איקס. על כל הציורים כתובים בעברית שמות כפרים וערים ערביות כמו דיר אל אסד, ערערה ואום אל פחם וגם בילאדי.

ניכר בעבודות שנעשו בבולמוס, פלטו את כל אותן מלים ושמות מקומות בערבית ששני עשורים קודם לכן היו חלק מאוצר המלים המקומי. הצפתן החזרתית כמו גילמה את שובו של המודחק, לא רק האישי אלא גם הקולקטיבי-לאומי. גבע רואה בציורים אלה "חיבור של נוף פנורמי עם מיפוי מושגי, שהוא כמובן אלטרנטיבי. השמות מייצרים טריטוריה או מעלים טריטוריה מוכחשת אל המישור העליון של הציור והתודעה; כפרים הסמויים מן העין". המבקר איתמר לוי כינה עבודות אלה "מיפוי של תודעה ישראלי מסוכסכת".

"עבודתך, כמו זו של משוררי תור הזהב בספרד, נכתבת בעברית ובערבית, והתקשורת הדו-לשונית הזאת מקרבת אותה למחוזות ניפוץ המוסכמות". כך כתב הצייר האמריקאי דייוויד שפירו לגבע במכתב ששלח לו ופורסם בקטלוג התערוכה שלו במוזיאון תל אביב ב-2008. קטלוג התערוכה, כמו קטלוג חשוב נוסף של גבע, תורגמו במלואם לערבית.

ואכן, צמד המלים "בילאדי בילאדי" בשנות ה-80 לא היה לגיטימי במרחב הציוני. "אני זוכר איך היו מפוצצים חתונות בכפריים ערביים למשמע השיר (הכוונה לכוחות הביטחון הישראליים, אע"א)", אומר גבע. "למי שלא מדבר את השפה, צירוף המלים הזכיר בלאד - דם, או בהרחבה, את השילוש המורכב של דם, אדם, אדמה".

לשבור את האגו

השיחה עם ציבי גבע מתקיימת בצהרי יום שישי בסטודיו היפהפה והמואר שלו בדרום תל אביב. ביתו שוכן בצפון העיר. הסטודיו, חלל פתוח רחב ידיים במיוחד, יוצר תחושה ביתית. בצדו האחד הוא גדוש ציורים - ישנים וכאלה שעוד לא יבשו, צבעים ושאר חומרים; קירות הצד השני מכוסים במדפים ובהם ספרי קריאה, קטלוגים ישנים ועוד. מעל הספרים תלויות בצפיפות, כבמעין חדר פלאות, יצירות של גבע, של ילדיו (מיכל גבע, ציירת גם היא, אורי ומאיה) ושל קולגות, דברים שמצא בשוק הפשפשים וכן תמונות מארכיונו של אביו, הארכיטקט המודרניסט יעקב (קובה) גבר, שמת ב-1993.

כאן נוצרים הדימויים של גבע. לא פעם, הוא אומר, הם נולדים במקרה. הוא מצטט את יוזף בויס שאמר: "הדברים ישנם בעולם ואתה נפגש בהם שוב ושוב ויום אחד הדבר הזה קורא לך ואומר לך 'תעשה אותי'. במובן הזה אני חי ועובד בסביבה מלאה בעצמים, בדברים שפשוט מצויים שם".

אם בסוף שנות ה-80 החל גבע לצייר כאפיות, שבצורתן המופשטת יותר הוא עוסק גם כיום, לימים החלו מופיעים בציוריו בלאטות וגרידים. את אלה צייר במשך שנים באורח אינטואטיבי, מתוך חקר של החומר והצורה. לאחר מות אביו ראה מחדש מראות ודימויים מחדר עבודתו של האב וזיהה בהם לקסיקון חזותי של אלמנטים מסוימים בעבודתו שלו. מפגש זה הוליד את התערוכה "תוכנית אב" שהוצגה במוזיאון חיפה ב-2003 וכן ספר חשוב ויפה שראה אור לצדה (בעיצוב מיכאל גורדון). בספר מופיעים רק דימויים, ללא טקסט, בהם תצלומי ארכיון שתיעדו פרויקטים של אביו, כמו "משואה" בקיבוץ תל יצחק מ-1972, כיתת לימוד בקיבוץ עין שמר מ-1947, יציקת גג של מסגד כפר מסר בשנות ה-60, שרטוטים ותוכניות לבנייה.

"גבע הוא אמן ומורה בעל נוכחות בולטת בשדה האמנות בישראל זה 30 שנה. כמי שצמח על רקע האמנות המושגית והפוליטית של שנות ה-70 הוא הביא לציור שלו, שהתפתח בראשית שנות ה-80, את חומרי הגלם של המקום". כך נכתב בנימוקי השופטים שבחרו בגבע כזוכה בפרס מפעל חיים, הכולל מענק של 70 אלף שקלים והשתתפות בתערוכת הזוכים שתיפתח ב-26 בחודש במוזיאון רמת גן.

אותם חומרי הגלם של המקום, כפי שניסחו זאת השופטים, הושפעו לא רק מאביו אלא גם מאמו, הציירת פרנקה גבע, וכן מאחיו הבכור, האמן המושגי החשוב אביטל גבע, המבוגר ממנו ב-12 שנים כמעט וכבר היה אמן מוכר בילדותו של ציבי גבע. "נחשפתי לאמנות בגיל מאוד צעיר", אומר ציבי גבע. "גדלתי על ברכי האמנות הקונצפטואלית. הייתי הילד הקטן שמקשיב לדיבורים של הגדולים שהיו בני בית אצלנו, כמו יונה פישר, דנציגר, גרשוני ואולמן".

גבע מספר שתמיד נחשב לצייר של הקיבוץ. הוא נרשם למכון אבני בהיותו בן 16 ולאחר מכן הגיע למדרשה לאמנות. לימים גם לימד בה. "במדרשה פגשתי המון 'גאונים צעירים' שכל אחד מהם היה הצייר של הכיתה, של השכונה, מכל מיני מקומות בישראל. הבנתי ששום דבר כבר לא עומד לזכותי. יש עבודה שצריך לעשות". במדרשה בלט דווקא בפיסול ומיצב וכזו היתה תערוכתו הראשונה. עיסוקו בתחום זה ליווה את עבודותיו המאוחרות יותר וכן השפיע על תפישת חלל התצוגה המאפיינת אותו.

בשנות לימודיו במדרשה, במחצית השנייה של שנות ה-70, הודגש הציור של "אופקים חדשים", "המופשט הלירי" של אריה ארוך ואביבה אורי, שהיו לדמויות המופת של רפי לביא, המורה הדומיננטי. גבע זוכר את הדיכוטומיה שהתקיימה בין המדרשה לבצלאל: "הפיצול לא היה רק גיאוגרפי אלא גם אידיאולוגי. בבצלאל היו דומיננטיות אז חשיבה מושגית-פוליטית והסתייגות מיצירת איזשהו אובייקט. במדרשה דובר אז על ראושנברג, ג'ספר ג'ונס, אמנים שיש להם נגיעה קונצפטואלית ונגיעה בחומר. על ג'קסון פולוק אמרו 'דקורטיבי', שזו היתה אי הבנה מוחלטת וקריאה שגויה שלו".

ב-1984 זכה גבע במלגת שרת להשתלמות בחו"ל מטעם קרן אמריקה-ישראל ונסע לניו יורק. את חוויית בית הספר שם, ניו יורק סטודיו סקול, הוא זוכר כקשה ומטלטלת. "זה היה אולי המקום הכי מנוגד למדרשה, שבה גם כבר לימדתי אז. עסקו שם בפיסול וציור מאוד מסורתיים, שמרניים, שיש בהם איזשהו אנכרוניזם אידיאולוגי".

גבע הגיע ללימודים בניו יורק כשכבר החל לבסס לו קריירה בישראל - הוא הציג כמה תערוכות יחיד בגלריות חשובות ואף במוזיאון ישראל (ב-1984) וכן תערוכה בבוסטון באותה שנה. "בניו יורק ישבתי לצייר לצד ילדים אמריקאים בני 18. על הציורים שלי הופיעו כיתובים: יאפה, אום אל פחם, ג'וערה. הרגשתי בלתי מובן, חסר כל הקשר. בהתחלה חשתי הרבה כעס, תסכול וביקורת ולאט לאט דברים השתנו והתאזנו".

הוא זוכר את השהות שם כתקופת לימוד אינטנסיבית שנרכשה באמצעים אוטודידקטיים וכן בעזרת האמנים החשובים שהרצו והציגו ביקורת ובזכות עצם השהות בעיר. בעיקר שימשה אותו תקופה זו למילוי חסרים. "כל המסורת של ציור, שהיא עמוקה, יושבת על תשתית שלא הכרנו כאן", הוא מסביר. "אנחנו למדנו בעיקר מרפרודוקציות ושקופיות בשחור-לבן. ההבנה שבאמנות יש ממד של נוכחות, עמידה פיסית של דבר בעולם - זה ממד שהרבה פעמים יש לי הרגשה שחסר אצל אנשים שצמחו כאן".

עד היום הוא נוסע לתקופות קצרות לעבוד בניו יורק ומשלב מוקדם החל לעבוד עם גלריה אנינה נוסיי, אחת הגלריות הבולטות של שנות ה-80 וה-90, שהציגה בין היתר את ז'אן מישל בסקיאט, מן האמנים שהשפיעו על גבע אז. על חשיבות הקשר הזה אפשר לעמוד כיום, אבל אז הבחירה של גבע לנסוע לניו יורק בשלב שהקריירה שלו בישראל צברה תאוצה לא היתה פשוטה. "להיות פיון זה לא דבר קל אחרי שהיית גנרל", הוא אומר בהגזמה הומוריסטית. עם זאת, הוא מוסיף, שבירה של אגו היא דבר קשה אך חשוב מאין כמוהו.

נוסף על היותו אמן מצליח, שיצירותיו נמכרות היטב, גבע נודע גם באופי הייחודי של עבודתו והצגתה. הוא יוצר סדרות ודימויים החוזרים על עצמם בכפייתיות דקדקנית. כמו כן הוא נוהג לחזור לאחור, אל עבודות, סדרות או תערוכות שהציג בעבר, ולהציג אותן כיום.

"כל תצוגה בהקשר חדש היא מבחינתי סוג של לימוד וגילוי מחדש של הדימוי. זו חקירה סביב הדימוי והתוכן שלו", הוא אומר. את החזרתיות הוא מקביל לרגע שבו המחט של הפטיפון נתקעת על אותה הרצועה וחוזרת עליה שוב ושוב. "זה יושב על דחף מסוים ואני לא רוצה לעשות תיאורטיזציה של הדחף. יש דברים המבקשים לחזור עליהם. לעומת זאת, יש אלמנטים המתמצים יותר מהר ואני לעולם לא יודע את זה מראש".

הוא מדגיש שבכל פעם שעבודה ישנה צפה בהקשר חדש ישנה חשיבות רבה לחלל ולפעולה הישירה בו. כך, למשל, בנוגע לכאפיות שלו, שהוצגו בגרסאות רבות בחללי תצוגה שונים. ב-1995 זה קרה במבנה נטוש במצפה רמון שהיה בעבר בית קולנוע ולאחר מכן רפת. הכאפייה במקרה זה צוירה כסוג של פרסקו או גרפיטי על אחד מקירות המבנה והשתלבה באופן מופתי עם הלכלוך והגרפיטי שהיו בו ממילא. "עיניין אותי לראות איך הפעולה במקום ספציפי מקרינה ובעצם מחדירה תכנים חדשים לפעולה שנעשית בתוך הסטודיו או במסגרת הציור", אומר גבע. "איך הציור מזדהם בחתיכות של העולם".

"לעבודות של ציבי גבע יש תכונה מוזרה לספח אליהן אסונות או לבשר אותם. ובכל מקרה לשהות במחיצתם", כתבה בעבר המבקרת והאוצרת רותי דירקטור. היא הזכירה את פתיחת תערוכתו בניו יורק בספטמבר 2001 בשבוע של נפילת מגדלי התאומים. הוא הציג בה מיצב המורכב מצמיגים וציורים ששמו "הימים הנוראים".

בטקסט שליווה תערוכה זו כתב גבע: "לילד פלסטיני בן 13 כבר אין מה להפסיד כשהוא מבעיר ערימת צמיגים ישנים על הכביש בכניסה לג'נין, רגע לפני שישכב ירוי (כדור גומי) - עוד שאהיד שנשמתו המתה מתדלקת את מדורת המזרח התיכון. לאיש השחור לא היה מה להפסיד כשהכניס את ראשו לתוך צמיג רווי דלק, הדליק אותו והתמוטט בוער ברחוב הומה אדם ביוהנסבורג".

וגם: "ככה אולתרה המדינה היהודית (אלטנוילנד) על ראש הפלאחים הפלסטינים, שנראו אז למישהו כמו אבנים: חלק מהנוף, טבע לא בעול. עכשיו המון אבנים עפות, אינתיפאדה, מרד נגד הגריד, הלוגיקה של הכיבוש. צריך להבין את המקום הזה הקרוי ייאוש או מבוי סתום כאיזו נקודה ארכימדית. אדם שכבר אין לו מה להפסיד יכול לשנות היסטוריה של אזור ושל חברה שלמה". המשפט הזה מהדהד כיום בעוצמה נוכח המהפכה האזרחית במצרים ובמזרח התיכון.

על אף ההתבטאויות החריפות הללו, בראיונות עבר הגיב גבע בהתחמקות או בסיוג מהקריאה הפוליטית של עבודותיו. אפשר לשער שההימנעות שלו מהצהרות ישירות בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני הקלה על הממסד לקבל אותו. גם שיוכו המוקדם לזרם דלות החומר הנאמן להפשטה תרם לתחושת העמימות, שעשויה אולי להסביר איך משרד התרבות בממשלה המכהנת כיום מזכה אותו בפרס מפעל חיים.

כיום, לעומת זאת, גבע אומר דברים מפורשים יותר: "השאלה שמעניינת בעיני אינה 'פוליטי או לא פוליטי' אלא איזה מין פוליטי. תמיד סירבתי לאייש את העמדה הפלקטית. ניסיתי ליצור מציאות שחושפת את ההתהפכות הזאת, את 'הבנאליות של הרוע'. העבודה שלי תמיד נמצאת בקונטקסט פוליטי, אבל במשך השנים זה התרחב למישור קיומי-פסיכולוגי. הציורים בשנים האחרונות מדברים על קטסטרופה".

גבע מבקר במידה גם את השמאל הישראלי, הפועל לדבריו תמיד מתוך עמדה אופוזיציונית והוא בעצם מיעוט שנמצא בחברה שבה הוא נתפש כהגמוני, כמו "מקהלה יוונית בת קול אחד". "ניסיתי לפתח סוג של חוסר תלות בתוך הדבר הזה. אני חושב על המשפט של מרקוזה - תפקיד של האמנות היא להיות תמיד אוטונומית, לעולם לא להיות קשורה לממסד, גם לא לממסד של המיעוט או האופוזיציה".

איך עושים את זה?

"התנהלות בעולם בכלל ובאמנות בפרט; העובדה שבמשך הרבה שנים אני לא קשור ולא פועל מתוך גלריה, ושכמעט כל התערוכות בשנים האלה נוצרו לחללים אלטרנטיביים או בגלריות ציבוריות למיניהן (גלריות בקיבוצים, קו 16 ועוד). היה לכך מחיר, אבל זה משך ואיתגר אותי, וגם איפשר להצביע על אופן של הזדהות. האמנות בעיני איננה מתמצה בתליית הדברים שלך על הקירות. היא יכולה להיות התערבות, החדרה של דבר שמשסע, מחולל ויוצר מבט חדש על הקיים".

לפני כשנה החל גבע לעבוד עם דיאנה דלאל והיה לאמן הראשון במסגרת החדשה שיצרה, "Parasite" שמה. "דיאנה היא כמו סוכן", הוא אומר. "היא ממלאת הרבה פונקציות שגלריה צריכה למלא. הפעילות האמנותית שלי לא קשורה היום לחלל ספציפי. אני בוחר את המקום והזירה שבהם אני רוצה לפעול".

מלבד תערוכת הזוכים שתיפתח החודש, הוא מתעתד להציג במרכז פרס לשלום ביפו תערוכה חדשה, וכן תערוכה נוספת שיאצור יונה פישר. התערוכה, שתיפתח במוזיאון אשדוד בינואר 2012, תציג מעין ארכיון תודעתי, בדומה לקיר הסטודיו של גבע. גבע מדבר על כך בהתרגשות רבה. "התערוכה הולכת לחקור את המבנים הבסיסיים שמונחים מתחת לעבודה שלי במשך כל השנים. היא תנסה ליצור מילון חזותי ומושגי לעבודה בתוך הסטודיו". *



ציבי גבע. חומרי גלם משפחתיים


''הים של עזה'', 2002



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו