בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל דוקאביב | לא בובות של אף אחד

טאבו חברתי רב-שנים מופר בסרט "דומא", שיוקרן בפסטיבל. הבמאית עביר זייבק חדאד חושפת את הסוד של נערות ונשים שהותקפו מינית בחברה הערבית ונאלצו לשתוק. היא מקווה שעכשיו יבוא שינוי

תגובות

אחת המרואיינות בסרט "דומא" יושבת בביתה, ליד חלון הצופה אל הים. דמותה אפלולית, צללית קפואה. רק פיסות ממנה משתקפות בזגוגית החלון. הים בחוץ גלי, סוער. גולש רתום למצנח מנצל את הרוח כדי להשתעשע על פני הגלים.

על הרקע הפסטורלי הזה ובדיבור שקט, כמעט חרישי, פורשת האשה וידוי קורע לב על התעללות מינית שחוותה במשך שנים ארוכות. מאז היתה בת חמש תקף אותה דודה שוב ושוב. כשניסתה להתנגד, איים שיפגע באחיותיה. סבתה ראתה באחד הלילות מה מתרחש מתחת לאפה, אך למרבה האימה, בחרה לשתוק ולא לעשות דבר.

"לא יכולתי לצעוק, כי אם יישמע או ייוודע משהו לגבי מה שהוא עושה, זה יגרום לפדיחה גדולה", היא מסבירה מדוע שתקה במשך שנים. "הרבה פעמים הוא היה אומר לי שאסור שמישהו יידע, כי אם זה יקרה ההורים שלי יתגרשו, האחים שלי יתפזרו, ואז שתי המשפחות יסתכסכו, ואחי ואחיותי לא יתחתנו. אני אגרום בושה למשפחה שלי, ושום דבר לא יועיל לי, חוץ מזה שאני אגרום נזק ואהרוס את העתיד של אחי ואחיותי. כאן זה לא רק אני, אחי ואחיותי, אלא אני, אחי, אחיותי, דודות שלי, בני הדודים, בני הדודות, כולם... את נושאת את האחריות של כל החמולה, ולא רק של הבית שלך ושל עצמך".

בסרט הביכורים שלה בחרה הבמאית עביר זייבק חדאד לצאת מביתה ביפו למסע ברחבי הארץ, כדי לשפוך אור על נושא שהושתק והודחק במשך שנים בחברה הערבית (וכמובן לא רק בה): תקיפה מינית של ילדות, נערות ונשים, בתוך המשפחה ומחוצה לה. הנשים בסרט מספרות למצלמה על השתיקה הרועמת שליוותה את חייהן מאז הטראומה שחוו, על החשש שבני משפחתן יראו בהן אשמות במצבן, ועל הפחד שיאשימו אותן בפגיעה בכבודה של המשפחה ואף בפירוקה. המצלמה, מצדה, מעודדת אותן לנבור בעדינות בבורות אפלים, במטרה לחשוף את הכאב, לתת לו פומבי, לשחרר אותן סוף סוף מן הצורך לשאת לבדן את הסוד הנורא על כתפיהן ולהקל מעט על תחושות ההשפלה והבדידות שמלוות אותן מאז.

"דומא" יוקרן בשבת הקרובה ב-12:00 בסינמטק תל אביב, במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל "דוקאביב" שנפתח היום. הוא נעשה בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה והרשות השנייה והופק בידי השחקן סוהיל חדאד, בן-זוגה של הבמאית.

הצגה לא רצויה

זייבק חדאד, שחקנית, במאית ואשת חינוך שנולדה וגדלה בנצרת, התקרבה לראשונה אל הנושא בשנת 2000, כאשר קראה מאמר שעסק בהתעללות מינית בספרות ילדים. היא התחילה להתעניין בבעיה, בנתה סביבה תוכנית העשרה במסגרת עבודתה במרכז לגיל הרך ביפו והחליטה ליצור גם הצגה שתעסוק בה.

בפגישה עמה, שהתקיימה באחרונה בבית קפה יפואי, היא מספרת שלאחר שלא מצאה מחזאי שהסכים לכתוב את המחזה לרוחה, קיבלה עליה את המשימה. "אני לא מחזאית וכתיבה זה לא הקטע שלי, אבל כנראה מתוך האין-ברירה, כשראיתי שאף אחד לא משתף פעולה אתי ושזה לא מעניין אף אחד, ישבתי וכתבתי לבד טיוטה של המחזה", היא אומרת.

את הטיוטה הזאת שלחה לסופרת והמחזאית רונית חכם, ויחד עם הבמאית שיר פרייבך הן יצרו את ההצגה "שוקולד". ההצגה, המשלבת שחקנים, בובות והקרנות על גבי מסך, מספרת על ילדה שהוטרדה מינית בגינת המשחקים; היא מאמינה שמה שקרה לה הוא סוד שאסור לדבר עליו ומסתגרת בשתיקתה, עד שסיפור שהיא שומעת מחזק אותה ומאפשר לה לחשוף את סודה לפני הוריה.

"שוקולד" הוצגה בבכורה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים ב-2006 וזכתה שם בארבעה פרסים. בין היתר בחרו השופטים להעניק לה ציון לשבח על אומץ אמנותי, בזכות "ההחלטה האמיצה להתמודד עם נושא חשוב שהוא בגדר טאבו".

למרות הפרסים והשבחים שגרפה, כשניסתה זייבק חדאד לשווק את ההצגה לבתי ספר ויישובים ערביים, היא נתקלה בקשיים. בחלקו הראשון של הסרט "דומא" זייבק חדאד נראית נוהגת במכונית. בשיחת טלפון, תוך כדי נהיגה, היא מבשרת לבן שיחה כי היא, יחד עם השחקנים והתפאורה של ההצגה, נמצאים בדרך אליו. "אה, לא הודיעו לך בקשר להצגה?" הוא שואל, "ההצגה התבטלה. היו מודעות ופרסומים, אבל אף אחד לא קנה כרטיסים. כנראה שהנושא של חינוך מיני לא חשוב כל כך לאנשים".

"אני בטוחה שהיום המצב שונה, שיש יותר קבלה ויותר רוצים לשמוע, אבל אז היה קשה מאוד לשווק את ההצגה", אומרת זייבק חדאד. "אני בטוחה שהצגה מוסיקלית, למשל, היה הרבה יותר קל לשווק בבתי ספר מאשר את הנושא הזה. על הצגה כזו צריך לתת הרבה הסברים לפני כן, ולשכנע. כשראיתי עד כמה קשה לשווק אותה, החלטתי שאני הולכת למדיום אחר. חשבתי איך אוכל להביא את ההצגה אל הקהל בדרכים אחרות, והחלטתי לעשות סרט תיעודי שבלב לבו תעמוד ההצגה. אבל כשהתחלתי לעבוד ושמעתי את הסיפורים של הנשים, הבנתי שההצגה קטנה לעומתם".

זייבק חדאד השתתפה בסמינר של הרשות השנייה בנצרת, שנמשך שנה ונועד לעודד יוצרים לעשות סרט תיעודי, ושם סייעו לה לגבש את הרעיון לסרט. היא קיבלה ייעוץ מהבמאיות אילאיל אלכסנדר ("את שאהבה נפשי") ונטעלי בראון ("מתמורפוזה", "התליין") ובהמשך שיתפה פעולה עם הצלמת איבון מיקלוש והעורכת ערה לפיד.

אומץ לדבר

במסגרת התחקיר לסרט יצאה זייבק חדאד לחפש נשים ערביות שיסכימו לספר לפני המצלמה על תקיפה מינית שעברו. אבל המשימה הזאת, גילתה עד מהרה, היתה קשה הרבה יותר מכפי שתיארה לעצמה.

"להגיע לנשים הללו זה היה סרט בפני עצמו", היא אומרת. "היה קושי אדיר. סיוט. כל מי שפניתי אליו - עמותות, אנשים המצויים בתחום, עובדות סוציאליות - כולם אמרו לי שזו משימה בלתי אפשרית, אמרו לי 'את לא תמצאי אף אחת שתסכים לפתוח את הפה'. היה לי מאוד קשה למצוא נשים שיסכימו לדבר".

את עצמך הכרת נשים שעברו פגיעה מינית?

"לא. כשעשיתי את ההצגה 'שוקולד', הבמאית שיר פרייבך סיפרה לי שכאשר היא יושבת ומדברת עם חברות, או עם נשים שהיא מכירה, מתברר שכל אשה שנייה עברה איזשהו סוג של הטרדה מינית. זה הדליק אצלי נורה אדומה, כי אצלנו אף פעם לא יקרה שקבוצת חברות יישבו וידברו על הנושא הזה, או שמישהי תקום ותספר משהו כזה. אצלנו הכל בגדר לשתוק. לא מדברים על זה. עד אז, אף פעם לא ישבתי עם מישהי שסיפרה לי על פגיעה מינית שעברה".

איך בכל זאת הגעת למרואיינות?

"בזכות העקשנות שלי. אף על פי שכולם אמרו לי שאף אחת לא תסכים לדבר, אני לא ויתרתי. היתה עמותה אחת שמאוד עזרה לי, עמותת 'אסיוואר' לנפגעות תקיפה מינית בחיפה. הן הסכימו לקשר ביני לבין בחורה אחת, וכך היתה לי מישהי ליום הצילומים הראשון. אני מאוד מעריכה את האומץ שלהן. בשום עמותה אחרת לא הסכימו אפילו לדבר עם הנשים ולשאול אם יסכימו להופיע בסרט. אחר כך כבר הגעתי ליתר הנשים, דרך חברות".

הנשים שהגעת אליהן הסכימו בקלות לדבר?

"הנשים בסרט הן גיבורות חזקות, והיה להן חשוב מאוד שהנושא הזה ייצא ויעלה ויגיע למודעות, למען נשים אחרות. עם זאת, לפני הצילומים אחת מהן מאוד חששה, כל הזמן התנדנדה, ואני כבר חשבתי שירדה מהעניין. ואז, אחרי שכבר קבעתי יום צילום למשהו אחר, היא התקשרה אלי ערב קודם לכן ואמרה 'אני כן רוצה להצטלם'. לא היה לי לוקיישן, לא היה לי כלום, ובסוף צילמתי את השיחה אתה, שמופיעה בתחילת הסרט, תוך כדי נסיעה במכונית.

"לעומת זאת, מישהי אחרת, שהיתה צריכה להצטלם וכבר קבענו לה יום צילום, התקשרה אלי בעשר בלילה שלפני כן ואמרה, 'החלטתי שאני לא באה, שאני לא רוצה להופיע בסרט'. היו לנשים האלה הרבה חששות. זה לא כמו בסרט 'מתמורפוזה' (הכולל עדויות של נשים יהודיות-ישראליות שנאנסו, נ"א) שבו הנשים מופיעות בפנים חשופות, שרואים שם את השלמות שלהן".

חמש נשים מספרות לפני המצלמה ב"דומא" על התקיפות המינית שחוו בעברן. אבל רק אחת מהן הסכימה להיחשף ולהצטלם בלי שפניה יוסתרו. משום כך נאלצו הבמאית והצלמת למצוא פתרונות יצירתיים, שיאפשרו צילום אסתטי למרות המגבלה הזאת. הנשים מספרות על התקיפה וגם על השתיקה שבאה אחריה. "אם אני מדמיינת שאני מספרת לאמא או לאבא שלי, אני מדמיינת עד כמה אפגע בהם", אומרת אחת מהן.

זייבק חדאד: "תקיפה מינית זו תופעה אוניברסלית, שקיימת בחברות בכל העולם, בכל מקום. אבל הדגש בסרט שלי הוא על השתיקה, על כך שאצלנו לא מדברים. הסרט הזה הוא לא רק על הפגיעה המינית, אלא גם על החשיבות של הדיבור. זה עיקרון חשוב מאוד בעיני, בחיים וגם בחינוך של ילדים: לא משנה מה שיקרה לך ומה שאתה עובר, אני תמיד אקבל אותך, תמיד אוהב אותך, אבל חשוב מאוד לגשת, לספר, לדבר בפתיחות על הדברים. זה חשוב וזה עוזר".

שמו של הסרט, "דומא", הוא מלה ערבית שמשמעותה "בובות". "בחברה שלי, ובכלל בעולם, האשה צריכה להיות יפה, כמו בובה בחלון ראווה", אומרת הבמאית. "בחינוך הערבי המסורתי מצפים ממנה שתהיה יפה ושותקת וצייתנית, על כל המשתמע מכך. כמו כן, בובות צריכות מישהו שיפעיל אותן, הן לא מופעלות לבד. אבל אני רוצה בחורה חזקה שעומדת בפני עצמה, בלי שמישהו יפעיל אותה, אשה שתפעיל את עצמה ושתהיה לה אחריות ושליטה בלעדית על הגוף שלה".

זייבק חדאד מאמינה שסרט יכול להשפיע על המציאות וש"דומא" יכול להביא לשינוי ביחסה של החברה הערבית לנשים שעברו תקיפה מינית, וגם לסייע לנשים עצמן. "כשהראיתי את הסרט לאחת המרואיינות, היא התרגשה מאוד לראות את הנשים האחרות, להקשיב לסיפורים שלהן, ואמרה: 'עכשיו אני מבינה שאני לא לבד בדבר הזה'. זה בטוח יעשה שינוי. אף על פי שזה לא סרט שנותן תקווה, אני בטוחה שהוא יעודד נשים לדבר, או לגשת למרכזי סיוע, ובמקרים כאלה, התמיכה הנפשית חשובה מאוד. יש כמה מרכזי סיוע לנשים ערביות שעברו תקיפה מינית ברחבי הארץ, ויש נשים שפונות אליהם, אבל לא מספיק. היום המספר של אלו שלא פונות ולא מדברות הוא עצום. גדול מדי".

סרטי דוקאביב

12 סרטים ישתתפו השנה בתחרות הישראלית של פסטיבל דוקאביב, הנפתח היום. אלה הסרטים שיתמודדו לצד "דומא" על הפרס הגדול של הפסטיבל:

"געגוע" בבימוי אפי בנאי, המביא את סיפורם של תושבי כפר שלם העומדים להתפנות מבתיהם ללא פיצוי ושל תושבי הכפר הפלסטינים שגורשו ממנו ב-1948; "החולמות" בבימוי אפרת שלום דנון, על נשים חרדיות שמעולם לא צפו בסרט בקולנוע ויוצרות סרטים המוצגים לפני נשים חרדיות אחרות; "הטרילוגיה האוזבקית" של אבישי סיון ("המשוטט"), הבוחן את הקושי של הבמאי ושל אביו וסבו, שעלו מאוזבקיסטאן, להשתלב בחברה הישראלית; "מדי יום" שביימה איה סומך, הבוחן את הקשר בין אם לבניה באמצעות דמותה של מאיה ליניק, ששרדה במלחמת העולם השנייה בגרמניה, באה לישראל, ילדה שישה בנים ושכלה את בנה הבכור; "הסיפור האחרון של פרנץ קפקא" בבימוי שגיא בורנשטיין, על שאריות עיזבונו של קפקא, שהתגלגלו לדירתה התל-אביבית של חוה הופה ועוררו סכסוך ספרותי ופוליטי בין ישראל, גרמניה והופה; "הצלמניה" שביימה תמר טל, המביא את סיפורה של חנות הצילום המיתולוגית של רודי ויסנשטיין שתיעד את הרגעים החשובים של העיר תל אביב ומדינת ישראל; "קרוע" בבימוי רונית קרצנר, על כומר קתולי פולני המגלה כי נולד להורים יהודים ונקרע בין שתי זהויות; "רחוקים" בבימוי עדי ברש ורותי שץ, שהוקרן גם בפסטיבל טרייבקה, על משת"פ פלסטיני שחי עם משפחתו בתל אביב ונאלץ להילחם כדי לשמור על משפחתו מפני התפוררות וכדי לקבל הכרה ממדינת ישראל; "רעות" שביימה סיגל עמנואל, על אם צעירה המחפשת בית ומחסה לילדיה, עוברת לגור בכפר ערבי, ובנה הבכור נמסר למשפחת אומנה דתית המתגוררת בהתנחלות; ושני הסרטים "שנטי ומרטין - פרויקט ההורים שלי" בבימוי ג'ייסון דנינו הולט, ובו הבמאי פוגש את אמו, שעזבה את משפחתה ועברה לגור בחושה באחד החופים בסיני; ו"תמי ויענקל'ה - פרויקט ההורים שלי" שביים ניר הורויץ, על זוג שחי יחד בקיבוץ 40 שנה ועל התמודדות האשה עם הטיפול המתיש בבן זוגה החולה.



מתוך הסרט ''דומא''. מי תסכים לפתוח את הפה


עביר זייבק חדאד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו