בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיית במה | למה תיאטראות בעלי מוניטין מעלים הצגות נחותות?

במציאות בה תיאטרוו רפרטוארי נתון במערכת שיווק הדוקה, שבה הצגות מכורות מראש עוד בטרם נעשו, אין כל אופציה לא להעלות הצגה מהרגע שהתחילו את החזרות

תגובות

אחד היתרונות של אירועי תיאטרון בינלאומיים, לצד ההזדמנות לראות הצגות מובחרות ממקומות שונים בעולם, הוא ההזדמנות לפגוש אנשי מקצוע, ובעיקר עמיתים-מבקרים, מסביבות תרבותיות שונות, להשוות חוויות ולשמוע איך האחרים עושים "את זה"; כלומר, צופים בהיצע התיאטרוני של היום-יום, מגבשים דעה ומנסים לעצב ולהחיל קני מידה מקצועיים ואמנותיים.

כל סביבה תרבותית מכתיבה את תנאי החיים שלה, אבל מבחינות רבות כל מציאויות התיאטרון דומות, אם כי כל אחת מהן אומללה באופן הייחודי לה. מרתק היה, למשל, לשמוע את לב דודין, מנהל תיאטרון המאלי הנודע של סנט פטרבורג, מלין על כך שהבירוקרטים במשרד התרבות הרוסי החליטו לייחד 20% מתקציב התמיכה בתיאטרון ל"הצגות אקספרימנטליות". דודין, שהוא חדשן מאין כמוה אבל פועל בצורה תיאטרונית שנחשבת בעיני רבים למיושנת (מחזה כתוב, מיעוט פירוטכניקה בימתית, הסתמכות על משחק, עבודת חזרות בלתי מוגבלת "עד שההצגה מוכנה"), אמר במסיבת העיתונאים: "אני לא מבין מה זה הצגה אקספרימנטלית. כל הצגה שאני מעלה היא אקספרימנט".

באחד ממקומות הכינוס של המבקרים לאחר ההצגות והסימפוזיונים, בר רסקולניקוב במלון דוסטויבסקי, שבה ונידונה בין השאר ההתרשמות, שבעיסוק הזה ששמו תיאטרון יש משהו זנותי באופן מהותי. אין באמירה זו שום רצון לפגוע בכבודם-כבודן של זונות או של אנשי תיאטרון מכל מין שהוא. הכוונה היא לכך שהתיאטרון, כמו הזנות, עיסוקו בהענקת הנאה תמורת תשלום. אבל כשההנאה היא חזות הכל, והעובדה שאנשים רבים מוכנים לשלם בעבורה היא לכאורה עדות לאיכותה, מספקי השירותים עלולים לשכוח שלפחות בתיאטרון המשימה שלהם היא בראש וראשונה איכות ההנאה, ולא עצם סיפוק הביקוש.

כולם מסכימים

במקומות רבים בעולם, דווקא מוסדות תיאטרוניים המקבלים תמיכה ציבורית נכנסים למערכות שיווק מורכבות, ההופכות אותם לספקי הנאה תמורת תשלום. בשום מקום בעולם, גם במקומות שהתמיכה גבוהה מזו הניתנת בישראל, אין היא נחשבת בעיני אנשי התיאטרון למספקת כדי לקיים פעילות אמנותית בלתי תלויה. כך, מי שלכאורה צריך להיות משוחרר מהצורך למצוא חן בעיני הקהל - כי בדיוק לשם כך הוא מקבל תמיכה - הוא מהמכורים ביותר לצורך להתחנף לקהל.

הנה למשל סיפור שסיפר לי עמית הפועל במדינה שהמציאות התיאטרונית שלה דומה במידה רבה לישראל: מדינה קטנה, שיש בה מעט מאוד עשיית תיאטרון מסחרית, ופועלים בה כמה תיאטראות נתמכים; אלה עושים הן הצגות ראויות ומשובחות והן הצגות בידור נחותות למדי או מאוד. אינני מציין שמות של תיאטראות, מבקרים או הצגות, כי הם לא יאמרו לכם דבר; לי הם אמרו מעט מאוד. אבל גם במקומותינו אני יכול להיזכר, למשל, ב"מר וולף" על פי וולפונה בקאמרי לפני כמה שנים, או ב"ארוחה עם אידיוט" או "החותנת" בהבימה לאחרונה.

ובכן, על פי סיפורו של עמיתי, באותה מדינה לא גדולה שבה כולם מכירים את כולם (מבקרי התיאטרון למדו עם מנהלי תיאטראות באותם מוסדות להשכלה גבוהה, למשל) הזדמן לו ללכת להצגה בתיאטרון רפרטוארי נחשב ורב מוניטין, מצליח מאוד מבחינה כלכלית, שרשם לזכותו הרבה הישגים אמנותיים, בעבר ובהווה.

ההצגה, עיבוד לזמן הווה ומציאות מקומית של מחזה קלאסי, נראתה בעיניו וולגרית במיוחד, פונה למכנה המשותף התרבות הנמוך ביותר, משתמש בבדיחות פוליטיות אקטואליות צפויות, עשויה בצורה המאלצת שחקנים מקצועיים לעשות מלאכתם פלסתר. הוא כל כך כעס, סיפר לי, שכתב ביקורת חריפה לא כהרגלו וקילל נמרצות את יוצרי ההצגה ובעיקר את מנהלי התיאטרון שהעלו אותה. הוא הביע תמיהה כיצד הם מעזים להעלות דבר כה מבזה על הבמה שלהם ולהציג אותו לפני קהלם.

למחרת זכה לשיחת טלפון ממנהל התיאטרון. השניים מכירים זמן רב. בדרך כלל שוררת ביניהם הערכה הדדית עמוקה. מנהל התיאטרון אמר לו שגם הוא לא מרוצה, בלשון המעטה, מההצגה שמועלית בתיאטרון שלו. הוא הבטיח לפרט כשייפגשו, והשניים אכן קבעו פגישה.

בינתיים פגש המבקר בדרך מקרה, ברחוב, בבמאי ההצגה שהעלתה את חמתו. בניגוד למקומות אחרים - וכאן אני יכול להעיד מניסיוני - הבמאי לא התנכר לו ואף לא התנפל עליו בעלבונות וגידופים. להיפך, בין השניים התנהלה שיחה במיטב כללי הנימוס החברתית.

הבמאי סיפר לו שריאיינו אותו לאחרונה לעיתון. "דיברתי גם עליך", הוא אמר למבקר. "לא בהתלהבות יתרה, אני מתאר לעצמי", אמר לו המבקר, לדבריו. "לאו דווקא", אמר הבמאי. "אמרתי שלפעמים אני חולק עליך ולפעמים אני מסכים אתך, והפעם אני בהחלט מסכים אתך".

המבקר הופתע מאוד. "מה זאת אומרת?" שאל, "הרי אתה ביימת את ההצגה הזאת. אז איך אתה מסכים אתי?" הבמאי לא חשב שזה בלתי סביר: "אמרתי למנהלי התיאטרון מההתחלה שזה לא טוב". המבקר אמר לי שהוא נשאר פחות או יותר בלי מלים.

כעבור כמה ימים, בפגישה עם מנהל התיאטרון, המשיך עמיתי וסיפר, הלה הופתע מאוד לשמוע שגם הבמאי חושב שההצגה לא טובה. מנהל התיאטרון סיפר שכשיצא לדרך - כלומר כשהחליט להעלות את המחזה הזה, בעיבוד הזה, עם הבמאי הזה - חשב שיש לזה סיכוי, אבל ככל שהתקדמו החזרות נוכח לדעת שהתוצאה רחוקה מאוד ממה שתיאר לעצמו, וכל ניסיונותיו לעזור, לתקן, להשפיע, עלו בתוהו.

אבל אין ברירה

עד כאן הסיפור של עמיתי, שאני מודה שהוא מוזר. אמנם, כל מי שיש לו קצת ניסיון בתיאטרון יודע שכל הצגה היא סוג של אקספרימנט (כדברי דודין). אבל דווקא משום כך צריך לגשת לביצוע האקספרימנט כשבבסיס העבודה נקודות מוצא סבירות, כמו למשל בחירת הטקסט הנכונה ובחירות היוצרים המתאימים - השחקנים ובעיקר הבמאי. וזאת כבר תוך הבאה בחשבון של האלמנט הזנותי שבעיסוק התיאטרוני, ההופך את העוסקים בו למכורים לצורך לספק הנאה.

זאת ועוד: אתה מניח שאחרי שמנהלי התיאטרון הימרו כשבידיהם קלפים שמבטיחים לפחות סבירות מסוימת לזכייה, ועל כל פנים לא להפסד צורב - הם עוד בעלי כבוד עצמי וקני מידה שיגרמו להם להחליט, למשל, שהצגה מסוימת שלא הצליחה לא תועלה בפני הקהל. שכן עצם העובדה שתיאטרון רפרטוארי בעל מוניטין מוכר כרטיסים, מביא קהל ומעלה את המסך היא סוג מסוים של תווית הכשר להצגה. אולי לא יצירת מופת, אבל דבר ראוי; או אפילו ראוי בסוגו.

אבל כאן סיפר לי עמיתי מה שאמר לו מנהל התיאטרון, ואני מודה שזה גרם לי דיכאון: מתברר שבמציאות שבה תיאטרון רפרטוארי נתון במערכת שיווק הדוקה, שבה הצגות מכורות מראש, לפני שנעשו, למפעלי מנויים, בתקציב מהודק שבו אין כל מרווח לטעות; והוא חייב לקיים שלוש, ארבע וחמש הצגות במקביל ערב ערב - אין כל אופציה להחליט לא להעלות הצגה מהרגע שהתחילו את החזרות עליה.

משמעות הדבר, שלמנהל התיאטרון אין יכולת להקפיד על קני המידה של מה שהוא מציג.

הבעיה היא גם בקצה העליון של הסקאלה: דקויות איכותיות מיועדות מטבע הדברים לקהל מצומצם, ותיאטרון רפרטוארי הנתון באילוצי שיווק אינו יכול להרשות לעצמו את המותרות האלה. אבל עיקר הבעיה היא בקצה התחתון של הסקאלה: למנהל התיאטרון אין היכולת להחליט "זו הצגה שאני לא מוכן שתהיה מוצגת במסגרת שאני חתום עליה, כי היא לא עומדת במינימום ההכרחי".

וכך יוצא - כך סיכמנו אני ועמיתי, בשעה מאוחרת, בבר של מלון בעיר תרבותית אירופית כלשהי - שבסופו של דבר התיאטרון מציג כל מה שיוצא לו. וזה סותר את האמונה היסודית של כל אנשי התיאטרון - בעיקר מנהלי התיאטרון והבמאים - שלפיה הם באמת מציגים את מה שהם רוצים להציג, והם עושים זאת הכי טוב שהם יכולים.

שתינו עוד כוסית ונפרדנו בברכת לילה טוב. חשבתי לעצמי שמקרה כל כך מוזר כמו שהוא סיפר לי לא קרה לי מעולם. ואני בטוח שגם אצלו זה היה מקרה יוצא דופן. ובכלל, התיאטרון - כמו שלימד אותנו אריסטו - עוסק לא במה שקרה, אלא במה שיכול היה לקרות.



''ארוחה עם אידיוט''. בלי שמות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו