בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבמאית עלמה הראל מספרת כיצד נגעה בדמויות סרטה הדוקומנטרי "חוף בומביי"

איך נהפך חוף קסום בקליפורניה למפלטם של נידחי החברה? הראל, שעדיין מעכלת את זכיית סרטה הדוקומנטרי בפסטיבל טרייבקה, מסבירה למה לא הסתפקה בתיעוד הדמויות אלא גם ביימה קטעי ריקוד בהשתתפותן

תגובות

ילד כחוש במכנסי ג'ינס דהויים וחזה חשוף עומד מול קבוצת ילדים, מעוות את פניו, מסתובב בפתאומיות ומכה עם ידיו על ישבנו. הילדים המופתעים בוהים בו, מחייכים זה אל זה, מפנים אליו את גבם ומחקים את תנועותיו. זו היתה יכולה להיות סצינה עגומה של התעללות, אבל למעשה מדובר בריקוד מקורי ומתוזמן היטב בסרט הביכורים של עלמה הראל, "חוף בומביי".

הסרט, שזכה בשבוע שעבר בפרס הראשון בקטגוריה התיעודית בפסטיבל הקולנוע של טרייבקה, מציג דיוקן אינטימי ונוגע ללב של שלוש דמויות אבודות שנקלעו לקהילה אמריקאית ענייה על רצועת חוף נטושה בקליפורניה. הראל לא הסתפקה בתיעוד האירועים בחוף במשך שנה, ובחרה לביים סצינות מחול עם גיבורי הסרט: בני, ילד שסובל מהפרעה דו-קוטבית; רד, גבר בן 85 שניתק את הקשר עם אשתו וילדיו לפני 50 שנה; וסיג'יי, נער אפרו-אמריקאי שברח מלוס אנג'לס לאחר שבן דודו נהרג בקרב כנופיות.

התוצאה - דיוקן פואטי שמתעד את צדדיו העגומים של החלום האמריקאי באופן שמזכיר את עבודותיו של הבמאי העצמאי הרמוני קורין ("גומו") - נהפכה לשיחת היום בפסטיבל הניו-יורקי שחוגג עשור לקיומו. ב"ניו יורק טיימס" הגדירו את הסרט "צפיית חובה בפסטיבל", ובמגזין "Vulture" ראיינו את הראל וכינו את עבודתה "מבריקה". שבעת השופטים - כולל השחקנים וופי גולדברג ומייקל סרה ("ג'ונו") והבמאי אמיר בר-לב ("The Tillman Story") - בחרו להעניק לסרט את הפרס פה אחד בזכות "יופיו, הליריות שלו, האמפתיה והחדשנות שהוא מפגין".

חופשה בדיסנילנד

"הזכייה הפתיעה אותי", מספרת הראל. "אני והצוות עקבנו אחר הפרסומים בתקשורת וידענו שאוהבים את הסרט, אבל קיווינו לקטוף פרס בקטגורית סרטי הביכורים ולא חלמנו על הקטגוריה התיעודית. היו השנה סרטים חזקים וחלקם כבר נמכרו להפצה, כך שהתחרות היתה קשה. כשהתברר שההחלטה התקבלה פה אחד, הופתענו".

למרות הפרס היוקרתי, שכולל מענק של 25 אלף דולר, הסרט טרם נמכר להפצה. כרגע מתוכננת לו הקרנה חד-פעמית בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שייערך מ-7 ל-16 ביולי. הראל, ילידת תל אביב בת 35, חזרה בינתיים לביתה בלוס אנג'לס ומנסה להתרגל למעמדה החדש כהבטחה קולנועית.

לדבריה, "הסרט היה פרויקט אישי לא פשוט. צילמתי במשך שנה ממימון פרטי והלוואות, כך שאני מתכוונת להשתמש בכספי הפרס בעיקר כדי להחזיר חובות ולאפשר לבני ולמשפחתו להגשים חלום ולנסוע לחופשה בדיסנילנד. מצחיק, אבל זה מה שהם רוצים".

בדומה לדיסנילנד - פארק שעשועים שהצליח להפוך שורת דמויות מצוירות למכונות כסף חסרות תקדים - גם "חוף בומביי" נולד כחלום אמריקאי על עולם מלאכותי שטומן בחובו אפשרויות כלכליות בלתי נדלות. החוף נוצר באופן מלאכותי בתחילת המאה הקודמת לאחר ששיטפונות הרסו סכרים מקומיים במדבר קליפורניה.

האזור, שכונה עד אז "עמק המוות", התמלא לפתע במים מתוקים שהצטברו במאגר המים "שקע סלטון". סרטה של הראל נפתח בפרסומות אופטימיות משנות ה-50, שקוראות לתיירים ולאמריקאים שמאסו בצפיפות של לוס אנג'לס להגיע לימת סלטון כדי להשתזף "בחופים הלבנים ששוכנים באמצע הנס המדברי". "העתיד הוא עכשיו", מכריז קריין על רקע תמונות של גולשים ונשים בביקיני.

למרבה הצער, לאחר כמה עשורים של שגשוג, "העתיד" המצופה הביא אתו משבר כלכלי שעדיין מטלטל את ארצות הברית. לצד הידרדרות אקולוגית והפיכתה של הימה למלוחה יותר, ענף התיירות במקום ספג פגיעה קשה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי.

לפני כשנתיים, כשהראל הגיעה לראשונה לחוף כדי לצלם קליפ ללהקת האינדי המוערכת "ביירות", היא נתקלה בעיקר בקרוואנים נטושים, שלדים של חיות ועיירת רפאים שמאכלסת אמריקאים שאין להם לאן ללכת. לצד העזובה וההזנחה הכלכלית, מצאה שם גם דמויות צבעוניות כמו מייק ופמלה פאריש, זוג אמריקאים בעלי חיבה מסוכנת לחומרי נפץ וכלי ירייה. השניים נחקרו בחשד להקמת ארגון טרור, פאריש ריצה מאסר ורשויות הרווחה הוציאו מהבית את שלושת ילדיהם בחשד להזנחה.

כשבני הזוג שבו לתפקד, הם עברו עם הילדים לחוף בומביי בתקווה לפתוח דף חדש. אבל דווקא במקום מבודד ונטול בית חולים גילו שבני, ילדם הצעיר ביותר, סובל מהפרעות נפשיות ופיסיות.

דמותו שובת הלב של בני מעניקה לצופים הזדמנות לעקוב מקרוב אחר ילד יצירתי וכמה לאהבה, שנדמה שכולם כבר התייאשו ממנו. כשהראל נשאלת, האם לא חששה לצלם ילד בן שבע שנמצא תחת השפעת תרופות, היא עונה בשלילה. "אני מזדהה עם בני, כי גם אני סבלתי מליקויי למידה ולא הצלחתי לגשת לבחינות הבגרות. לקח לי הרבה זמן ללמוד איך לתעל את האנרגיה שלי ולבטא את עצמי דרך אמנות".

בנוסף לכריזמה של גיבורי "חוף בומביי", הסרט קטף שבחים בזכות הצילום של הראל, שהיטיבה לתעד את הניגודים הוויזואליים של ימת סלטון: שקיעות מרהיבות על רקע ערימות אשפה, כלבים נטושים מתרוצצים לצד סירות עתיקות שצפות על המים הכחולים. הסיוט האמריקאי הזה הוא גן עדן ליוצרים תיעודיים, וסרטה של הראל מצטרף ל"Pleasures on the Salton Sea & Plagues" מ-2006, שגולל את ההיסטוריה רצופת התהפוכות של הימה.

עובדות לספר טלפונים

הראל, שנשואה לבמאי ההוליוודי בועז יכין ("פרש"), כבר למדה על בשרה שהצלחה קולנועית תלויה גם במקריות. "מוות באהבה", הפרויקט המשותף הקודם של בני הזוג, היה סרט ניסיוני ואמנותי שקשר בין שואה, סאדו-מזוכיזם וקפיטליזם. למרות הליהוק של ג'וש לוקאס ("נפלאות התבונה"), הסרט לא זכה להצלחה ולא הוקרן מסחרית בארץ.

"חוף בומביי", היא אומרת, "לא התקבל לפסטיבלים כי לא ידעו אם למקם אותו בקטגוריה העלילתית או התיעודית. פחדתי שהוא ייפול בין הכיסאות, אבל אז הוא התקבל לברלין ולטרייבקה וכרגע יש לי קשר עם כמה מפיצים".

אפשר להבין את הבלבול של חברי ועדות הקבלה שצפו בסרטה של הראל. מצד אחד, כמו לא מעט סרטים תיעודיים אחרים מהעשורים האחרונים, "חוף בומביי" מתעד את הצד האפל של הקפיטליזם האמריקאי. מצד שני, הראל רחוקה מהתפישה השמרנית של הבמאי כ"זבוב על הקיר". לצד סצינות מחול מבוימות, היא עושה שימוש רב בשירים של בוב דילן ו"ביירות" ומציבה את גיבוריה במרכז פריימים מעוצבים שנראים כמו תמונות סוריאליסטיות.

כמו ורנר הרצוג ("גריזלי מן"), מהבמאים האהובים עליה, הראל מאמינה ש"עובדות נועדו לספר טלפונים". כשהיא מתבקשת להסביר את הביטוי, היא אומרת שההגדרות הישנות אינן רלוונטיות יותר: "זה לא הגיוני להיצמד לז'אנר מסוים. אמנות וקולנוע הם המקום לשבור בו את החוקים".

למרות הרצון ללכת בעקבות האמת האמנותית, הראל מבינה שלא כולם מקבלים את גישתה הקולנועית: "העבודה סביב הסרט והשיווק שלו גרמו לי להבין שאנשים נצמדים להגדרות. ברגע שמכניסים לתמונה אמן עם אמת פנימית, הכל משתנה. הרצוג מאמין ב'אמת פואטית', האמנות חשובה מהאמת. אני פחות קיצונית ממנו. יש סרטים תיעודיים שמטרתם עיתונאית בלבד והם מחויבים לתת כמה שיותר מידע. אני לא עיתונאית".

למה בחרת לשלב קטעי מחול?

"רציתי לרקוד מאז שהייתי קטנה ואני אוהבת מחול עם ממד תיאטרלי, שחושף משהו על המצב האנושי של הרקדן. בעיני זה אפילו יותר מעניין אם הרקדן אינו מקצועי, כמו הדמויות בסרט. יצרתי בעבורן כוריאוגרפיה שהיא שילוב של מחול מודרני, תיאטרון ופנטומימה. זה אמצעי לבטא דברים שאי אפשר להגיד במלים".

גם אופטימי וגם פסימי

הראל היא ישראלית שמתגוררת חמש שנים בלוס אנג'לס, במאית שהתפרסמה בזכות קליפים עטורי פרסים שביימה לאמני אינדי והתפרנסה בישראל מדוגמנות והגשת תוכניות טלוויזיה. היא ביימה וצילמה את סרטה הראשון מבלי ללמוד קולנוע. המחסור בהשכלה פורמלית לא הפריע לה לפלס את דרכה לעולם התחרותי של בימוי קליפים ולהתקבל ב-2006 לפרטיזן, חברת ההפקות של הבמאי הנחשב מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול"). לפני כשנה פרשה ממנה כדי להתרכז בעשייה תיעודית.

כשהיא נשאלת אם ההצלחה של "חוף בומביי" תגרום לה לפרוש סופית מבימוי קליפים, היא משיבה בהיסוס. "אני שונאת לעשות תוכניות לטווח ארוך. מצב תעשיית המוסיקה אינו ברור. האמנים שאני אוהבת עובדים בלי תקציב, ואמנים עם תקציב לא רוצים לעשות משהו יצירתי ולא מבינים את השפה החזותית שלי. בימוי קליפ הוא חוויה מוגבלת של התבטאות. אתה מקיים דיאלוג עם השיר, אבל לא מגיע לעומק הרגשי כמו בסרט".

מה עם הפנטסיה לעבוד עם תקציבים הוליוודיים?

"גם זה לא מדבר אלי. בועז בדיוק סיים לצלם עכשיו את 'Safe', סרט אקשן מתוקצב היטב בכיכובו של ג'ייסון סטייטהאם ('לוק סטוק ושני קנים מעשנים'). הייתי אתם כשהם צילמו סצינת מרדף בניו יורק. הם בנו סט מטורף באמצע הגרנד סנטרל כדי לצלם בקרון רכבת. בתקציב הזה אפשר היה לעשות 400 סרטים תיעודיים כמו 'חוף בומביי'".

בשעה שיכין התמקד בכתיבת תסריטים לפרויקטים הוליוודים עתירי תקציב כמו "הנסיך הפרסי", הוא והראל מצאו זמן להתגייס לקמפיין הנשיאותי של ברק אובמה ולביים לו קליפ שבו ישראלים מפורסמים כמו משה איבגי ואיתי אנגל מנסים לשכנע את "הקול היהודי" שאובמה "טוב לישראל".

לדברי הראל, "אם אובמה ירצה, אשמח לביים בעבורו קליפים גם במרוץ לכהונה שנייה. אני מקווה לא לחיות בארצות הברית כשהרפובליקאים בשלטון. המצב הקשה של הקהילה ב'חוף בומביי' קשור למדיניות הכלכלית הדורסנית של ממשל בוש".

את רואה את עצמך עושה סרט על הפוליטיקה הישראלית?

"היא בהחלט מעניינת אותי כאדם ואמנית, אבל כשנתניהו וליברמן בשלטון אני מרגישה ייאוש עמוק. קל לי להיות פה ולא להתעסק בזה. כשעבדתי בקמפיין של אובמה התאכזבתי מאיך שדברים התנהלו. הרגשתי שאני לא יכולה להשפיע פוליטית. יותר חשוב לי למצוא דרך לעזור לקהילה מקומית או לאנשים ספציפיים, כמו הדיירים של חוף בומביי. כרגע אנחנו מנסים להביא לחוף מורים וסטודנטים שילמדו את הילדים".

נראה כי ההצלחה של הראל מפחיתה את הסיכוי שתחזור בעתיד הקרוב לארץ. נדמה ש"יוצרת ישראלית" היא עוד הגדרה שהיא מסרבת להיכנע אליה. "אני לא עוסקת בשאלת 'הישראליות' שלי", היא מצהירה. "הלאום אינו בראש מעייני. אותי מעניינים אנשים ויחסים".

"חוף בומביי" אופטימי או פסימי?

"אני מקווה ששניהם, כמו החיים עצמם. הסרט הוא לא רק על שברו של החלום האמריקאי. הוא גם על היכולת של אנשים לקום בבוקר, להכיר ולמצוא אהבה".



עלמה הראל בפסטיבל טרייבקה, בשבוע שעבר. לא נצמדת לז'אנרים


מתוך ''חוף בומביי'', מימין הילד בני. דיוקן פואטי
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו