בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האדריכל ההודי ביג'וי ג'יין אוהב את הפרטאץ' העירוני בתל אביב

לג'יין יש סימפטיה אפילו לתריסי הפלסטיק ובניית הטלאים. אלה משתלבים בתפישתו התומכת בתכנון ממשלתי רופף והשארת מרחב לאלתור

תגובות

מרפסות סגורות, תוספות בנייה שונות ומשונות המונחות טלאי על טלאי על חזיתות המבנים, גינות או חניות מתחת לקומות עמודים בנויות למחצה - אלה הסממנים הבולטים בנוף העירוני הבנוי בישראל שהרשימו יותר מכל את האדריכל ביג'וי ג'יין, מהמובילים כיום בהודו בין האדריכלים בני הדור השלישי למדינה. ג'יין ביקר בארץ בשבוע שעבר כאורח עמותת האדריכלים לרגל יום האדריכל הבינלאומי.

בשיחה אתו אחרי סיור מודרך בתל אביב הוא גילה עניין רב בנוף העירוני, מחה על הדעה הרווחת כאן בקרב רבים שזה נוף מכוער, והכריז כי הוא שוקל לאמץ כמה ממאפייניו הבולטים ולשלב אותם בעבודתו.

במיוחד שבו את לבו של ג'יין תריסי רפפות הפלסטיק, התריסים הפושטיים ביותר, נטולי הייחוס והבלתי יאפיים, כאלה שכל בעל מלאכה זעיר יכול לייצר ולהתקין וכל קרן שמש זוכה מצדם לטיפול אישי. "תריסי הפלסטיק האלה הם פונקציונלים להפליא ומתאימים להפליא לאקלים. זה פתרון אוניברסלי שאינו תלוי בכמה כסף יש לך או אין לך. אפשר לעשות אותו מפלסטיק זול או מעץ יקר, החומר לא משנה. זה שילוב נפלא בין תיעוש ושכפול לבין ספונטניות וביטוי אישי, וזה מה שעושה אותם למקומיים ואותנטיים כל כך. תפוצתם העצומה היא מדד להצלחתם", איבחן ג'יין והצטרף למחנה קטן ונחבא אל הכלים של אוהדים.

ג'יין נולד ב-1965 במומביי ולמד ארכיטקטורה בארצות הברית. אחרי עשר שנות לימודים ועבודה, שכללו גם את לונדון, חזר לארצו. במפגש המחודש עם הודו עוצבה השקפת עולמו, והמטרה שהוא מציב לעצמו בעבודתו היא למצוא את "הדרך השלישית" בין מזרח למערב, בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם ופוסט-קולוניאליזם, בין אוריינטליזם רומנטי ונוסטלגיה למולדת הישנה לבין המציאות של של צמיחה כלכלית ואורבנית דוהרת, בין תכנון לאימפרוביזציה, בין היי-טק עכשווי לבין "משהו מסורתי שיש לנו כאן", בין האדריכל האמריקאי ריצ'רד מאייר, שאצלו עבד בלוס אנג'לס, לבין מהאטמה גנדי, שקבע כי חוזקה של הודו טמון ביד ולא במכונה.

לפרויקט הראשון שתיכנן אחרי חזרתו להודו הכין ג'יין סט של תוכניות, כמקובל במשרדי אדריכלות במערב שבהם עבד. עד מהרה גילה שאיש מבין העובדים באתר הבנייה אינו יודע לקרוא תוכניות. בעזרת הבנאים בשטח, הוא מספר, "בנינו דגם פיסי שנהפך לכלי העבודה היחיד שלנו בפרויקט".

בהמשך ללקח שלמד מאותו פרויקט הקים את משרדו - "סטודיו מומביי" - שהוא אטלייה "בנוסח ימי הביניים", כהגדרתו. העבודה בסטודיו מבוססת על מודלים פיסיים ללא שרטוטים טכניים. צוות הסטודיו כולל שני אדריכלים בלבד לצד כ-70 אומנים ובעלי מלאכה המעורבים בכל תהליכי התכנון והבנייה. הם אינם בעלי השכלה פורמלית, אלא גדלו על מסורות וטכנולוגיות בנייה מקומיות.

המסורות הללו נעלמות והולכות בהודו, אומר ג'יין. התהליך מואץ במיוחד בדרום ההודי ה"מפותח". אומנים רבים בדרום, מעוז ההיי-טק והצמיחה הכלכלית במדינה, נאלצים כיום לעבוד במשרות זוטרות בשולי הצמיחה, במשכורות נמוכות ובעבודה שאינה מצריכה כל יצירתיות, "וכך נכחדים הכישורים של דורות שלמים". הסטודיו של ג'יין שם לו למטרה למנף את הפונטיאל האבוד ולהתאים אותו לזמננו.

החוויה המטלטלת שעברתי בביקור קצר בניו דלהי לפני כחודש מעלה מאליה את השאלה אם אפשר להתמודד באמצעות המסורות הארכאיות הללו גם עם אפס הקצה של הבעיות שהציגו לנו פקידי ממשל בכירים בבירה ההודית, ושמעט מהן נפרשו לעינינו בסיור בעיר. בראשן, כפי שהסבירו נציגי הממשל, גודל האוכלוסייה והגידול השנתי שהמדינה אינה מצליחה להתמודד אתו. מאות מיליונים מבין הנולדים יהיו חסרי קורת גג הולמת.

נסיעה מניו דלהי דרומה לאגרה - העיר של הטאג' מאהל, פנינת האדריכלות המוגולית בהודו - וצפונה לצ'נדיגר, בירת פנג'ב המזרחית, עיר העתיד שתיכנן לה-קורבוזיה בהזמנתו של נהרו, ראש הממשלה הראשון, אשר ביקש "לשים פס על העבר" - היא עדות חיה לסטטיסטיקה. 200 קילומטרים לכל כיוון חשפו רצף בלתי פוסק של צורות דיור אלטרנטיביות שאין די מלים להגדיר אותן - פחונים, קרטונים, סככות על גדות תעלות ביוב פתוחות בשולי האוטוסטרדות. וזאת רק טיפה בים.

"הבעיה היא שמציגים את האוכלוסייה בתור בעיה", אומר ג'יין. "לי עצמי אין פתרון ל'בעיה'. מה שאני כן רואה זה את הפוטנציאל הטמון באנשים. בני אדם הם משאב ולא בעיה, לכן החלטתי לעבוד עם האנשים עצמם, עם בעלי המלאכה ועם האיכויות המקומיות. העניין שלי הוא להציב אלטרנטיבה ל'ערך המהירות' שנהפך למרכיב מרכזי בבנייה ובכלכלה בהודו וגובה מחיר גם מהאדריכלות. מה שאני עושה בסטודיו הוא רק מעבדה. היא יכולה להתרחב גם למיליארד בני אדם וניתנת ליישום גם בפרויקטים עכשוויים גדולים. צריך למצוא את הדרך הנכונה לאזן בין היד למכונה".

את המעבדה שלו, על כלי העבודה הידניים וחומרי הבנייה המקומים, הציג ג'יין בתערוכה המרכזית בביאנלה לאדריכלות בוונציה ב-2010, כמיצב שעורר עניין רב וזיכה אותו בציון לשבח.

כוחו של התכנון החלש

יחד עם זאת נותרת השאלה אם האיזון העדין שהוא מחפש בין היד למכונה יכול לפעול במקומות הזקוקים לתכנון מהיסוד. "תכנון במובן המערבי המודרני, של עשיית סדר וחלוקה הייררכית של המרחב, לא יעבוד בהודו", מסביר ג'יין. "מה שעובד כאן הוא הכאוס, וצריך לזהות ולהבין את המבנה שלו. תכנון עירוני רק יגרום לעיוותה של אחת התופעות המרכזיות ב'כאוס' ההודי - ההתארגנות העצמית. במידה מסוימת גם לסגור מרפסת כמו שראיתי שאתם עושים בתל אביב זה סוג של התארגנות עצמית, וזה עובד יפה".

קבוצות באוכלוסיה בהודו תמיד התארגנו בעצמם, אומר ג'יין. בתוך ההתארגנויות הללו אין ממשלה, אין תכנון-על, אין הייררכיה, "אבל הם מסתדרים. בעיר בנארס את יכולה לראות באותו מרחב זה לצד זה חיים ומוות, לידה ושריפת גופות, וזה עובד. צריך פשוט ליצור מסגרות תכנון גמישות ולהשאיר שוליים רחבים להתארגנות עצמית, לבלתי צפוי מראש. הגידול האורבני הספונטני מתרחש מחוץ לתחום התכנון העירוני ומחוץ לשליטת החוק. זוהי מציאות שהמקצוע שלנו עד היום לא יודע כיצד להכיל. הוא נמצא מתחת לסף הקליטה שלנו. זו המשימה הבאה שלנו כאדריכלים".

ביום האדריכל בישראל הרצה ג'יין על התארגנות עצמית ואלתור. המטאפורה שבחר כדי להמחיש מהי התארגנות עצמית היה "איש הכיס" (Pocket Man) - רוכל אנונימי במומביי בחולצת טי מאולתרת שנגזרה לאורכה כדי להתקין בה כיס פנימי שם שמר את כספו קרוב לגוף. באותה רוח, משכנות העוני האינסופיים על האוטוסטרדות הם מקרה מובהק של התארגנות עצמית ש"עובדת יפה" במונחים של ג'יין - אף שלעין מערבית היא נראית כעדות בלתי משתמעת לשתי פנים לקריסת מערכות מוחלטת ולאוזלת יד נפשעת של מערכות השלטון.

ה"אורבניזם של הכביש המהיר", כפי שמגדיר ג'יין את ערי העוני לצדי האוטוסטרדות, הוא תוצאה של מודרניזציה מואצת בהודו מאז קבלת העצמאות ב-1947. מרבית האזורים הכפריים נותרו מחוץ למעגל הקידמה ומאות מיליונים נידונו לעיור כפוי ולעוני משווע. "בעינים מערביות זה נראה מייאש אבל בעיניהם זה לא כך", אומר ג'יין. "האנשים האלה מעדיפים לחיות לאורך הכביש המהיר מאשר בכפרים מנותקים ללא תשתיות. האוטוסטרדה היא דבר אגרסיבי אבל בשבילם היא עורק חיים של חשמל, מים, תחבורה, תקשורת, טלפון, נגישות לבית חולים, סיכוים לחיים יותר טובים. אז השאלה היא מה יותר טוב?"

האינסטינקט המיידי, המערבי אולי, הוא להאשים את ממשלות הודו לדורותיהן ולחתור להחלפת השלטון. אבל מדבריו של ג'יין עולה שגם זה לא יעבוד. הודו אינה מדינה אחת, הוא אומר, אלא עשרות מדינות ללא לכידות תרבותית וכמעט ללא נוכחות ממשלתית ברבים מתחומי החיים. בבתחומי התכנון והבנייה הממשלה עושה, אבל מעט מאוד. הרוב הוא ביוזמה פרטית, "ומבחינות רבות זה טוב כי זה מממש את הדמוקרטיה באופן האמיתי ביותר".

המצב האידאלי בעיניו של ג'יין הוא שהממשלה תוכל לספק תשתית בסיסית אבל "הבנייה עצמה תישאר בידי האנשים". הוא מאמין גדול "בתכנון חלש", כזה שלא הולך עד הסוף, וזה משהו שאפשר לשאוב ממנו השראה גם כשהוא קורה במרחק שנות אור מישראל.

מודרניזם מאולתר

"ההתארגנות העצמית" שעליה מדבר האדריכל ההודי ג'יין היא מקרה פרטי של תרבות האלתור, שהיתה לשם נרדף לחברות מוחלשות ושורדות. אלתור הוא למעשה אחדות הניגודים: אבי התחכום, התושייה, ההמצאה, חופש היצירה, ההסתגלות וההישרדות מכאן - ומנגד, אבי אבות הפרטאץ' והחלטורה, הגיבוב ושיטת ה"יהיה-בסדר", שתוצאותיה לעתים קטלניות. האלתור מעורר השתאות מצד אחד ורתיעה מצד אחר.

ישראל היא מקרה פרטי לעצמו של מדינה מאלתרת, או בלשונו של אפרים קישון - "פרטאצ'יה אהובתי". המקבילה ההינדית לאלתור העברי על שלל תכונותיו הוא ה"ג'וגאד" (Jugaad). במקורו התייחס המונח ג'וגאד (שלפעמים נקרא גם ג'וגארד - אם כבר אלתור, אז עד הסוף) לכלי תחבורה שהורכב על ידי חקלאים בחבל פנג'ב בייצור עצמי, וכלל משאבת דיזל ומרכב מתכת עם גלגלים.

גרסאות שונות ומשונות של המכונית הזאת מדשדשות גם באזורים אורבניים - במהירות מרבית של עד 60 קמ'ש ותכולה של עד 20 איש, בצפיפות המקומית האופיינית. מחירן נמוך יחסית, כ-2,000 דולר. הן אינן רשומות במשרד התחבורה ואינן נושאות לוחית רישוי, מה שפוטר אותן מתשלום מסי רכב ואגרות מעבר. וזה יתרון שאין לזלזל בו.

אבל המונח ג'וגאד חרג זה כבר מתחום הרכב ומשמש להגדרת האלתור וההישרדות בכללם, כמו גם לכיפוף החוק ולשחיתות פוליטית. לזכות הג'וגאד נזקפת הצמיחה הכלכלית המרשימה של הודו בשנים האחרונות, לא פחות, ובסקר בין אנשי עסקים נמצא כי כ-80% מהם משוכנעים שהוא המפתח להצלחה. יש המוצאים קשר בין האלתור הישראלי לבין שגשוגה של תרבות הסטארט-אפ בארץ. ביג'וי ג'יין רואה בגרסה האדריכלית של הג'וגאד סממן למודרניות כפי שהוא מבין אותה, "כי מהו המודרני אם לא תחכום, כושר המצאה, הישרדות וכל דבר ברוח הזאת, חדש או ישן".



בנייה מאולתרת בהודו לצדי הכבישים


ביג'וי ג'יין בתל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו