בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטרגדיה המשפחתית והיחסים המורכבים של משפחת הצלמניה

מערכת היחסים המורכבת בין מרים ויסנשטין, מייסדת הצלמנייה "פרי אור", לבין הנכד שלה מתועדת בסרט חדש שיוקרן ביום שני. בדיוק באותו היום יעבור המוסד התל-אביבי הוותיק מרחוב אלנבי למקום זמני, אחרי 71 שנה

10תגובות

רחוב אלנבי בתל אביב, ליד בן יהודה. השלט שמעל לכניסה כבר נעקר ממקומו, אבל בחלון הראווה עדיין מככב תצלום ענק בשחור לבן ובו אשה צעירה מרחפת באוויר, מקפלת רגליה בניתור, חיוך רחב על פניה. כשנכנסים לתוך הצלמנייה "פרי אור", הפורטרטים המוקפדים של "גדולי האומה" מתנוססים על הקיר שמימין, ומשמאל ניצבת שורה של גלויות עם תצלומי ישראל של פעם. מרים ויסנשטין, שבמשך שנים ניהלה את המוסד התל אביבי הזה, מפעל חיים משותף שלה ושל בעלה המנוח, הצלם רודי ויסנשטין, יושבת ליד אחד השולחנות בחנות, בוהה בדממה בדלת הכניסה. מאחוריה, המולה. בן פטר, הנכד שלה, מקיים דיונים ערים עם כמה בעלי מקצוע, על ציוד שיעבור למקום החדש, על עובי המדפים שיוקמו בו, ועוד.

ביום שני הקרוב אמורה הצלמנייה המיתולוגית מרחוב אלנבי 30 לעבור למשכנה החדש, הזמני, ברחוב טשרניחוסבקי 5. המבנה באלנבי נרכש על ידי יזמים שעומדים להרוס אותו ולהקים במקומו בניין בן שש קומות. מה שנראה כטעות עגומה במיוחד הביא לכך שהמבנה לא נכלל ברשימת המבנים לשימור בתל אביב, ועקב כך נאלצת הצלמנייה לנדוד ממקומה, עד שתוכל לשוב ולהשתכן בשטח שיוקצה לה במבנה החדש שיוקם. המוסד התל אביבי, שמגרותיו מכילות כמיליון נגטיבים המתעדים את הרגעים המכוננים של המדינה, נבעט זמנית מביתו לטובת עוד עסקת נדל"ן משתלמת, אחרי 71 שנות פעילות ברחוב אלנבי.

לפני שמונה שנים, כשהגיעה תמר טל לראשונה אל החנות כתלמידת צילום צעירה, יחד עם בני כיתתה, היא היתה היחידה שהצליחה לפלס דרך אל לבה הקשוח של ויסנשטין. זו גילתה שטל ביקרה בתערוכת התצלומים של בעלה המנוח, שנערכה שנה קודם לכן במתחם רדינג, וכך נסללה הדרך לקשר שנוצר בין השתיים. טל חזרה שוב ושוב לבקר במקום, וכעבור כמה שנים יצרה סרט תיעודי קצר על הצלמנייה, על האשה שמנהלת אותה, על סירובם של הגופים הממלכתיים לתמוך במקום, ועל העתיד העגום הצפוי לו כאשר ויסנשטין כבר לא תוכל לשאת בנטל. ב-2007 הוצג סרטה "אשת הברזל והצלמנייה" בתחרות הסטודנטים של פסטיבל "דוקאביב".

באותה הקרנה, פגשה טל את פטר. "הוא אמר לי שהוא מתעניין בצילום, ואני חשבתי לעצמי, 'הנה, יש איזה ניצן חדש במשפחה שמתעניין בזה, יכול להיות פרק חדש למקום הזה!' ואז, אחרי כמה זמן, כשבן התקשר וסיפר לי שהוא התחיל לעבוד בחנות והולך לעשות בה שיפוץ, הבנתי שהסרט הזה לא נגמר, אלא רק מתחיל", מספרת טל בשיחה שהתקיימה השבוע בחצר האחורית של הצלמנייה, בין ערימות של ארגזים ריקים, הממתינים בסבלנות למעבר אל המקום החדש.

"צילמתי את השיפוץ ההוא", מספרת טל. "מרים לא היתה פה, וכשהעבודות נגמרו, היא באה לחנות והיתה בשוק טוטאלי, כאילו הרגישה שבן החריב לה את ההיסטוריה. היא ראתה שהוא תלה את כל הפורטרטים (התצלומים הממוסגרים של גדולי האומה שצולמו במקום במאה שעברה ומוצגים בו זה עשרות שנים, נ"א), והדבר הראשון שאמרה לו היה: 'בן גוריון עם הגב לבגין? תגיד, השתגעת?' בשבילי, זה היה סימן לכך שהולכת לצמוח פה מערכת יחסים מאוד מיוחדת ביניהם, עם הניסיון שלו להצטרף ולהביא משהו חדש, והניסיון שלה לאחוז בכל הדברים בדיוק כפי שהיו פעם, בלי לשנות דבר". סרטה החדש של טל, "הצלמנייה", על מערכת היחסים המורכבת והמרגשת שנוצרה לאורך השנים בין ויסנשטין לפטר, יוקרן ביום שני בסינמטק תל אביב בתחרות הישראלית של פסטיבל "דוקאביב". לאחר מכן, ב-23 בחודש, ישודר הסרט, שהפיק ברק היימן, בערוץ יס דוקו.

קשר שנבנה מתוך אובדן

בתחילת הסרט נראים ויסנשטין ופטר יושבים יחד בצלמנייה, משוחחים. לרגל מאה שנה לתל אביב, פטר מעלה רעיון: להציע ללקוחות צילומי סטודיו קלאסיים בסגנון של פעם. "אם הם יבואו, הם לא יילכו. נודניקים כאלה", אומרת בתגובה ויסנשטין. "בשבילך כולם נהיו נודניקים, אני לא יודע מה יש לך בזמן האחרון. מה קורה לך? יושבות פה לקוחות, רוצות לקנות תמונות, ואת מדברת בקול רם ואומרת 'מתי הן הולכות? מה הן נתקעו פה?'", מתרגז פטר. "והן שמעו?" היא תוהה. "כן, כולם שומעים אותך סבתא, רק את לא שומעת", הוא עונה, מקפיד לדבר בקול רם. "מה הן רוצות?" שואלת ויסנשטין. "לקנות איזה שלוש תמונות ב-1,500 שקל", הוא מסביר. "שילמו?", היא מתעניינת. "לא, הן עוד לא הזמינו, ישלמו כשיזמינו", עונה פטר. "אז נודניקים", חותמת סבתו את הדיון.

פטר, בן 34, סיפר השבוע כי עד לפני כמה שנים, לא העלה בדעתו לבוא ולעבוד במקום. "כילד אני זוכר שהיינו באים לבקר כאן, אבל המקום הזה תמיד נתפש במשפחה, אצל דודים שלי, כמקום שאסור להתקרב אליו, כסוג של טראומה", הוא אומר. "הם סיפרו שסבא וסבתא היו מאוד קשים, העסק היה תמיד הדבר הראשון מבחינתם, ונראה לי שהיו מכריחים אותם קצת לעבוד פה בחופשים. בשבילם זה היה סיוט, כי סבתא שלי היתה משפיטה אותם וצועקת עליהם, היתה מאוד חזקה ושתלטנית. כולם מאוד אוהבים את המקום, אבל הקשר איתה היה קשה וטעון".

לאורך הסרט, אכן מצטיירת ויסנשטין בת ה-97 כבעלת אישיות חזקה, עקשנית ודומיננטית, אבל לצד זאת נחשפים גם ההומור הייחודי שלה והקשר המיוחד שנרקם בינה לבין פטר. היא לא עושה לו את החיים קלים, לא תמיד סומכת על שיקול דעתו, ובשום אופן לא מתאמצת להיות חביבה, אך הוא מתייחס אליה בסבלנות אין קץ, בכבוד, ברכות או בענייניות, לפי הצורך, ובעיקר באהבה כובשת. היא אשת עסקים קשוחה, שכל נאמנותה נתונה לעסק שאותו היא מנהלת כבר שנים ארוכות בדפוסים קבועים, ואילו הוא עדין וחביב, נמרץ ומלא יוזמה, מנסה להפיח בצלמנייה חיים חדשים ולהתאימה לעולם המשתנה.

הקשר בין פטר לסבתו החל להתהדק לאחר שעזב את בית הוריו ברעננה ועבר להתגורר בתל אביב, הוא סיפר השבוע. מדי פעם הרגיש בודד בעיר וקפץ לבקר את סבתו, לדרוש בשלומה, והיא מצדה, התעניינה מאוד בחייו שלו. העובדה שבאותה תקופה התקרבה אליה גם אמו, שסייעה לה בעניינים שונים הקשורים בצלמנייה, ובין היתר בהקמת התערוכה ברדינג ב-2002 גיבתה ועודדה את ההתקרבות בין השניים.

ואולם, אז קרה משהו שטרף את חייהם של הנכד וסבתו. בשלב מסוים חושף הסרט את הטרגדיה המשפחתית שבצלה הם חיים בשמונה השנים האחרונות (זהירות, ספוילר: מי מבין הקוראים שמעדיפים לא לדעת במה מדובר, מוזמנים להפסיק את הקריאה כאן, ולהמתין לאותם רגעים בסרט שבהם נחשפים פרטי האירוע). ב-2003 רצח אביו של בן, עמי פטר, את אשתו, מיכל פטר, בתה האהובה של ויסנשטין ואמו של בן, וזמן קצר לאחר מכן התאבד. בן ושני אחיו הצעירים התייתמו בן לילה משני הוריהם. אף שפטר היה קרוב מאוד לאמו, וכך גם סבתו, האירוע הטראומתי הזה דווקא הרחיק ביניהם.

"התרחקתי מסבתא כי היא לקחה את העמדה שאבא הוא 'הרוצח', ולא סיננה את זה מולנו", מסביר פטר. "היא היתה מדברת עליו נורא לא יפה, באופן שגרם לי להרגיש 'עופי לי מהפרצוף, אל תתקרבי אלי'. כמה חודשים זה היה ככה, ורק אחרי שזה נרגע טיפה, התחלתי לבקר אותה, התעניינתי. היא ביקשה שאעזור לה בעניינים הקשורים בחנות, ואז - מתוך המקום של האובדן ומתוך זה שידעתי שאמא שלי עזרה לה - זה משך אותי. ככה נוצר בעצם הקשר החדש שלנו".

לא המקרה הרגיל

לפני כשש שנים, פטר החל להגיע לצלמנייה לעתים תכופות יותר ויותר, וסייע לסבתו בהפקת ספר תצלומיו של רודי ויסנשטין, וכן במחשוב העסק. היא ידעה שהיא זקוקה לעזרה בתחומים הללו, אך כמנהגה לא מיהרה לבטוח בצעיר הנמרץ, ולמרות חיבתה כלפיו לא היססה למתוח קיתונות של ביקורת על תרומתו לצלמנייה וגם על חייו האישיים. למרות זאת, ב-2007 הכניסה אותו כשותף בעסק, ולפני כשנתיים, כשהגיעה לגיל 95 ומצבה הבריאותי החל להידרדר, העבירה את ניהול החנות לידיו.

"רק אז היא שיחררה ואמרה לי שהיא רוצה שאני אמשיך את המקום, שהיא סומכת עלי", הוא מספר. "היתה לנו שיחה מאוד מרגשת לפני כשנה, ובה היא אמרה לי שאני אירש את העסק הזה. נורא התרגשתי". למות אמו, מודה פטר, היתה השפעה מכרעת על התקרבותו לסבתו וגם לצלמנייה. "אמי באה לעבוד איתה כשהיתה בת 50 והחליטה לעשות תיקון ביחסים. היא עזרה לה עם התערוכה, עזרה ליצור קשרים עם חו"ל, ויחד הן ניסו למכור את הארכיון של התצלומים ולהשיג תורם", הוא מספר. "היא התחילה משהו גדול שנקטע באבו, ואני באופן לא מודע המשכתי את זה, אולי גם ממקום לא מודע של להמשיך ולחפש את הקשר הזה, האמהי, שהלך לי לאיבוד פתאום. נעלם לי דור. אני חושב שבין היתר נורא רציתי לשמוע ממנה על אמא שלי, לדבר עליה, על הרגש שיש לה כלפיה, על האבל. אבל זה לא כל כך הצליח, אולי רק בין השורות, כי תמיד סבתא דוחפת את אבא שלי לשיחות האלה".

בסרט "הצלמנייה" משוחחים הנכד וסבתו על האסון המשפחתי, אבל הבמאית מספרת כי בתחילה חששה לגעת בנושא הזה בסרטה. "כשבן לא היה וצילמתי את מרים לבד, עלו נושאים שקשורים במיכל ובטראומה שעברה" אומרת טל. "זה נפל עלי בלי שבכלל התכוונתי. כי מבחינתי, איך אפשר בכלל לגעת בסרט בדבר כזה בלי שזה יהיה צהוב? זה מאוד הפחיד אותי. אני זוכרת שאפילו לא רציתי לספר על זה לברק, המפיק, כי פחדתי שהוא יתלהב ויגיד 'ואו, איזה סיפור מטורף'. לכן הצנעתי את זה בהתחלה, אבל לאט לאט הבנתי שזה חלק מהותי ממערכת היחסים שלהם - הרקע שלה, משהו שמחבר אותם אבל גם מרחיק אותם - ושאני לא יכולה להתעלם מזה. היה לי קשה, כי היה לי מאוד חשוב לשמור עליהם, וחשבתי למה לי להציף משהו שלמעט הסרט אין כל סיבה להציף אותו. אבל לאט לאט הרגשתי שמרים מצאה סוג של הקלה ביכולת לספר את הדברים האלה, ואז ניגשתי לבן ואמרתי לו שאני רוצה לספר את זה, כדי להעמיק את מערכת היחסים בסרט, והוא שיתף אתי פעולה".

פטר מספר כי לאחר מות הוריו, סירבו הוא ואחיו לרוב הפניות שקיבלו לשוחח על המקרה בתקשורת. "אמרנו לכולם לא, כי מה שקרה אצלנו זה לא מקרה רגיל של אלימות במשפחה שנגמר ככה. אצלנו מעולם לא היו הרמות יד, צרחות, קללות, כלום. זה קרה כאשר אבי היה חולה, הוא היה בדיכאון קליני קשה, עם תרופות והכל, במשך שלוש שנים. לא הסכמנו לדבר בשום מקום כי לא התאים לנו שישימו על המקרה הזה את הסטריאוטיפ של גבר מכה שרצח את אשתו והתאבד, וזה מה שתמיד חיפשו".

בסרטה של טל הוא הרגיש לראשונה בטוח מספיק כדי להתמודד עם הנושא מול מצלמה, "כי העמדה של הסרט היא אוהבת, שומרת, מכירה ומכבדת", הוא מסביר. "הדבר שהיה הכי חשוב לתמר לאורך הסרט זה מה אנחנו מרגישים. אז נכון, זה דרש ממני עוד מאמץ, להיכנס למקומות, להעלות שאלות לא פשוטות, ולדבר ולפתוח את זה מול מצלמה. אבל עשיתי את זה ואמרתי לתמר שאני מודה לה על כך שגרמה לי לדבר על הדברים האלה ושזה מתועד. יש בזה הרבה ריפוי, בלדבר. ועכשיו, אחרי שעברו שמונה שנים, אני מרגיש שזה מרחק נכון לטפל בדברים ולעבד אותם בצורה הזאת. בידיים שלה זה אף פעם לא הרגיש לי חושפני".

כשצפה בסרט לראשונה, לפני כחודש, הוא מודה שהיתה זו חוויה מטלטלת. "הוא הציף אצלי את הדבר הזה, ממש כמו האזכרה, שבכל שנה זו תקופה מאוד טעונה. כשאני מסתכל על הסרט, מאוד ברור לי המקום של ההורים שלי בו, בעיקר על רקע הקשר שלי ושל סבתא עם אמא שלי , והאובדן מאוד מוחשי לי. יום למחרת נסעתי על האופניים, שמעתי מוסיקה ובכיתי ברחובות. פתאום הרגשתי, כאילו בגלל הסרט, שאני ממש סולח לאבא שלי. הרגשתי שאני פתאום מבין הכל, מרגיש הכל. זה כל כך הרחיב לי את הלב, שהרגשתי שיש שם מקום עכשיו גם בשבילו, לא משנה מה היה". *



מרים ויסנשטין והנכד שלה בן פטר מתוך הסרט ''הצלמנייה''. התמונה במלואה;


פנים הצלמנייה ''פרי אור''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו