בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הקליק" חוגגים 30 שנה לאלבום הבכורה

חברי הלהקה מצלמים על עצמם סרט, ובחדר החזרות, עם מתופף חדש שהחליף את ז'אן ז'אק גולדברג המנוח, הם נשמעים רועשים, מהירים ובוטים מתמיד. יש רק בעיה אחת: גם העולם סביבם הרבה יותר מהיר ורועש מכפי שהיה

תגובות

התשובה הכמעט טכנית: "כי מצאנו מתופף" לשאלה המתבקשת: "למה עכשיו?" מעלה חששות כבדים. יכול להיות ש"הקליק" חוזרים להופיע אך ורק כי הם מצאו מתופף שייכנס לנעליו האימתניות של ז'אן ז'אק גולדברג? האם מדובר בהתכנסות לצורך האחזות בנעורים והתרפקות על העבר? יכול להיות שהמונח "נוסטלגיה" חדר ללקסיקון של מייצגי תרבות הנגד של שנות השמונים?

גם הנימוקים שעולים בהמשך לא מבשרים טובות. "תמיד נעים להיזכר", מסביר הבסיסט עובד אפרת את העבודה המחודשת. "זו הזדמנות טובה לסגור מעגל", מוסיף הגיטריסט והמלחין אלי אברמוב. "אני רק משרתם של המשרתים", מצטט המתופף החדש עודד פרח את קורט קוביין ומבהיר לפחות שהלב שלו במקום הנכון. אבל מה לגבי הבית הראשון של אותו שיר של "נירוונה": "חרדת הנעורים השתלמה היטב/ עכשיו אני משועמם וזקן". לזה הוא רומז, שלא נותר להם מה לומר?

לא, ממש לא. אמנם נדרש זמן, אבל אחרי חצי שעה צצה ב"הקליק" אותה נימה בוטחת וחדורת אמונה שמבהירה שהתשוקה והבערה לא אבדו. "אני חושב שכל הסיבה לקיום בישראל זה שאנשים עושים תרבות", אומר דני דותן, הסולן, כותב המלים והדובר הלא רשמי. "אנחנו אמנים, אנשי תרבות. אנחנו לא בדרנים. אנשים שמייצרים תרבות לוקחים ברצינות רבה את מה שהם עושים, ומקווים שדברים יעברו הלאה. אנחנו חוגגים עכשיו 30 שנה ל'אמא אני לא רוצה להיגמל' (אלבום הבכורה של "הקליק" - ל"פ),ואם התקליט החזיק אז סימן שעשינו משהו טוב, אבל זה לא מספיק. אני רוצה שהוא יחזיק לנצח נצחים, שיהיה חלק מהקאנון של התרבות שבאנו ממנה. אני לא יודע אם אני רוצה שישירו את 'אמא אני לא רוצה להיגמל' בבית כנסת, אבל שייקחו את זה עם המטען של העם שאנחנו שייכים אליו רחוק וקדימה. אחרת אני לא רואה סיבה למה שאנחנו עושים. אני לא רואה הבדל בין מה שאנחנו עושים למה שדמיאן הרסט עושה, זו אמנות. ממש ככה אני מתייחס לזה. אין פה שום דבר שנועד לפנק מישהו, למצוא חן. אנחנו עושים את האמנות שלנו".

אברמוב: "רק בלי הכסף של דמיאן הירסט".

דותן: "אני לא אוהב את החיבור בין בידור למוסיקה, הוא נורא מעצבן אותי. אני יודע שהוא קיים ואני מכבד את זה, אבל אני רוצה להיות שייך לעולם האמנות. אני שייך לעולם האמנות".

היושרה האמנותית היא שהינחתה את "הקליק" כבר בגלגולה הראשון; אז היתה חלק ממהפכת הגל החדש במוסיקה הישראלית. יחד עם להקות כמו "סיאם", "היחידה לטיפול נמרץ" ו"מינימל קומפקט" הם ייסדו את הסצינה האלטרנטיבית בארץ, בזו לשמש הלבנטינית, הגדירו את הניכור התל-אביבי שהתחזק עם מלחמת לבנון ובראו יש מאין את סצינת מועדוני הרוק בעיר. בכתבה בתוכנית הטלוויזיה "ערב חדש" מאותה תקופה מספר המפיק שוקי וייס ברצינות תהומית כיצד פינו את הכיסאות מקולנוע דן כדי לאפשר לקהל "לרקוד ולגלות הזדהות מלאה עם המתרחש על הבמה". הטקסטים של "הקליק" שהוגשו על רקע צליל פוסטP-אנקי וניו וייב שניסח אברמוב, נעו בין נונסנס ("אינקובטור") לתהיות אקסיסטנציאליסטיות ("ילד מבחנה", "גולם", "איגו אינטריגו") ומחאה חברתית/פוליטית ("אל תדליקו לי נר", "זרע ניוון").

"הזיכרון הכי חזק שלי מההופעות האלו זה שהיה ריק", משחזרת הסופרת תמר גלבץ. "היה חשוף וריק וקר ונהדר כמובן, אבל זה היה העניין. אף פעם לא ידעת כמה אנשים יבואו. לא היתה אווירת חיבוקי כזאת כמו של 'קולדפליי' שמתחנפים לקהל. הגרוב היה פרצוף חמוץ. הקהל היה עם פרצוף חמוץ, האנשים על הבמה היו עם פרצוף חמוץ, היתה מררה כללית. הלוק והקליפים של 'הקליק' ניסו למסך ולהרחיק ולא לקרב; היו להם משקפי שמש וליפסטיק שחור ודני דותן, שהיה אז נער כחוש וסקסי, היה עומד חלק מההופעה עם הגב לקהל ומנענע את התחת בריקוד מסוגנן של בובה ממוכנת".

יואב קוטנר היה מהיחידים שהשמיעו אותם או כתבו עליהם בראשית הדרך. "הייתי מאוד בעדם", הוא נזכר, "להשמיע אז דבר כזה או לכתוב על זה היה מיוחד כי עוד לא היתה תרבות של אלטרנטיב. הם התחילו לפני שהיה עיתון 'העיר', עוד לא כתבו על דברים שהם לא במיינסטרים, כאילו זה לא מעניין אף אחד להקה קטנה. הם לא ניסו להיות ארץ ישראל היפה והמוכרת אלא היו מן אנטי כזה למיינסטרים. באווירה שהיתה אז, לשיר על 'זרע ניוון' היה חתרני. גם להשמיע את זה היה חתרני".

יכול להיות שיש סיבה נוספת להתנעה האטית של השיחה עם "הקליק", קונקרטית יותר. בימים אלו דותן ובת זוגו דליה מבורך, שבאמתחתם כבר כמה יצירות משותפות כמו סרט תיעודי על אמו של דותן, הארכיאולוגית זוכת פרס ישראל פרופ' טרודה דותן, מביימים סרט על העבר, ההווה והעתיד הקרוב של "הקליק" (מטעם ערוץ 8 והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה). "אני חושב שלכולם זה קשה", מתוודה אברמוב. "זה גורם לנו לא להיות הכי טבעיים בעולם, אבל ככה זה כשיש מצלמה. אין מה לעשות".

מבורך מפסיקה לרגע לצלם ומבהירה, "הסרט מתעד החייאה של להקה. הם כאילו חוזרים לחיים. זה תהליך די מדהים. באיזשהו מקום היציאה להופעות גנבה את דני; זה יותר חזק מהסרט, הוא כבר לא זוכר אותו. אתמול אמרתי לאח שלו שאני מרגישה לבד בסרט כי ללכת להופיע אחרי הרבה שנים זה דבר חזק, זה כובש".

הרעיון לצלם סרט על הלהקה נולד כבר לפני חמש שנים, אז נערך הסשן האחרון עם גולדברג שיוצא כעת במהדורת אספנים בת 600 עותקים חתומים תחת השם "28.3.05", התאריך שבו הוקלט. הצילומים נקטעו אז משום שחברי הלהקה לא שיתפו פעולה. אפרת: "הרבה פעמים זה מפריע לעבודה. אין מה לעשות יש פה גם עבודה, לא רק תיעוד העבודה".

אברמוב: "ולמה עכשיו זה לא מפריע?"

אפרת: "לא יודע".

אברמוב: "אולי התבגרנו".

חשבתם אולי לתת למישהו זר לעשות עליכם סרט?

דותן: "אם זה היה סרט רק על העבר אני חושב שמישהו אחר יכול לעשות את זה מצוין, ללכת לארכיונים, להוציא חומרים וכל זה. אבל אם זה סרט שמתחיל בעבר ובא להווה אז טוב שאנחנו נהיה שם. גם שאלו אותנו איך עושים סרט קונפורמי על דבר לא קונפורמי וזו גם שאלה שנצטרך להתמודד אתה. האם נלך על צורה שמרנית בעוד שהתוכן יהיה מאוד פרוע? לא יודע".

ככה גם יש לכם שליטה על המוצר המוגמר ולא ייווצר מצב כמו הסרט "המכונה" שנעשה לאחרונה על "משינה", שלא היו מרוצים מאיך שהוצגו.

אברמוב: "אין לנו שום שליטה. הם החתימו אותנו על דף כזה".

דותן: "אני עוסק באמנות הרבה שנים ואני לא מרגיש צורך בשליטה, מרגיש צורך בחופש. ראיתי את הסרט על 'משינה' והוא דווקא סרט מאוד יפה, אני לא רואה מה הבעיה. אני מאמין בסרטים כעוד דרך לחבר דברים. יש בסרט מוסיקה, יש מלים, יש תמונה. אבל אם היינו מצלמים את הפעם הקודמת שהיינו ביחד זה היה מתחיל בהיי ונגמר במוות וזהו. לא חושב שהיינו עושים את האיחוד הזה. בעצם איחוד זו מלה מגעילה, לא היינו מסוגלים יותר לנגן ביחד. היינו רואים את הסרט, בוכים כמו אידיוטים ואומרים 'לא צריך שתדליקו לי נר' ונוסטלגיות וזה, לא רוצים את זה יותר. אז מהבחינה הזאת טוב שעצרנו את זה".

למות על התופים

ב-2004, אחרי שנים בשהן זנח את סצינת הרוק בישראל לטובת ליטוש יהלומים במרסיי, החליט גולדברג לשוב לעמדת התופים ב"הקליק". "הוא הרים לי טלפון ואמר 'אני בארץ ואנחנו עושים קליק כמו שלא עשינו אף פעם. אני רוצה למות על התופים'", משחזר דותן. הנבואה הזאת הגשימה את עצמה. הרביעייה יצאה להופעות והקליטה ארבעה שירים חדשים. "ואז ז'אק התחיל לרזות, וז'אק מהיום שאני מכיר אותו תמיד היה נורא שמן, זה היה האופי שלו. אני לא יודע אם אני יכול לדבר בשמו אבל נדמה לי שהוא היה ממש מאושר. הוא חשב שהוא מרזה בגלל זה ושפשוט לא בא לו לאכול".

הוא טעה. לקראת סוף 2005 הוא חזר למארסיי ואשתו שנלחצה ממראהו הבהילה אותו לבית החולים, שם התגלה כי הוא חולה בסרטן הלבלב. ב-28 בדצמבר 2006 הוא נפטר. "אם מסתכלים פנימה לתוך ארבעת השירים שהקלטנו אתו ב-2005, בצורה מוזרה הם גם איכשהו נוגעים במוות, אבל כל השירים שלנו הם על מוות בעצם, או על הריקוד שבין החיים למוות", מסביר דותן. "השיר הראשון זה 'המסיבה של ישראל', שזו הזמנה לרקוד עם המתים. השיר השני 'בין הקברים לפרברים' עוסק במשהו סופר בורגני שנצמד לחומר ולמותגים, השיר השלישי נקרא 'משומש' והוא מדבר על התחושה שלדעתי קיימת אצל הרבה אנשים, שהם משומשים כמו הנאום של ראש הממשלה בערב יום הזיכרון שכבר שמעת מאה פעם, והשיר האחרון 'כנפי מלאך' הוא שיר עם חסד כזה שאני לא יודע איך הוא התחבר אלינו. על הרצון של כל מלאך להיות אדם ולהיפך. זה הזכיר לי קצת את 'מלאכים בשמי ברלין'. אני חושב שבסוף יוצא שזה מדבר על ז'אק. היתה לז'אק אינטואיציה חזקה כשהוא החליט לבוא אז ולנגן אתנו, ומה שנשאר ממנו זה לא רק נוסטלגיה, אלא יש יצירת אמנות קטנה של ארבעה שירים שהקלטנו בערב אחד בלי הרבה רעש ובלי צלמים, סתם נכנסו לאולפן והקלטנו".

אברמוב נזכר בימים האחרונים שהוא ודותן בילו עם גולדברג. "נסענו לבקר אותו במארסיי. זה היה בערך חודשיים לפני שהוא נפטר והוא כל כך התאמץ לעשות לנו ארוחת מלכים כשבאנו. זו היתה אחת הארוחות הכי טובות שאכלנו. כל סוג מדגי הים שיש במארסיי היה על השולחן, והוא כל כך התאמץ שזה ייצא כמו שצריך".

דותן: "הוא היה מאוד חולה ולקח כמויות עצומות של מורפיום והוא פשוט הודיע בהוספיס, שזה מקום שלא יוצאים ממנו, שהוא יוצא עם החברים. הסתובבנו אתו כמה ימים ומה שהיה מדהים זה שהוא תופף על כל דבר, מכוניות, חלונות, הכל. לי היתה הרגשה שאם מישהו מנצח את המחלה הזאת זה הוא".

הפחדה אינסופית

"הקליק" יחגגו 30 שנה ל"אמא אני לא רוצה להיגמל" בשלוש הופעות: ב-24 בחודש הם יופיעו במסגרת פסטיבל מוסררה בירושלים, למחרת במועדון פיל-או-סוף בקרית חיים וב-15 ביוני בבארבי בתל אביב. "בא לנו לחגוג בצורה הכי פראית וקיצונית שאפשר", הם אומרים. בהופעות הם ינגנו שירים מהאלבום הראשון והשני "עולם צפוף", לצד השירים מההקלטה האחרונה עם גולדברג ושירים חדשים לחלוטין שטרם הוקלטו ועליהם הם עובדים באולפן ההקלטות על שם ז'אן ז'אק גולדברג ברחוב שונצינו בתל אביב, שם גם מתקיים הראיון.

בחדר החזרות הם נשמעים רועשים, מהירים ובוטים מתמיד. הטקסטים שהתאפיינו בראשית דרכם בעמימות מסוימת, ניחנים בלשון ישירה ומחוספסת. כך למשל בשיר "אני לא בפסקול": "אני לא בפסקול של יום העצמאות/ אני לא בפסקול של החדשות/ אני לא בפסקול של יום הזיכרון/ אני לא בפסקול של המפלגות/ טיפשים טיפשים טיפשים/ תצאו למלחמה/ מלחמת חורמה/ בתאוות האומה/ תאוות האומה/ למציאות מדומה/ לשירים על שלום וחרחור מלחמה".

דותן: "מהר נשמע לנו יותר טוב, חזק נשמע לנו יותר טוב, צועק נשמע לנו יותר טוב. אולי גם עם כל הרעש שקיים עכשיו מסביבנו צריך לצעוק יותר מאשר בעבר בשביל לבלוט".

איזה רעש?

"יש הרבה רעש. אנחנו חיים בארץ הכי רועשת בעולם. זה רעש של הפחדה אינסופית וגם של טרור אמיתי. בין הפיגועים שהילדות שלי גדלו לתוכם ובין ההפחדה המתמדת שהממשלה מספקת יש אזרח או בן אדם שחי. פיגועים באמת היו, אבל ההפחדות מגדילות את זה לעוד איזה ממד. אנחנו חיים ברעש. אלי ואני היינו בסיור בירושלים לא מזמן וראינו את החומה שחותכת את העיר עם המאות אלפי ערבים עם תושבות ישראלית ולא אזרחות. ראינו משהו. זה רעש, זה הכל מצטבר לרעש. החגים, הצפירות, הכבישים. צריך להיות יותר חזק ממי שצופר מאחוריך. אנשים עצבניים, אתה צריך להיות יותר עצבני".

זה קצת מפתיע לשמוע אותך מדבר ככה. בראיונות אתך בשנים האחרונות נוצר הרושם שוויתרת על הפן המוסיקלי בחייך והשקעת את המשאבים האמנותיים שלך במקומות אחרים. היו לך לא מעט התבטאויות על כך שרוק כבר לא יכול להיות כלי מרד. מה קרה?

דותן: "אני נשבע שאין לי מושג".

אברמוב: "זה קשור גם לתהליכים בעולם. היתה תקופה בשנות האלפיים שהרוק קצת איבד מהנשכנות שלו, הרבה אנשים עברו למוסיקה אלקטרונית ואיכשהו הגלגל הסתובב והרוק שוב אומר משהו לאנשים. צעירים מתעניינים ברוק, הרבה להקות קמות, להקות גיטרות בעיקר. יש אווירה כזו שהרוק חוזר, הנגינה חוזרת, הלייב חוזר".

ואיך החומרים החדשים צפויים להישמע? כמו "הקליק" של פעם?

אברמוב: "ההחלטה לסיבוב הזה היא לחזור לסאונד של התקליט הראשון של טריו בס-גיטרה-תופים. אולי פה ושם יהיה איזה אלמנט אלקטרוני. בהקלטות החדשות אני בעד לשלב את הסאונד הרזה של התקליט הראשון עם הסאונד האלקטרוני של השני".

איזה הד יכולה העבודה המחודשת של "הקליק" ליצור ב-2011?

"באווירה התקשורתית של ימינו אני לא חושב שהם יכולים לבלוט מאוד", סבור קוטנר. "יהיו כמה הופעות נוסטלגיה וזהו. זה לא כמו 'משינה' שחזרו ועכשיו רצים עוד עשר שנים, לא נראה לי לפחות".

הסופר והמרצה לפילוסופיה יוסי סוכרי, נוטה להסכים עם קוטנר אך מסיבות אחרות. "'הקליק' היא להקה מצוינת ובאופן עקרוני אין שום דבר רע בלחזור עם המוסיקה שלהם, אבל ברור שהכמיהה לריגוש ממנה של המאזינים לא יכולה לבוא לידי סיפוק. אותם אנשים ששומעים את 'הקליק' היום לא יכולים לחוות את התחושה שנבעה מהמוסיקה שלהם בתקופה שהיא נעשתה, כי לשמוע את המוסיקה של 'הקליק' זה לא רק לשמוע את השירים שלהם. צריך להבין את הרקע שבו היא נעשתה, את הקונסטלציה ההיסטורית שבתוכה היא פעלה. אז היתה מוסיקה בעלת אורינטצייה חתרנית אמיתית ששמשה כאופוזוציה לישראליות הרווחת. היום פני הדברים שונים בתכלית; יש מראית עין של פלורליזם מוסיקלי רחב, אך למעשה אין שום אופוזציה מוסיקלית לישראליות. יש גוונים שונים של ישראליות אבל אין מגמה חתרנית אמיתית כנגדה. אם יש כיום ממסד מוסיקלי אז הוא מלבה בכוונה תחילה את הביקורת כנגדו על מנת להיתפש כפתוח, בעוד שהוא בעצם שולט בביקורת כנגדו. הרצון של האנשים לזכות בחוויה אקסטטית כתוצאה מהאזנה למוסיקה של 'הקליק' הוא לפיכך לא אפשרי יותר. הדבר דומה לרמת הריגוש שיש לאוהד כדורגל שצופה בהבקעת שער אחרי שהמשחק הסתיים כבר.

להרוג בצורה אמנותית

הדינמיקה הידועה בין דותן, אברמוב ואפרת נשמרת גם היום; דותן הוא המוחצן שבחבורה שמקפיד לזרוק משפטים פרובוקטיביים לאוויר ("החרדים הם האנרכיסטיים האמיתיים שנשארו בארץ. הם עושים מה שבזין שלהם") אברמוב שקט ממנו, לעתים מציג עמדה שונה ולעתים משלים או מתמצת את רעיונותיו לכדי מלים בודדות ("אנרכיסטיים שמצייתים, פשוט למנהיג שהם המציאו") ואילו אפרת, שבתחילת הדרך הופיע עם "הקליק" תחת הפסבדונים אובי פפר, דובק בתדמית לוחם השייטת השתקן, כשמדי פעם הוא מרים את ראשו מהסלולרי כדי למתן את דבריו של דותן או כדי להציע להפסיק את הראיון ולחזור לנגן.

התקשורת ביניהם מזכירה כזו של אחים, כשאת תפקיד הבכור האחראי תופס אפרת, את תפקיד האח הקטן והמקניט לוקח על עצמו בטבעיות דותן, ואברמוב הוא ילד הסנדביץ' הפשרן. דותן: "עובד בא מחינוך צבאי שאומר 'צריך להיות הכי טובים ושאף אחד לא יידע מזה'. אז יש מאבק בתוך הלהקה. אני חושב שצריך להחצין הכל ולשים את הדברים על השולחן, להגיד מה המסרים שלנו, להילחם באויבים שלנו ויש את אלה שאומרים 'צריך להרוג את כולם אבל לא להגיד שעשינו את זה'. פתאום כולם ימותו ואף אחד לא יידע, זו גישה".

אפרת: "למה להרוג? למה אתה כל הזמן משתמש במונחים האלה?"

דותן: "להרוג זה אמנותית. יש דבר שנקרא סובלימציה. באמנות אתה יורה עם הרובה שזו גיטרה אבל זה אותו דבר. זו אמנות".

אברמוב: "זו מגננה, אנחנו רק מתגוננים".

דותן: "כיום, מפני שאני מרגיש שהמסרים שלנו נורא ברורים, אני מוכן להופיע בכל מקום ושיעשו כל שימוש בשירים שלי שרוצים. אני לא מפחד שמישהו יבין לא נכון. אם באריאל מוכנים שאני אופיע והם מוכנים לשמוע מה שיש לי להגיד, אני בא לשם בשמחה, כמו שאני אופיע בעזה בכיף. כשאתה עושה דבר שהוא לא אמיתי אז אתה אומר אם 'אני אופיע באריאל אז יגידו ככה וככה' אבל אם אתה עושה משהו אמיתי אז מה יגידו? 'ארץ את יודעת נמאס לי להיות הנתין שלך, אני לא נולדתי חייל', אם הם מוכנים לשמוע את זה סבבה אני שם".

אברמוב: "הם יכולים לבוא לתל אביב".

דותן: "יכולים. אבל זה לא סותר. זה כמו סופר או צייר הוא לא מגביל את הצרכנים שלו. אם יש חרדי שרוצה להסתכל על ציורים של נשים ערומות מהרנסנס והוא רואה את היופי בזה, אז מי אני שאעצור בעדו".

אברמוב: "אני רק רוצה להבהיר, לאריאל אתה תסע לבד".

דותן: "בסדר, אנחנו להקה מגוונת. יש פה ארבעה אנשים עם דעות מאוד שונות, אבל אני באמת אוהב את כולם כמו אחים. אפילו את עודד למרות שהוא חדש".

הצלע הרביעית והטרייה שומרת על פני פוקר חתומים לאורך הראיון. פרח, בן 47, שימש בעברו כמתופף בלהקת "רעש" וניגן לאורך השנים בין השאר עם ברי סחרוף, רמי פורטיס, מיכה שטרית, שלומי שבן ואסף אמדורסקי. הוא מדבר רק כשהוא נדרש לכך.

מאז הלכו איש איש לדרכו ב-1983, אפרת, בן 55, נהפך למפיק ומעבד מבוקש ועבד עם מוסיקאים כמו חווה אלברשטיין, יהודית רביץ, רמי קליינשטיין, דני סנדרסון, "נוער שוליים", "זקני צפת" וגידי גוב; אברמוב, בן 56, שעזב את הארץ והקים אולפן הקלטות בלוס אנג'לס, שב לכאן ב-1995 ועבד כמפיק עם אמנים כמו דנה אינטרנשיונל, ערן צור ו"קרח 9"; ואילו דותן, גם הוא בן 56, מלבד אלבום סולו אחד שהוציא ב-1995 ושמו "כל האהבות אסורות", בחר לנתב את כישוריו לזירות אחרות: הוא כתב שלושה ספרים, יצר סרטים תיעודיים עם מבורך ואף עבד בטלוויזיה.

"אני חושבת שדני דותן היה אנין מדי למה שהיה אז רוקנרול או גל חדש", טוענת גלבץ, "כי היה בזה סוג של התאבדות גמורה, הם היו מתאבדים שיעיים. לא היתה סצינה, לא היה מה לעשות עם זה. הוא היה תרבותי, היתה בו אנינות כזאת שלא מפתיע שבאיזשהו הוא שלב חתך לדברים אחרים.

"מה היתרונות של להקה מבוגרת על פני להקה צעירה?

אברמוב: "מה שמפתיע זה ש-90% מהלהקות שהיו קיימות בשנות ה-80 עדיין קיימות. ראינו את ה'באזזקוקס', את 'אקו והבאנימן' וזה פשוט תהליך שנראה לי שהמוסיקה עברה. אם בשנות ה-60 כבר היית פאסה בגיל 24, היום זה כבר לא ככה ונראה שכולם עושים את זה בהתלהבות. כולנו לומדים שאפשר לעשות מוסיקה בגיל הזה בדיוק כמו שעשית אז. למרות שלצעירים אנחנו בטח נראים..."

דותן: "לא נכון אלי, להיפך. הבסיס של היפסטריות זה החיפוש אחר האותנטי, אחר הצליל האמיתי. אני מדבר, או לפחות אני רוצה לדבר לאנשים מאוד מאוד צעירים".

אברמוב: "אני רק רוצה לגמור את המשפט. אני לא מרגיש שום הבדל בין איך שעשינו את זה אז לאיך שאנחנו עושים את זה היום".

אפרת: "זה אותו אתוס, לא השתנה שום דבר".

אין חשש שזה יישמע פתטי?

אפרת: "זו שאלה טובה והתשובה חד משמעית שאין שום חשש. באמת.

"אברמוב: "עודד קורא לנו כל הזמן פתטיים. תסביר עודד.

"פרח: "אני לא קורא להם פתטיים אבל יש פה ושם ניסיונות להיות אה..."

דותן: "אני הייתי שוקל את המלים בכובד ראש.

"פרח: "יש פה ושם ניסיונות לבדוק גבולות שהם..."

דותן: "מה רע בלבדוק גבולות?"

פרח: "לא, זה לבדוק גבולות אבל בסגנון שילדים עושים".

אברמוב: "מה רע בילדים?"

פרח: "אין שום דבר רע בילדים אבל אתה כבר לא ילד וזה המצב הפתטי".

אלי: "מה? שאנחנו מנגנים מהר?"

דותן: "אני שם זין על הפתטי, לא מעניין אותי כלום. הרבה אנשים ישמחו למחוק אותנו ולהגיד שאנחנו תופעה שולית, תופעה פתטית. זה בעיקר אנשים שאנחנו מפריעים להם בעצם הקיום שלנו, אין לי בעיה עם זה בכלל, שיגידו מה שהם רוצים".

אפרת: "אם זה היה פתטי חמש דקות לא הייתי נשאר".

אברמוב: "דברים אחרים שעובד עושה הם פתטיים". (כולם צוחקים)

איך אתם מסבירים את זה שכל כך הרבה שנים חלפו ועדיין מסתכלים בערגה על התקופה שבה התחלתם ליצור?

אברמוב: "החברה הישראלית היום היא חברה שמסתגרת בתוך עצמה. כל דבר חו"לי מאיים עליה. אנשים במשך השנים התחילו להעריץ יותר את הישראליות, את האנחנו, את האחדות והכל לצערי מתכנס לתוך עצמו ונורא מפחד מהחוץ".

דותן: "הרבה אנשים מפחדים ללכת עד הסוף. צריך ללכת את הצעד הנוסף הזה ולבדל את עצמך, ולהגיד 'לא מעניין אותי שום דבר, זה מה שאני עושה ועם זה אני הולך'. קל לקלקל הרבה אנשים בפיתויים קטנים, כי הפיתויים פה הם לא גדולים. אלי אמר משהו נכון על ההתכנסות בחברה. אנחנו חברה בפרנויה קשה אז אחד הסממנים של זה היא התנגדות לאינדיבידואליזם, כי אם מישהו יגיד משהו אישי אז הוא כאילו פוגע בחברה. אם אני אומר 'לי אין אלוהים' אז קמה צעקה. אנשים מפוחדים ונורא זהירים לא לפגוע. בחברה דמקורטית זה בסדר שאנשים אינדבידואליסטים אומרים מה שהם חושבים גם אם זה משהו שאנשים מסוימים לא רוצים לשמוע".

בשלב הזה אפרת כבר מאבד את הסבלנות ודורש לחזור לנגן. רגע לפני שהם מתחברים שוב למגבר ומבורך ממשיכה במלאכת התיעוד הסיזיפית, אני שואלת כיצד היו רוצים שהסרט על "הקליק" ייגמר. "כמה שיותר מהר", משיב אפרת. "אני הייתי רוצה שהוא ייגנז", חורץ אברמוב ואילו דותן מבקש "שלא ייגמר אף פעם". *



''הקליק'', 2011. מימין: עובד אפרת, דני דותן ואלי אברמוב. הזדמנות לסגור מעגל


''הקליק'', תחילת שנות ה-80



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו