בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'ורג' מרטין - האיש שפתח לביטלס את הדלת, ושינה את ההיסטוריה

השליטה של קליף ריצ'רד במצעדי המכירות בבריטניה הסתיימה כאשר מרטין החליט להעניק הזדמנות ללהקה נואשת מליוורפול. סרט תיעודי חדש מלמד איך שינה איש אחד את הפופ לנצח

תגובות

"זו השנה שבה היו לי 37 שבועות במקום הראשון", אומר ג'ורג' מרטין, בן 85, בסרט תיעודי חדש של בי-בי-סי, "Produced by George Martin". הוא מדבר על 1963, השנה שבה פרצו הביטלס לתודעה הציבורית. אמנם המספר המדויק של השבועות שנוי במחלוקת - בגלל השאלה הלא פתורה אם "Please Please Me" הגיע למקום הראשון - אך השיא הזה מעולם לא נשבר.

אף שלעתים קרובות מדלגים עליה בתולדות הפופ, שנת 1963 הייתה שנה של מהפכה. בין 11 באפריל ל-31 בדצמבר, ההפקות של ג'ורג' מרטין - סינגלים של "גרי אנד דה פייסמייקרס", "בילי ג'יי קריימר אנד דה דקוטה'ס", והביטלס, שלטו בצמרת הטבלה. התמונה שלמה עוד יותר כשמביאים בחשבון את טבלאות מכירת האלבומים. מ-11 במאי, אז היו הביטלס במקום הראשון עם הסינגל "From Me To You", נותרו שני האלבומים שלהם, "Please Please Me" ו"With the Beatles", בראש הטבלה למשך 51 שבועות. הם הדיחו את "Summer Holiday" של קליף ריצ'רד - שהיה במקום הראשון 14 שבועות בתחילת 1963 - וכאן טמון סיפור.

בסרט התעודה של פרנסיס הנלי, מרטין מודה בתחרותיות שלו. ב-1962 היריב שהוא רצה להביס היה נורי פארמור, שכמנהל ההקלטות בחברת התקליטים קולומביה של אי-אם-איי שלט בפופ הבריטי מסוף שנות ה-50. פארמור, כיום דמות נשכחת שלא בצדק, טיפח את קליף ריצ'רד ובנה אימפריה מהפקותיו עם "הצלליות", הלן שפירו ופרנק אייפילד.

מרטין, שעבד בפרלופון, לייבל נחות יחסית של אי-אם-איי, רתח כשפארמור צבר 26 שבועות במקום הראשון ב-1962. "הוא נהג ביגואר סוג E", נזכר מרטין. "כל מה שהם הקליטו נהפך ללהיט ודורג במקום הראשון בטבלה. קינאתי בו בגלל זה".

ההזדמנות שלה חיכה מרטין הגיעה ממקור בלתי צפוי. ב-13 בפברואר 1962 הוא הכיר את בריאן אפסטיין, מנהל להקה מליוורפול - פריפריה רחוקה בכל הנוגע לתעשיית המוסיקה. אפסטיין כבר קיבל תשובות שליליות מכמה חברות תקליטים ועמד על סף ייאוש. גם מרטין דחה את הביטלס. אבל כפי שהוא זוכר, אפסטיין "היה כל כך מאוכזב, אז נתתי לו קצה חוט - 'אתן להם שעה באולפן, בסדר?'" כשהם הגיעו, "הייתה להם כריזמה נהדרת: הם גרמו לך להרגיש טוב".

הסינגל הראשון של הביטלס בפארלופון, "Love Me Do", שובץ בין 20 הלהיטים הראשונים בטבלת המכירות. מרטין ביקש שיקליטו שיר גרוע וקליט, "How Do You Do It" של מיץ' מאריי. הם הסכימו בחוסר רצון. אחר כך הסכים מרטין לבקשת הלהקה להקליט את "Please Please Me", והשיר דורג במקום הראשון בפברואר 1963 בכל הטבלאות פרט לזו של Record Retailer, הטבלה שמשמשת את ספר השיאים של גינס.

המרוץ היה בעיצומו, והיחסים בין המפיק, המנהל והלהקה התמסדו. מרטין היה גמיש דיו לבטוח באינסטינקטים של הביטלס. שלא כמו נורי פארמור, למשל, הוא עבד אתם, והשתמש בכישוריו המלוטשים כמוסיקאי וכמעבד לשיפור תקליטיהם. הוא הציע להקליט את "Please Please Me" במהירות גבוהה יותר, ולפתוח את השיר בפזמון.

במבט לאחור, אפסטיין ומרטין מיסדו את ארבעת הצעירים המוכשרים אך הפרחחיים: הם עידנו את הביטלס כדי שיהיו נוחים לעיכול בעבור ממסד השואו-ביזנס, ששלטה בו אז מסורת הווראייטי שואו, הופעה אחת של אמנים שונים, ובד בבד נתנו להם חופש אמנותי. זו היתה פריצת דרך במערכת היחסים בין אמנים למפיק, והיא סללה את הדרך לרולינג סטונז ולשחרור של הפופ של אמצע שנות ה-60.

אפסטיין היה כה מרוצה ממרטין, עד שהביא לפארלפון את שאר האמנים שלו: בילי ג'יי קריימר, "גרי אנד דה פייסמייקרס" וסילה בלאק. השילוב הצליח באופן בלתי צפוי ב-1963 והסאונד של להקת הקצב מליוורפול סחף את המדינה. פתאום החל הסאונד עמוס המיתרים של הפופ של פארמור, שהיה כמעט בידורי באופיו, להיראות מיושן.

מרטין כמעט לא היה מודע להצלחתו. "עבדתי בעומס אדיר", הוא אומר, "כמעט לא היה לי זמן". אבל זו לא היתה התפוצצות שקרתה בן לילה: הביטלס עבדו כמעט שש שנים, ולבריאן אפסטיין זו היתה פריצת הדרך הראשונה לאחר 28 שנה של כישלונות. גם מרטין היה בתחום יותר מעשר שנים.

אחד הדברים המהנים בסרטו של הנלי הוא האופן שבו הוא מתאר את השתלשלות חייו של המפיק: מילדותו בצפון לונדון, דרך שירות בזרוע הצבאית של חיל הים הבריטי, ועד להצטרפותו לאי-אם-איי ב-1950 כעוזר למנהל פארלופון, אוסקר פרוס.

כשירש את מקומו של פרוס ב-1955, החל מרטין לעבוד קשה. הוא הפיק כמה תקליטי תזמורות קלות בסגנון התקופה, וכן את האמפרי לייטלטון - ששירו "Bad Penny Blues" דורג בראש רשימת 20 הלהיטים ב-1956 בהפקת ג'ו מיק, והשפיע רבות על "Lady Madonna" של הביטלס.

מרטין עלה על הגל בסדרה של תקליטי קומיקאים מבריקים של "גונס, פלנדרס אנד סוון", ושל צוות השחקנים של "Beyond the Gringe". כדבריו, אלה היו "תמונות בצלילים" - האולפן שימש כמכשיר "לגרום לאנשים לדמיין שהם שם". מאמציו החלו לשאת פרי: בסוף 1960 נכנסו פיטר סלרס וסופיה לורן לרשימת עשרת הגדולים עם השיר "Goodness Gracious Me Crazy", ללא ספק שיר שקסמו מובן רק על רקע תקופתו. בעקבותיו היו שני שירים של ברנרד קריבינס מ-1962 וכן "Sun Arise" של רולף האריס.

אך הביטלס נחלו הצלחה חסרת תקדים, וככל שהתקדמה שנת 1963 כך נבנה הטירוף. אפשר לשמוע בתקליטים שהביטחון והאינטנסיביות שלהם הולכים ונבנים: "From Me to You" הוא עדיין פופ של מתבגרים, אך "She Loves You" כבר זוהר ממש. האלבום "With the Beatles", שהיה מתוחכם ועם זאת אקסטטי, מורכב ועם זאת לפעמים קולני ורועש, יצר את הגדרת האלבום הפופי.

ההתרגשות התפשטה אל טבלאות הפופ באופן כללי באותה שנה, בין השאר עם ה"סרצ'רס" ("Sweets for My Sweet"), ה"הוליס ("Stay") והרולינג סטונז ("I Wanna Be Your Man"), גרסת כיסוי לשיר של הביטלס. זו היתה שנת השיא של פיל ספקטור, ששירים בהפקתו כבשו את הטבלה ("Then He Kissed Me" וDa Doo Ron Ron"" של "הקריסטלס" ו"Be My Baby" של "הרונטס").

שליטי הממלכה

השאלה נותרה בעינה: למה זה קרה ב-1963? התשובה בחלקה ודאי קשורה למחזוריות הטבעית של הפופ. אף שקליף ריצ'רד היה כמעט בגילו של ג'ון לנון, הוא ייצר להיטים כבר מ-1958 והיה משולב לחלוטין בשואו-ביזנס. דור צעיר יותר - זה שיצר את הגידול הדמוגרפי של הבייבי-בום שלאחר מלחמת העולם השנייה - רצה משהו משלו.

צריך להביא בחשבון גם את הממד החברתי-פוליטי: שוד הרכבות הגדול ופרשת פרופיומו טלטלו את הוודאויות הישנות. השפעה עמוקה יותר היתה אולי למשבר הטילים בקובה באוקטובר 1962. לנוכח איום ההרס הגרעיני שהוסר ברגע האחרון, מתבגרים רבים החליטו שלחיות את הרגע היא התשובה לעולם מטורף - תחושה שרצח ג'ון קנדי אישש אותה עוד יותר. האקזיסטנציאליזם נעשה פופולרי, וסוכניו סיימו את 1963 בשיא תהילתם בבריטניה.

באמצע דצמבר היו הביטלס שליטים בלתי מעורערים של הממלכה: הם הופיעו דרך קבע בעיתונים ונעשו לגיבורים לאומיים, שתקליטי זהב וכסף נופלים סביבם כמו קונפטי. הסינגל הרביעי שלהם מ-1963 "I Want to Hold Your Hand", היה שיאה של אותה שנה: תקליט מורכב באופן בלתי אפשרי (ביחס לתקופה), כמעט שלושה שירים בשיר אחד, עם שינויים מדהימים בין הבית, הפזמון ושורת המחץ החוזרת "I can't hide" - שהיתה כה נפיצה ועילאית, עד שבוב דילן חשב שהוא שומע "I get high" (משפט דומה מבחינה פונטית, שפירושו "אני מתמסטל").

אך השנה עוד לא נגמרה ממש. ב-27 בדצמבר הוציאה חברת קפיטול בזריזות את "I Want to Hold Your Hand" כסינגל הראשון של הביטלס בארצות הברית. הביטלס, נציגים של בריטניה החדשה, נוכסו בתוך זמן קצר בידי העולם כולו. 1963 אולי נראתה כמו השיא, אבל היא היתה רק ההתחלה. *



ג'ורג' מרטין. 37 שבועות במקום הראשון


עם הביטלס, 1964. ביטחון ואינטנסיביות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו