בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיבה של מיילס קיין לצליל של שנות ה-60, אינה מספיקה

בהעדר כריזמה, ישירות ותשוקה, אלבום הסולו הראשון שלו אינו עונה על הציפיות

תגובות

זו שנה די מחורבנת לרוקנרול. הטענות בדבר התיישנותו, שחוזרות באינטרוולים של עשור ומוכחות כשגויות בפרספקטיבה היסטורית עם הופעת המושיע התורן (שם קוד: קורט קוביין), נראות שוב רלבנטיות. גם אם הספדת הז'אנר הוותיק והחבוט תתברר כפתטית עם שיקומו בעזרת גיבור גיטרה טרי, הרי שאי אפשר להתעלם מכך שהמוסיקה המסעירה של הרגע לא עוברת דרכו.

הסחורה האחרונה של ה"סטרוקס", "ארקטיק מאנקיז" ו"פו פייטרס" - להקות ששנים סוחבות את הרוק על גבן באצילות - נשמעת מוגבלת, ממוחזרת, תקועה וצפויה ביחס לעושר, ההרפתקנות, החדשנות והתנופה שמגיעים מההיפ הופ המפחיד של "אוד פיוצ'ר", הפסיכדליה האלקטרונית-כאוטית של "גאנג גאנג דאנס" והאר-אנ'-בי המסומם של "דה ויקנד". כשלהקה מיותרת כמו ה"ואקסינז" היא השופר הנוכחי שלך אתה יודע שאתה בבעיה.

גם מיילס קיין הוא לא הפתרון. אפילו העיתונות האנגלית, שאמורה היתה להסתער בתאווה על אלבום הסולו הראשון שלו "Colour of the Trap", מחבקת אותו בידיים רפות - בוודאי ביחס לאהבה שהיא מרעיפה על הראפר טיילר, דה קריאייטור מ"אוד פיוצ'ר" - ומעדיפה לבכות את אובדן סיכויי הקאמבק של ה"ליברטינס" (ולו כדי שתוכל לשבץ בפעם המיליארד את פיט דוהרטי על השער. הוא הרבה יותר אטרקטיבי).

קיין, בן 24, שהנהיג שתי להקות בריט-פופ זניחות ("דה ליטל פליימס" ו"דה רסקאלז"), התפרסם כששיתף פעולה עם חברו הטוב והמוכשר פי כמה אלכס טרנר מ"ארקטיק מאנקיז" בצמד הפופ המתוזמר והחד הפעמי "דה לאסט שאדו פאפטס". "Colour of the Trap", שיוצא שלוש שנים אחרי "The Age of Understatement" של ה"פאפטס", מנסה לשחזר את האקסטרווגנצה ההיא - כולל גיטרות ג'יימס בונדיות וכלי מיתר ממיטב הרפרטואר של סקוט ווקר - ומבקש להדגיש את החיבה של קיין לצליל וינטג' סיקסטיזי ולמוסיקה של התקופה ההיא; ממוטאון סול דרך גראג' רוק ועד פופ צרפתי.

אף שגם כאן טרנר היה מעורב בתהליך היצירה, "Colour of the Trap" לא מתקרב בשום שלב לשיאים של שירים דוגמת "Standing Next to Me", "Calm Like You" ו"Meeting Place". כנראה מכיוון שקיין, על אף ניסיונות עיקשים כולל העתקת הדיקציה, גובה החזקת הגיטרה וזווית הפוני, הוא לא טרנר. יש לו כמה ריפים טובים ופזמונים הגונים - "Better Left Invisible" האנרגטי, הסינגל "Come Closer" והדואט עם השחקנית קלמנס פוסי "Happenstance". אבל אין לו, וגם לא יהיו לעולם, הכריזמה, הישירות והתשוקה שנודפות מטרנר. גם כשיש לו כבר שיר מעולה כמו "Telepathy" אי אפשר שלא לדמיין כמה טוב יותר הוא היה יכול להיות לו היה שר אותו סולן "ארטיק מאנקיז". זה אולי לא הוגן לשפוט אותו כל הזמן בצלו של אקזמפלר, אבל כשיחסי הציבור בעצמם שואפים לזיקה הזאת מטעמי מיתוג, המשימה הזאת נהפכת לכמעט בלתי אפשרית.

בתוך ההקשר הזה, וכשברקע האלבום החדש של "ארקטיק מאנקיז" מאיים להיות החלש ביותר שלהם עד כה, לא נותר אלא לקוות שקיין וטרנר יבינו את הפאדיחה ויאחדו שוב כוחות. אולי זה גם יהיה הרגע שהרוקנרול יזקוף את ראשו בגאווה ויוכיח את הספקנים. *

מיילס קיין, "Colour of the Trap" (קולומביה)



מיילס קיין. משימה בלתי אפשרית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו