בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבסיסט עומר אביטל קולע לכל ההגדרות

אם המוסיקה הישראלית היתה ליגת כדורסל, אביטל היה נבחר לשחקן המצטיין בה. אלבום חדש שלו והפרויקט "ימן בלוז" הם רק חלק מההוכחה

תגובות

בכדורסל האמריקאי המקצועני קוראים לזה MVP (Most Valuble Player), השחקן בעל הערך הרב ביותר, ולמעשה השחקן החשוב ביותר. הכוונה אינה לאו דווקא לשחקן שקלע הכי הרבה נקודות, שהוא בדרך כלל זה שמככב בפרסומת של אדידס או נייקי, אלא לשחקן שחלקו בהישג הקבוצתי הוא הגדול ביותר.

מוסיקה אינה ספורט תחרותי, וטוב שכך. אבל מאחר שמוסיקה היא לרוב אמנות קבוצתית, מתחשק לפעמים להשתמש במושגים מעולם הספורט כדי למדוד ולכמת את תרומתו של מוסיקאי יחיד להישג הקבוצתי של הלהקה שלו או להצהרה התרבותית של המעגל האמנותי שאליו הוא משתייך.

אז מי זכאי לתואר ה-MVP של המוסיקה הישראלית העכשווית? קודם כל צריך להגדיר מהו MVP בהקשר מוסיקלי. אפשר לחשוב על ארבעה פרמטרים: כמות העבודה (מוסיקאי שעובד מעט לא יכול להיות MVP), איכות העבודה (מוסיקאי פחות ממצוין לא יכול להיות MVP), הנטייה לשיתוף פעולה עם אמנים אחרים (מוסיקאי שעובד בבדידות מזהרת לא יכול להיות MVP), והפרמטר החשוב מכל: האם התרומה של המוסיקאי מסייעת להפוך את המוסיקה הישראלית העכשווית בכללותה לטובה ומעניינת יותר.

על סמך הפרמטרים האלה, אפשר להציע שני מועמדים לתואר ה-MVP של המוסיקה הישראלית העכשווית. הראשון הוא תמיר מוסקט. מוסקט, איש "בלקן ביט בוקס", הוא המוח הקצבי מאחורי הלהקה הזאת, אחת המצליחות והטובות שיצאו מישראל בשנים האחרונות. בשנה-שנתיים האחרונות הוא הרחיב את הפעילות שלו והתחיל להיות מעורב יותר בתעשייה המקומית: הוא הפיק את האי-פי של אפרת גוש, הפיק את האלבום האחרון של אורן ברזילי, מפיק את האלבום של משפחת המתופפים אלייב, ובאופן כללי עוזר לנסח צליל צבעוני, מרובד ומעודכן יותר של מוסיקה ישראלית מבוססת קצב.

הרשימה הזאת מתמקדת במועמד השני לתואר ה-MVP של המוסיקה הישראלית העכשווית. קוראים לו עומר אביטל, ועכשיו זה הזמן האידיאלי להסביר מדוע הוא שחקן כל כך חשוב במגרש המוסיקלי המקומי.

בשבוע שעבר יצא האלבום "ימן בלוז" ("Yemen Blues"), פרויקט שבראשו עומד הזמר רביד כחלני ואביטל הוא המנהל המוסיקלי שלו. כמה שבועות לפני כן יצא בארצות הברית האלבום "Live at Smalls", שמתעד הופעה של חמישיית ג'ז בהנהגתו של אביטל במועדון הניו-יורקי סמולס. ובשבוע שעבר, יום לפני הופעת ההשקה של "ימן בלוז", התקיימה ביפו הופעה של "דבקה פנטסיה" - הרכב שמנגן גרסאות חופשיות לשירים ישראליים ישנים מתקופת ההתיישבות. אביטל הוא המנהל המוסיקלי של ההרכב הזה ומנהיג אותו עם ישראל בורוכוב.

שלושת ההרכבים האלה מבהירים שאביטל עומד בכבוד בשלושת הפרמטרים הראשונים של ה-MVP. כמות עבודה - בהחלט: אביטל לא נח לרגע ופועל בכמה גזרות מוסיקליות במקביל. איכות העבודה - ללא ספק. האלבום החדש של "ימן בלוז", אלבום ההופעה הג'זיסטי, התצוגה של "דבקה פנטסיה" בשבוע שעבר - כולם מצוינים. בפרמטר השלישי, הנטייה לעבוד עם שותפים רבים ולהדביק אותם בהתלהבות, אביטל עומד בהצטיינות יתרה: הייתם צריכים לראות אותו עוזב את העוד באמצע ההופעה של "דבקה פנטסיה" ומקפץ כתיש בקדמת הבמה.

ומה בנוגע לפרמטר הרביעי והחשוב מכולם, התרומה לתמונה הכוללת של המוסיקה הישראלית? קשה לאמוד את הסעיף הזה, אבל לטעמי לפעילות העניפה של אביטל יש השפעה, גם אם לא דרמטית, שמסייעת להרחיב את האופקים של המוסיקה הישראלית ולהפוך אותה ליותר מעניינת. הפרויקטים שהוא מוביל מטפלים במוסיקה עממית וישנה בצורה מודרנית ורעננה, מצהירים בחדווה על כך שהמוסיקה הישראלית פועלת בתוך מרחב מזרחי וערבי, מציגים רמת נגינה גבוהה מאוד (לפעמים עילאית) ומצליחים לצאת מתוך הבועות הקטנות של הג'ז ומוסיקת העולם לתוך סביבה וקהלים יותר כלליים. זה לא פופ וזאת לא מוסיקה להמונים, אבל גם עם רביעיית "Third World Love" וגם עכשיו עם "ימן בלוז", אביטל עושה מוסיקה שמיועדת לאלפים ואולי יותר, כך שההשפעה המבורכת שלה על התמונה הכוללת עשויה להיות לא מבוטלת.

מסיר אבק

אביטל - קונטרבסיסט, נגן עוד, מלחין ומעבד - הוא בראש ובראשונה ג'זיסט. "ג'זיסט במובן הרחב", כפי שהוא עצמו מגדיר את עצמו. ב-1992 נסע לניו יורק עם הבסיסט אבישי כהן והטרובוניסט אבי ליבוביץ' - נסיעה שהיא אירוע

מכונן בדברי ימי הג'ז הישראלי. אביטל, כהן וליבוביץ' נסעו לאמריקה בלי תוכנית, אבל עד מהרה השתלבו בסצינת הג'ז השוקקת ופתחו את הדלת לעשרות רבות של ג'זיסטים ישראלים שנוהרים לניו יורק בשנים האחרונות.

אביטל נהפך לאחד מעמודי התווך של מועדון הסמולס, ניגן שם בקביעות ג'ז בגוון צ'ארלס-מינגוסי, זכה לביקורות מהללות ב"ניו יורק טיימס", ובאמצע שנות ה-90 הוחתם בחברת אימפלס היוקרתית והיה אמור להוציא שם את אלבום הבכורה שלו. אלא שאימפלס נקנתה על ידי חברה אחרת והאלבום לא יצא לפועל.

בתחילת העשור הקודם אביטל חזר לארץ, הניח את הקונטרבס בצד, למד עוד וצלל אל מעמקי המוסיקה הערבית והאנדלוסית. הוא פגש שלושה מוסיקאים צעירים ממנו - החצוצרן אבישי כהן, הפסנתרן יונתן אבישי והמתופף דניאל פרידמן - והקים את "Third World Love", הרכב שפעל בנקודת ההשקה המרתקת שבין ג'ז, גרוב ומוסיקה אפריקאית וצבר קהל נאמן וגדול מאוד במושגים של ג'ז.

הרומן של אביטל עם המוסיקה הערבית והמגרבית קיבל ביטוי מינורי ב"Third World Love", אף שאביטל נהג ללבוש גלביות בהופעות של הרביעייה, אבל ב"דבקה פנטסיה" וב"ימן בלוז" הוא מתפרץ בסערה. "דבקה פנטסיה" מבקש להסיר משירי ההתיישבות הנושנים את אבק המובן מאליו שדבק בהם, ועושה את זה בכמה אמצעים: הדגשת הקרבה של השירים האלה למוסיקה הבדואית והערבית, העמקת הגוון האמנותי שלהם (באמצעות תזמור עשיר למשל) ומשחק מרתק עם המקצבים (באופן שמקשה על הקהל לשיר אותם בצורה רציפה).

אם "דבקה פנטסיה" מתאים יותר להופעות בישיבה ולקהל מבוגר יחסית, "ימן בלוז" פונה לקהל הצעיר יותר של מועדוני ההופעות. הפרויקט נולד במוחו של הזמר רביד כחלני, ואביטל עזר לכחלני להוציא אותו לפועל. הכותרת "ימן בלוז" מעט מטעה: זה לא בדיוק שילוב בין מוסיקה תימנית לבלוז (אם כי הם נמצאים באלבום) אלא יותר בין מוסיקה צפון אפריקאית לבין אנרגיות של סול ופאנק. חומר הגלם הוא מנגינות כמו-עממיות פשוטות שכחלני חיבר, וההרכב המעולה שאביטל גיבש (מימין: סקציית כלי נשיפה מצוינת; משמאל: שתי קשתניות נהדרות; ובתווך: כחלני והריתם סקשן, עם אביטל במראה של בוטסי קולינס, הבסיסט האגדי של "פרלמנט/פאנקדליק") עוטף אותן בפסקול מורכב אך נגיש, שוצף אך מעודן, ובעיקר מלא גרוב.

ציטוט מ"הופה היי"

מצד אחד, "ימן בלוז" ו"דבקה פנטסיה" לא היו נשמעים כל כך טוב אלמלא אביטל, המנהל המוסיקלי שלהם, היה ג'זיסט. מצד שני, אביטל לא היה מוסיקאי מעניין ומשפיע אם לא היה בוחר לעזוב לפני עשר שנים את המשבצת של הג'ז הטהור ולצלול לתוך עולמות מוסיקליים אחרים. מצד שלישי, חרף החיפוש המתמיד שלו, אביטל נותר ג'זיסט מעולה, כפי שמבהיר אלבום ההופעה החדש שלו, שהוקלט במועדון הסמולס לפני כשנה.

יחד אתו מנגן הרכב מובחר שכולל את אבישי כהן, הסקסופוניסט ג'ואל פרהם, הפסנתרן ג'ייסון לינדנר והמתופף ג'ונתן בלייק. הרפרטואר מורכב מקטעים של אביטל שמתפרשים מהארד-בופ עד בלוז ואפילו גוספל, שבתוכם הושתלו מדי כמה דקות אזכורים מהארכיון של התרבות הישראלית: פעם מקצב באווירת מתי כספי, פעם שבריר מלודיה מ"מאיה" של שלום חנוך, ואפילו ציטוט מ"הופה היי".

אפשר להמר בביטחון גמור שבערב שבו הוקלטה ההופעה הזאת לא היו הרבה הופעות ג'ז טובות יותר בניו יורק, כשם שאפשר להמר בוודאות שביום חמישי שעבר, כשאביטל ושותפיו הופיעו בתל אביב עם "ימן בלוז", לא היתה בעיר הופעה מלהיבה יותר. כך נשמעת עבודה של MVP. *



עומר אביטל. להרחיב את האופקים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו