בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היום שאחרי מעצבי העל

מודל המעצב-הסופרסטאר, שנברא מחדש על ידי טום פורד בשנות ה-90, פשט השנה את הרגל. ברוכים הבאים ליום שאחרי החלום

תגובות

לעתים די בתמונה אחת לא מסוגננת במיוחד כדי להצית רצף של מחשבות מפוכחות על תעשייה של מראות. ולא, הכוונה היא לא לתיעוד הכה מציאותי של תאי השומן שנצטברו בירכיה של קייט מוס שעה שצעדה בתצוגה של לואי ויטון במארס האחרון. תצלומי התקריב של ירכיה הרוטטות של דוגמנית העל, בת 37, שהופצו ברשת, עוררו דיונים סוערים בנוגע לאנושיותה המפתיעה.

לפני כשבועיים התמנה מעצב חדש לבית באלמן - צעיר אלמוני ששמו אוליבייה רוסטאן. פניו הנאות של רוסטאן, שניבטו מהתצלום הייצוגי בשחור-לבן שליווה את ההודעה על מינויו, הזכירו מעט מארשת התום של איב סן לורן הצעיר ביום שנבחר למלא את מקומו של כריסטיאן דיור בבית האופנה שייסד עם מותו הפתאומי ב-1957.

סן לורן ייסד בית אופנה עצמאי שנהפך לאחד הבולטים והמשפיעים במאה ה-20. סיכוייו של רוסטאן, בן 25, לעשות כן כיום נמוכים לאין שיעור. למען האמת, בהתחשב בקלות שבה ויתרו מנהלי באלמן על קודמו בתפקיד, כריסטוף דקרנן, עמידה איתנה בראש בית האופנה למשך עשור תהיה בבחינת הישג של ממש למעצב הצעיר.

כל זה לא קשור כלל לאיכות עבודתו או לחזונו האסתטי: גם שמו של דקרנן לא היה מוכר כשהתמנה להחיות את בית האופנה הצרפתי הוותיק באמצע העשור שעבר. באותם ימים באלמן גם לא היה שם נרדף לבגדים יוקרתיים נוטפי תשוקה. בשש השנים שבילה בבית - ארבע מתוכן כמנהלו האמנותי - דקרנן ריענן את מורשתו, ויצר סביבו המולה תקשורתית באמצעות עיצובים פשוטים למראה, בעלי אופי מיני מובהק, שהיו כפסע מוולגריות נקלית תודות לחייטות המופלאה שהציגו ומלאכות היד העדינות ששולבו בהם: ז'קטים מודגשי כתפיים, מכנסי ג'ינס מחוררים, חולצות טי קרועות וגודש של רקמות עשירות באבני חן.

מדהימים לא פחות מהבגדים עצמם היו מחיריהם השערורייתיים. זוג מכנסי ג'ינס קרועים נמכרו ב-1,500 דולר, ומחירה של שמלת מיני זרועת אבני קריסטל יכול היה להאמיר בקלות ל-15 אלף דולר.

כשדקרנן השלים את המהלך, שמו ושם בית האופנה נישאו בפי כל במידה דומה של ערגה. לכן האגביות שבה סיים את תפקידו היתה מפתיעה במיוחד. בהודעה לעיתונות שפרסמו מנהלי באלמן בחודש שעבר נמסר כי דקרנן אינו מכהן יותר במעצב הראשי של המותג. המעצב נפקד מהתצוגה האחרונה של המותג שנערכה בפאריס לפני כחודשיים, וההשערות הן שהוא לא היה מעורב בפעילות המותג כבר מתחילת השנה.

על פי דיווחים שונים, קשריו עם ההנהלה הבכירה של המותג היו רופפים למדי, והיו שגרסו כי הוא אושפז במצב נפשי רעוע. כך או כך, הוויתור על דקרנן שלח מסר ברור לקהילת מעצבי האופנה: המעצב עצמו, חיוני ככל שיהיה להצלחתו המסחרית של בית האופנה, אינו חשוב כמו שמו של הבית שהוא עומד בראשו. ולפי ההיגיון הזה, אין שום סיבה שמעצב אחר, ששמו אינו מוכר מחוץ לחוג המצומצם של אנשי תעשיית האופנה, לא יוכל למלא את מקומו בהצלחה.

בבית דיור הלך הרוח אינו שונה. מאז פיטוריו הסוערים של מי ששימש כמנהלו האמנותי ב-15 השנים האחרונות, ג'ון גליאנו, בעקבות התבטאויותיו הגזעניות הפומביות, טרם נמצא לו מחליף. על צוות המעצבים של בית האופנה מפקח בינתיים ביל גייטן, שעבד לצד גליאנו מאז שנות ה-80. על פי דיווחים, אנשי הצוות השלימו את עיצוב קולקציית הריזורט של המותג, והחלו לעבוד על קולקציית התפירה העילית שתוצג בפאריס ביולי הקרוב.

בישיבה של בעלי המניות בחודש שעבר הודיע יו"ר תאגיד LVMH, ברנר ארנו, כי צוות המעצבים של דיור מתפקד היטב ללא מנהיג אמנותי. "הם יעילים, יצירתיים ומיומנים בעבודה השוטפת של עיצוב קולקציות מדי עונה", אמר באחרונה לכתבת ה-WWD. "שום דבר לא הוכרע עדיין", ציין והוסיף כי בשלב זה הוא בוחן כמה מועמדים, אם כי ללא תאריך יעד מוגדר שמאלץ אותו לקבל החלטה פזיזה. "לוח הזמנים יכובד", הוסיף סידני טולדנו, נשיא דיור, באותו ראיון, מרמז כי תצוגותיו של הבית יועלו בשבועות האופנה כרגיל גם ללא הנהגתו של מנהל אמנותי.

כפי שהוכיחה תצוגת סתיו-חורף 2011-2012, שהועלתה בפאריס במארס האחרון במועד שנקבע מראש וללא כל בעיה או קושי, מאחורי המותג עומד צוות מגובש ומיומן של עובדים המסוגל לנווט את האונייה בהצלחה גם ללא פיקוחו של רב חובל. הבחירה להעלות לבמה בסופה של אותה תצוגה את צוות המעצבים, לבושים בחלוקים הלבנים שהם מדי עבודתם, אמנם העבירה מסר דמוקרטי מרגש כשהפנתה את הזרקור לעבודתם של אנשי העמל שאינם זוכים בדרך כלל להכרה ציבורית, ורבים מהנוכחים באולם מחו דמעה על רקע סלסולי הכינורות. אבל אין לטעות במחווה האנושית הצנועה הזאת: מדובר בהפגנת כוח של מנהלי הבית שביקשו להתנער באמצעותה מן התלות בחזון של מעצב כוכב כזה או אחר.

אפילו במותג העצמאי שנושא את שמו גליאנו איבד את שליטתו. בחודש שעבר הוא פוטר מתפקידו כמעצב הראשי על ידי מנהלי דיור שבבעלותם נתח נכבד מבית האופנה, וגם במקרה הזה ימלאו את מקומו המעצבים שעבדו תחתיו. לפי שעה הם לא מזדרזים למנות מעצב אחר.

שמות מתוך כובע

דקרנן וגליאנו הם מקרים בולטים של פיטורים רוגשים במיוחד, אבל הם אינם חריגים. בחודשיים האחרונים, חילופי המעצבים התכופים בראשות בתי אופנה, בין השאר בג'יאפרנקו פרה, אזארו, טרוסרדי וקשארל - שם עתיד סדריק שארליה לסיים את עבודתו כמנהל האמנותי באוקטובר הקרוב בתום שנתיים וחצי בלבד - מעוררים את הרושם כי מעצבי העל, שהיו עד לא מזמן גיבורי התעשייה, נהפכו ללא יותר ממאגר של שמות, שאפשר לבחור מביניהם באופן אקראי כמעט, כבהגרלה מתוך כובע.

באחרונה ריחפו איומי הפיטורים מעל לראשיהם של מעצבים בכירים בתעשייה, ביניהם סטפנו פילטי מאיב סאן לורן והאנה מקגיבן מקלואה. הדבר גרם למתח בענף האופנה. רק באחרונה התייחסו מנהלי סאן לורן לגלי השמועות בנוגע לפיטוריו של פילטי, והכריזו בעמוד הטוויטר של המותג כי אין בכוונתם לעשות זאת בזמן הקרוב.

מנכ"ל קלואה, ז'ופרואה דה לה בורדונאי, הסתפק באמירה צנועה לכתבת ה-WWD: "האנה עדיין אתנו, וזה כל מה שאני יכול לומר". אבל בתחילת השבוע פורסמה ידיעה באתר ובעמוד טוויטר של המותג שלפיה מקגיבן תעזוב את בית האופנה ומהחודש הבא תמלא את מקומה קלייר וייט קלר ששימשה כמנהלת הקריאייטיבית של פרינגל אוף סקוטלנד מאז 2005. בהנהגתה של קלר נהפכה יצרנית הסריגים הוותיקה, שנוסדה בסקוטלנד ב-1815, למותג יוקרה בינלאומי, אבל המעצבת נותרה מאחורי הקלעים. גם כיום, שמה אינו מוכר מחוץ לחוג תעשיית האופנה וקהל שוחריה.

ליהוקה של שרה ברטון לראשות בית אלכסנדר מקווין לאחר שהמעצב המייסד שם קץ לחייו בפברואר אשתקד, חיזק את הרושם כי ראשי בתי האופנה מעדיפים כעת לאייש את עמדות המפתח במעצבים סולידיים יותר. ההעדפה של ברטון על פני מעצב צעיר ומבטיח כגארת פיו, למשל, שסומן כמועמד מוביל להמשיך את מורשתו של מקווין לאחר מותו, חידדה זאת: ברטון נראית כמו מי שנכונה לטפח את היסודות שהניח המעצב המייסד במסירות רבה, ואינה מגלה להיטות יתרה להתחמם לאור הזרקורים.

"שרה עבדה עם מקווין במשך 12 שנים", אומר אלבר אלבז מלאנוון בראיון טלפוני מפאריס. דבריו מנסים להצביע על מעט הגיון בהתנהלותם של קברניטי תאגידי המותרות, אך היגיון מעולם לא היה עיקרון מנחה בתעשיית האופנה, ובאלמן הוא דוגמה נהדרת לכך. חלק מהבגדים שהציע המותג הצדיקו אמנם את מחיריהם הגבוהים במיומנות שהושקעה בחיתוך הגזרות ומלאכות היד המורכבות של שזירת האבנים. בקולקציית סתיו-חורף 2010, למשל, היו מעילי גלימה שצופו בפאייטים מזהב אמיתי. אבל באלמן סייע להפר את האיזון העדין של מחיר מול ערך בתעשיית האופנה, עד לנקודה שבה הבגדים עצמם נדמו כחסרי משמעות.

ומה בנוגע להגיון החדש של מנהלי דיור? "אני לא חושב שבית אופנה יכול להרשות לעצמו להתנהל לאורך זמן רב במצב הזה", אומר אלבז. "אני חושב שמדובר בתקופה ארעית שבה אתה יכול להמשיך ולנסוע על הדלק הקיים, אבל בבוא הזמן אתה חייב למנות מישהו שיש לו חזון וכיוון נכון מבחינה רעיונית ומסחרית. כל גוף צריך ראש".

מה שבטוח הוא שכעת למנהלי תאגידי המותרות אין ראש לראשים גדולים מדי. נראה כי מאז שטום פורד ניסח מחדש את מודל המעצב הכוכב כשנתמנה להמריץ את גוצ'י בשנות ה-90, התבנית הזו נשחקה, ועתה היא מוסיפה לאבד מתוקפה. לראיה, ברשימת 100 האנשים המשפיעים שהרכיבו עורכי מגזין "טיים" בחודש שעבר, פורד, בן 48, ששב באחרונה אל מרכז הבמה עם קו הלבשת נשים חדש ומדובר, היה נציגה היחיד של תעשיית האופנה.

אלבז מאמין בצורך להזרים דם חדש. "אנשים מחפשים שינוי. כולם מרגישים את הסערה שמתחוללת בעולם האופנה - את עייפות החומר של יותר מדי בגדים, יותר מדי תצוגות ויותר מדי פסאדה, ואת התזזית המהירה מדי של דברים שזזים לכיוונים רבים בבת אחת. בין המעצבים שמייצרים קולקציות ללא הרף וקניינים שעסוקים בלקנות או עיתונאים שנדרשים לסקר תצוגות רבות, לאף אחד אין את הפנאי לעצור לרגע ולקבל פרספקטיבה או זווית חדשה על המצב. אולי בגלל זה יש עכשיו רגע כזה של אתנחתא, של מחשבה".

הוא אינו סבור כי לב העניין הוא חילופי דורות בתעשיית האופנה. לדבריו, מדובר בהוויה משונה יותר. "התחושה שיש עכשיו היא מוזרה, אבל צריך לזכור שאופנה היא שיקוף של החיים ולא איזו מוטציה שמתפתחת במקום נידח. וגם בעולם יש רעידות אדמה - רעידת אדמה פיסית ביפאן, הפיכות המשטרים בעולם הערבי והאינטרנט ששינה את החיים בצורה משמעותית. ברגע שהכל שקוף וחשוף אנשים איבדו את הפרטיות, ומצד שני אנשים עסוקים כל הזמן בהעברת מידע. היו תקופות שבתצוגות הצופים התבוננו בבגדים, היום כולם מצלמים את הבגדים. מה זה אומר? שהם רואים יותר טוב או שהם רק מתעדים את זה? איפה החדווה של הרגע? מה קרה להנאה של לראות ולהרגיש את הדברים?".

מוזרות היא מהמטבעות הסחירים ביותר בעולם האופנה, ויש להם פנים רבות - בין שזוהי העתידנות והפטישיזם בעבודתם של תיירי מוגלר וקלוד מונטנה, אדריכלות הגוף של איסיי מיאקה וריי קוואקובו, החריגות האנגלית הנודעת לשמצה של ויויאן וסטווד או יכולתה של מיוצ'ה פראדה לדחוק את גבולות הטעם הטוב בכל פעם מחדש, באופן מינורי אך די כדי לעורר אי נחת מסוימת.

ההבדל המהותי כעת הוא שתחושת המוזרות אינה עוד אפיון אסתטי, אלא גורם מערער בתעשייה. בראיון שהעניקה בחודש שעבר לשבועון הגרמני "דר שפיגל" ופורסם ב"הארץ", קארין רויטפלד, עורכת "ווג" פאריס לשעבר, גוללה את סיפור התפכחותה מתעשיית האופנה. "במשך עשר שנים היה לי כיף אדיר. אבל לקראת הסוף זה הלך ונעשה פחות כיף, לצערי. פעם היה אפשר להשתעשע יותר, אבל עכשיו כל העניין הוא כסף, להביא תוצאות ולגלגל עסקים גדולים. תצוגות הקונפקציה נעשו רציניות להחריד. האווירה בהן כבר לא מחושמלת כמו שהיתה פעם, והן מקסימות בערך כמו כינוס רפואי".

מעניין מה היה לה לומר על תיאטרון הצללים שהעלתה דפני גינס בחלון הראווה של "בארניס" בניו יורק בשבוע שעבר. גינס החליפה בגדים של אלכסנדר מקווין מבעד לפרגוד בד מואר ושקוף למחצה, בערב הפתיחה של התערוכה המקיפה שייחד מכון התלבושות של מוזיאון המטרופולין בעיר למעצב המנוח שהיה ידידה הקרוב. כמה קסם היתה מוצאת רויטפלד במחזה הזה? ולאיזו קטגוריה היתה משייכת אותו מתוך החמש הקיימות ברפרטואר הקלאסי של התיאטרון היפאני המסורתי: מחזות על אלים, לוחמים, שדים, נשים יפות או נשים מטורפות?

"האופנות של היום לא מאפשרות לחלום כמו פעם. לפני 20 שנה האופנה היתה הבטחה - משהו שהיה חלק מהחיים ואולי העשיר אותם, משהו ששיקף עידן מסוים", הוסיפה רויטפלד באותו ראיון. "אם מסתכלים על פרסומות כיום, כל מה שרואים הוא תיקים. הפרסומות כבר לא עוסקות בחלומות; הלקוחות קונים עכשיו חפצים, לא חלומות".

כמוה, גם אלבז סבור כי הדחף לחלוק מידע ברשת והפופולריות שצברו תוכניות המציאות בטלוויזיה נגסו במידה רבה בחלום ההרמטי המפתה שקידמה תעשיית האופנה. אבל ההסבר שלו למצב הנוכחי נחרץ פחות. "אני חושב שזה שינוי שנמצא באוויר, ושאנשים עדיין מחפשים תשובות. היום אנשים רגילים להדפיס שאלה במחשב ולהמתין לתשובה מיידית, אבל לא לכל תהייה יש תשובה שמופיעה על מסך. יש דברים שצריכים לקרות כחלק מתהליך אורגני. נראה לאן הדברים ילכו". *



ג'ון גליאנו. מנהלי דיור מבקשים כעת להתנער מהתלות במעצב ראשי


אלבר אלבז. כל גוף צריך ראש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו