בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרט תיעודי שמוקרן בסינמטק תל אביב מנסה לחשוף את הצד האחר של דייוויד ביילי

הוא הפך את ג'ין שרימפטון לסמל של שנות ה-60, היה אחד משלושת הצלמים שיצרו את מיתוס "סווינגינג לונדון" ושימש בעצמו השראה ליוצרים אחרים

תגובות

באחת הסצינות הבולטות בסרט התיעודי החדש על חייו ועבודתו, "דייוויד ביילי: ארבע פעמים בתיבה", מנסה הצלם הוותיק לעמוד על סגנונו האישי.

"אני רוצה לצלם תמונות פספורט מאוד מתוחכמות. ללא תלבושות מפוארות. ללא עצי דקל ברקע", הוא אומר בטון נחרץ לבמאי ז'רום דה מיסולז. "אי אפשר להעתיק את מה שאני עושה כי אני לא עושה כלום... כשאני אומר שאין לי סגנון מסוים, אז בעצם יש לי, אבל אני לא רוצה להגדיר אותו. הסגנון שלי הוא כלום".

את תצלומי האופנה של ביילי קשה אולי לתאר במלים, אך קל מאוד לזהותם. הם אינם רוויים במשטחי צבע מתנגשים או משרטטים תרחישים סוריאליסטיים כמו תצלומיו המסוגננים לעילא של גי בורדן, למשל, ולא עולה מהם ניחוח מיני פטישיסטי חריף כמו בתצלומי האלות העירומות של הלמוט ניוטון. אם יש מאפיין אחד שמקשר ביניהם, פרט לרקע הלבן שביילי נוהג להציב מאחורי הדמויות שהוא מצלם, הוא תחושת הנינוחות שעולה מהם.

800 עמודים בשנה

סרטו התיעודי של דה מיסולז, שיוקרן הערב בסינמטק תל אביב בפסטיבל "דוקאביב", מתאר כיצד הצליח ביילי, בתחילת דרכו כצלם, לגרום לדוגמניות לעשות דברים שנחשבו אז לאסורים - כמו למשל לכרוע על הרצפה כדי לשוחח עם סנאי מפוחלץ. "לא ניסיתי לעשות צילומי אופנה. ניסיתי ליצור דיוקנאות של נערות לובשות שמלות", הוא אומר בסרט.

ביילי תיעד בקדחנות את הדוגמניות והשחקניות הבולטות בשנות ה-60, ביניהן ג'ין שרימפטון בריז'יט בארדו וקתרין דנב. עם רובן ניהל יחסים אינטימיים, ועם חלקן בא בברית הנישואים. הוא לכד בעדשת מצלמתו את הרוח והאלגנטיות של תקופתו, ובאמצעות גישה, שהיתה מרעננת בפשטותה, גרם לנערות שתיעד להיראות סקסיות בדרך הישירה והפשוטה ביותר.

יחד עם טרנס דונובן ובריאן דאפי, הוא סייע ליצור את המיתוס של "סווינגינג לונדון" בשנות ה-60 - תרבות שוקקת ומשוחררת של אופנה וידוענים שבה השתתפו שחקנים, מוסיקאים, אמנים, דוגמניות ובני אצולה. אט-אט היו הצלמים במעמד דומה למושאי הצילום שלהם וזכו לכינוי "השילוש השחור". אם התווית שהוצמדה להם אינה נשמעת אוהדת במיוחד זה משום שהיא נטבעה על ידי שני צלמים בכירים של התקופה, נורמן פרקינסון וססיל ביטון, שחשו מאוימים מעלייתם לצמרת של בני מעמד הפועלים ומהזוהר המחוספס שקידמו בעבודתם.

פרקינסון וביטון היו בני המעמד הגבוה, שלבשו צעיפי משי וכובעים מהודרים ונשאו עימם תיקי יד, כמו יתר אנשי החברה הגבוהה שכיכבו בתצלומיהם המסוגננים. לעומתם, ביילי נהג ללבוש ז'קט עור מטונף, שעורכי המהדורה הבריטית של "ווג" הזהירו אותו שלא ללבוש בעת ביקורו במלון סנט ריג'ס בניו יורק ב-1962 במשימתו הראשונה מחוץ ללונדון. ביילי כמובן לא נשמע לאזהרותיהם ולבש את הז'קט. הגברות המכובדות של "ווג" חרקו שיניים באי-נחת.

זה לא טרפד את הצלחתו במגזין האופנה. בתוך חודשים ספורים הוא החל לצלם שערים, ובתקופת השיא של פעילותו במגזין הוא צילם כ-800 עמודים בשנה. "הוא היה כל מה שרצית שהוא יהיה - כמו חברי להקת הביטלס, אבל נגיש", אמרה עליו גרייס קודינגטון, כיום מנהלת אמנותית ב"ווג" האמריקאי ודוגמנית בעברה, בראיון ל"ווג" הבריטי. "כולנו נלחמנו כדי להיות דוגמניות שלו, אבל הוא התאהב בג'ין די במהרה".

על שרימפטון אמר ש"היתה קסם, והמצלמה אהבה אותה גם". ביותר ממובן אחד היא היתה הדוגמנית המושלמת עבורו. "היה לה כישרון להניח את היד שלה במקום הנכון, היא ידעה היכן האור נופל, היא היתה טבעית" אמר, והוסיף כי "במובן מסוים היא היתה הדוגמנית הזולה ביותר בעולם - נדרש רק חצי סרט צילום כדי להשיג את הצילום המושלם".

הרבה לפני קובריק

בגיל 73, ביילי אינו נראה כמו מי שמתכנן להאט את קצב חייו. דה מיסולז מתעד אותו בסטודיו שלו בלונדון ובבית הכפר שלו בדבון, שם הוא יוצר פסלים ותצלומי טבע דומם של גולגלות ופרחים מיובשים. את עבודתו מאירים קטעי שיחה וראיונות שערך הבמאי עם מבקר האמנות מרטין האריסון, ידידו של ביילי. אבל את דיוקנו של הצלם הוותיק הוא מנסה להרכיב בעיקר באמצעות שיחות עם רעייתו הראשונה, השחקנית קתרין דנב, רעייתו הנוכחית קתרין דייה, וידידתו הקרובה ג'רי הול.

"רציתי להראות שהוא יותר מרק צלם אופנה", אומר דה מיסולז בשיחת וידיאו מדירתו שבפאריס. "למען האמת, זה היה ההסכם שלנו מהפגישה הראשונה. בכל הסרטים התיעודיים שנעשו עליו עד כה הוא הוצג כצלם האופנה הצעיר שתיעד את הסצינה התרבותית הסוערת בלונדון של שנות ה-60, אבל אני חושב שיש עוד המון דברים לומר עליו. הוא אדם מרתק שמתעניין בהמון תחומים פרט לאופנה. הוא לא צלם שמגביל את תחומי העניין שלו למציאות ההרמטית של עולם האופנה. הוא יוצא לצלם באפגניסטאן, הודו ומקומות נוספים. יש לו סקרנות גדולה מאוד לעולם שמסביבו".

לדבריו, ביילי איפשר לו גישה חופשית לחייו. "הדבר היחיד שהוא מנע ממני הוא להתלוות אליו לצילומים בהודו. הוא אמר שזה יפריע לו שאהיה מאחורי הכתף שלו במהלך הצילומים שם". אבל דה מיסולז לא היה מאוכזב מדי. ההיבט שסקרן אותו במיוחד היה יחסיו עם הנשים בחייו. "האהבה שלו לנשים היתה גורם מכריע בחייו, שגרם לו לשנות את סגנון עבודתו ואת תחומי העניין שלו כמה פעמים", הוא אומר.

המפגש הראשון בין השניים נערך ב-2005. דה מיסולז התבקש לביים סרט קצר לערוץ "ארטה", כחלק מסדרה של סרטים על יוצרים מתחומים שונים. לאחר שהשלימו את צילומי הסרט הקצר, ניגשו למלאכת הפקת הסרט הנוכחי. במשך שנתיים ביקר דה מיסולז את ביילי בסטודיו שלו בלונדון או בבית הכפר שלו ובסטודיו הנוסף בעיירה דבון שבאנגליה. "הכותרת שניתנה לסרט במשך העבודה עליו היתה 'הצד האחר של דיוויד ביילי', מה שאומר שאני מתעניין בצדדים נוספים, סמויים יותר, בעבודתו ובאישיותו". הכותרת מתייחסת לשם אלבום האולפן הרביעי של בוב דילן מ-1964, "Another Side of Bob Dylan".

דה מיסולז שזר בסרטו קטעים מתוך סרטים תיעודיים קצרים שיצר ביילי בתחילת שנות ה-70 על שלושה מהיוצרים משפיעים של התקופה: האמן אנדי וורהול, צלם האופנה ססיל ביטון והבמאי לוקינו ויסקונטי. בשנות ה-60 ביילי היה קרוב לבמאים צעירים רבים בבריטניה, ועל פי דה מיסולז, אחת משאיפותיו היתה להיות קולנוען. "הוא סיפר לי שהוא אפילו רכש את הזכויות לעבד את הספר 'התפוז המכני' לסרט, הרבה לפני קובריק. אם אני לא טועה זה היה ביחד עם מיק ג'אגר. בכל מקרה, הוא רצה לעבד אותו לתסריט שהוא יביים, אבל בסופו של דבר זה לא יצא לפועל. במקום זה הוא יצר כמה סרטים קצרים. כשגיליתי אותם הייתי מופתע מאוד. הם נפלאים! הראיון שערך עם וורהול במיטה, למשל, הוא מדהים וייחודי מאוד. איש לא הצליח לתעד את וורהול בסיטואציה כה אינטימית קודם לכן ולאחר מכן".

בסרטו שלו, דה מיסולז אינו מצליח לכונן אינטימיות דומה עם ביילי. למען האמת, קשה לומר שעלה בידו לחדור את מעטה הקשיחות של הצלם הוותיק. מבין קטעי השיחות שמתועדים בו והפרטים הנמסרים בקריינות רקע, המידע המעניין באמת מועבר באופן לא מפורש מתיעוד יחסיו של הצלם עם אחת הדוגמניות שמתארחת בסטודיו שלו בלונדון. ביילי מפציר בה להיות נינוחה ולא לעשות דבר שאינו טבעי לה באותו רגע, מסנן בדיחות כדי להפיג את המתח.

על אופיו אפשר ללמוד, גם באופן עקיף, מהדרך שבה הוא שולט, ולעתים אף מנהל את צילומי הסרט. ברגעים שבהם הוא מחלק הוראות ומביים את הסובבים אותו, ביניהם גם דה מיסולז, דיבורו הקשוח ופניו הזעופים מציירים דיוקן של איש נרגן, שדמותו כיום רחוקה מאוד מזו של הצלם הצעיר בעל הקסם האישי הכובש שעליו ביסס אנטוניוני את גיבור סרטו "יצרים" משנת 1966. באחת הסצינות בסרטו של דה מיסולז, ביילי מספר כיצד הציעו לו מפיקי הסרט לגלם את התפקיד הראשי במקום דייוויד המינגס, אך הוא דחה זאת על הסף בשל הדיסלקציה שממנה הוא סובל, שלא מאפשרת לו לשנן טקסטים בעל פה.

שמו של הסרט, "דייוויד ביילי: ארבע פעמים בתיבה", מתבסס באופן חופשי על ציטוט של קאונט בייסי המתייחס למקצב המועדף עליו בניגון מוסיקת סווינג. במשך הסרט, ביילי עושה הקבלה בין משנתו של בייסי לשיטת העבודה הישירה והפשוטה שלו, שבה לדבריו אין מקום לזיוף או לסילוף המציאות.

סרטו התיעודי של דה מיסולז מוסר את העובדות כהווייתן, כפי שמרמזת כותרת הסרט, למרות שמשולבות בו לא מעט הסחות דעת מיותרות. עם זאת, הוא אינו מספק מידע חדש על מי שהפך את ג'ין שרימפטון לסמל שובב של שנות ה-60, שצילם פעם את האחים קריי במלוא תפארתם הרצחנית, ושנותר אחד הצלמים הפוריים כיום. *



מתוך הסרט ''דייוויד ביילי: ארבע פעמים בתיבה''. סגנון אישי


מיק ג'אגר בתצלום של ביילי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו