בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה שחקנים טובים מוכנים להשתתף בסרטים רעים?

ניקול קידמן רוקדת עם חישוק, דונלד סאתרלנד משוטט בטוגה וניקולס קייג' מעצבן את המבקרים

תגובות

האולפנים ההוליוודיים משליכים את יהבם על טקס האוסקר ועל עונת הקיץ. אבל יש גם תופעה תרבותית עונתית שאופיינית לתקופה שבין לבין: שפע של שחקנים מצוינים שמופיעים בסרטים גרועים. האם זו ניקול קידמן מ"השעות" המיתמרת מעל ג'ניפר אניסטון ומתמודדת אתה בתחרות חשובה של ריקוד עם חישוק ב"לזרום עם זה"? בהחלט כן. וכן, זו נטלי פורטמן שנכבשת בקסמיו של אשטון קוצ'ר ב"קשר לא מחייב". ייתכן שהסרטים האלה צוברים מעט יוקרה מנוכחותם של כוכבים מסוג זה, אבל נראה כי ההיפך הוא הנכון.

לפעמים נחמד למצוא כוכבים גדולים במקומות לא צפויים. אבל נדמה גם שיש קטגוריה מיוחדת של שחקנים - רובם גברים, בגיל העמידה או אחריו - שמתמחים במצבים מביכים כאלה, ויש גם סוג מסוים של סרט שמתאים לנכונותם לזרוח בסביבה עלובה.

אחד התענוגות שמספקים סרטים כגון "The Rite", "The Eagle" ו"Unknown" הוא ההזדמנות לראות בפעולה שחקנים בסדר גודל של אנתוני הופקינס, דונלד סאתרלנד וליאם ניסן. הופקינס ממלמל, שואג וזועף לכל אורך הסיפור הכמו-מפחיד על איזה ממבו-ג'מבו על-טבעי. ניסן מאמץ את גידי צווארו כמעט עד התפוצצות בסיפור של זעם ונקמה. סאתרלנד, בשלל סצינות בתחילת "The Eagle", משוטט לו בסיפור הכמו-אפי על עלילות הקרב של אמני לחימה כרומאי נינוח, מעין אביו הקדמון טוב המזג של המרצה האופנתי והחרמן שגילם ב"בית החיות". אבל הפעם נותנים לו ללבוש את הטוגה.

סאתרלנד הוא מהשחקנים שלהיטותם לעבוד הילכה על הגבול בין אקלקטיות לחוסר הבחנה. באחרונה הופיע גם בסרט הפעולה "המכונאי", בכיכובו של ג'ייסון סטתאם. מבין בני דורו, מייקל קיין, האט מעט את הקצב, וג'ין הקמן פרש לחלוטין, אבל כל אחד מהם נהנה מתקופות שבהן השתתף בסרטים בתכיפות גדולה, עשורים פוריים שבהם היה קשה להעלות על הדעת לאיזו הצעה הם יסרבו.

הם השתתפו במנה ראויה של תפקידים ראשיים, אבל בזקנתם הקמן, קיין וסאתרלנד הם בעיקר שחקני אופי, שגויסו להוסיף צבע ואותנטיות לסרטים שבלעדיהם לוקים בחסר בתכונות אלה. ב"The Eagle", למשל, סאתרלנד משמש כסיידקיק ומורה רוחני זמני של צ'נינג טייטום, הכוכב הבוטה והמהורהר, שמוביל את עלילת הסרט בניסיון לשקם את כבוד המשפחה. סאתרלנד מוסיף מעט קלילות לאווירה הקודרת בתיאור דמות שכבר ידעה די אלימות ותהילה לתקופת חיים שלמה. נוכחותו היא דיווידנד קטן וערמומי, כפי שהיתה גם ב"קולד מאונטיין", "ספייס קאובויס", "גאווה ודעה קדומה" ועשרות סרטים נוספים.

במקרה של "The Rite" ו"Unknown", הופקינס וניסן הם הגיבורים, וסביר להניח שתפקידי הכוכב הלא מתנצלים שלהם יעוררו אם לא מחלוקת של ממש, לפחות מידה מסוימת של ספקנות. הופקינס, אחרי הכל, היה מזוהה עם תהילת סרטי מרצ'נט-אייבורי, נוסף על תפקידים כגון חניבעל לקטר וריצ'רד ניקסון. ניסן, מצדו, שגילם את הסקסולוג האמריקאי אלפרד קינסי ואת המהפכן האירי מייקל קולינס, ודיבב את אסלאן, האריה המשיחי מ"סיפורי נרניה", יושב בנחת בצמרת. מה שחקנים בעלי יוקרה כאלה מחפשים בסרטים האלה? זו אינה הפעם הראשונה שהשאלה צצה. ניסן גילם בחורף לפני שנתיים את הנוקם הזועם ב"חטופה" והופקינס מילמל וצרח ב"וולפמן" האומלל ב-2010.

בדרך כלל מתעורר החשד ששחקנים מוכנים להשתתף בסרטים כאלה מסיבות כלכליות. ההרגל להתייחס לאמנות באופן רגשני מוביל אותנו להבחין בין עבודה שמתחייבים לה מתוך אהבה או לשם התהילה, לבין תפקידים שהמניע העיקרי להם הוא התשלום.

אבל האם זו הבחנה משמעותית, או רק דוגמה לציניות שבמקרים רבים היא הצד השני של מטבע סגידתנו לכוכבי קולנוע? אחרי הכל, אף שלפעמים הם מקבלים שכר נמוך יותר עבור "פרויקטים של אהבה", הם אינם רגילים לעבוד ללא תשלום, לפחות לא יותר מאתנו. "חוץ ממטומטמים, איש לא כותב אלא תמורת כסף", הצהיר סמואל ג'ונסון בתור הזהב של הדפוס, במאה ה-18 ואף שצבא של בלוגרים מפריך לאחרונה את הטענה הזאת הרי שהעיקרון של מקצועיות מרדנית, גם אם למודת קרבות, עדיין תקף. משחק נחשב רק לעתים נדירות למקצוע מכובד, אבל הוא מקצוע עתיק מאוד, ואף שהדבקים בו מונעים אולי מאהבה, הרי הם מודדים את ערכם במטבע קשה יותר. העולם מלא שחקנים חובבניים, אבל אלה שאנחנו מוכנים לשלם כדי לראות הם אלה שהמשחק הוא בשבילם עבודה.

יש יתרונות לפופולריות העכשווית של חובבים שמשמיעים את קולם ומשפיעים על התרבות, ולא רק בחממות סרטוני הווידיאו הוויראליים בסגנון עשה זאת בעצמך ובתוכניות הריאליטי. הקולנוע העצמאי, אמריקאי וזר, קיבל זריקת עידוד מהגמלוניות והכנות המאפיינים לעתים קרובות הופעות לא מקצועיות. קילוף נימת הקול המקצועית והגינונים האופייניים עשויים לספק תרופת נגד מרעננת למלאכותיות המוכרת של מלאכתו של השחקן. אבל זוהרה של המלאכה הזאת לא הועם.

וזה מה ששחקנים טובים מביאים לסרטים, גם לגרועים שבהם: משמעת ומחויבות. ככל שהסיטואציה מופרכת יותר, כך מרשים יותר הרושם שנוצר מהתחושה שהם מתייחסים אליה ברצינות. יש כמובן עוד מדדים למצוינות - רגש מרומז, חריפות פסיכולוגית, שנינות - אבל מחויבות בלתי מתפשרת כזאת לבטח מעידה על גדולה. כמעט אפשר לומר שהגדולה מתבטאת בדיוק בפער שבין ההופעה לבין הסרט.

בטירוף שלו

אם זה נכון, הרי יש ודאות כמו-מתמטית שהשחקן הגדול ביותר בעולם כיום הוא ניקולס קייג'. ההיפותזה הזאת עמדה למבחן באחרונה כשיצא הסרט "מרדף עצבני" בכיכובו. קייג' זכה באוסקר לשחקן הטוב ביותר על "לעזוב את לאס וגאס" והיה מועמד על "אדפטיישן" - אבל הוא גם שחקן פעולה, שחקן קומי ובשנים האחרונות האיש הפופולרי והפורה ביותר בקולנוע האמריקאי בכל הנוגע לטירוף.

פרט לכמה יוצאי דופן (ובהם "פקד מושחת") המבקרים לא התלהבו מסרטיו של קייג' בעשור האחרון, הכוללים ערב רב של להיטים וכישלונות. הוא היה השחקן המרכזי בסדרת סרטי הפעולה לבני הנעורים "אוצר לאומי", ושלח ידו גם במדע בדיוני ופנטסיה כגון "גוסט ריידר", "הנבואה" ו"שוליית הקוסם". צריך להזכיר גם את "איש הקש", גרסה מחודשת טרנסצנדטלית איומה לסרט אימה משנות ה-70 שנהפך לנושא ללעג ביוטיוב.

קייג' אולי עשה זאת בין השאר בשל הקשיים הכספיים שנקלע אליהם, וכמה ממעריציו בהחלט תמהו על בחירותיו. אבל אי אפשר להגיד עליו שהוא מופיע דרך הטלפון (ביטוי שפירושו לעשות חצי עבודה, באופן לא מחויב). סביר יותר שהוא צורח לתוך הטלפון, או מנפץ אותו לרסיסים, או עושה עניין נשגב ובלתי צפוי אחר. במלים אחרות, פשוט עושה את התפקיד שלו. *



דונלד סאתרלנד ב''The Eagl''


אנתוני הופקינס ב''וולפמן''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו