בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האחים דארדן ממשיכים להציג יופי ריאליסטי קשוח ומלא חמלה

גאס ואן סאנט גולש ב"Restless" למתיקות יתר. הפרויקט הפוסט-טראומתי של קים קי-דוק, "אריראנג", הוא הסרט המעניין ביותר שהוקרן עד כה בפסטיבל

תגובות

קאן

בשנת 2008, בזמן צילומי "חלום", סרטו של הבמאי הדרום קוריאני המוערך קים קי-דוק ("אביב, קיץ, סתיו, חורף... ואביב", "להישאר בבית"), אחת השחקניות כמעט נהרגה. הדמות שגילמה היתה אמורה להתאבד בתלייה, והשחקנית נשארה תלויה באוויר. למרבה המזל, הבמאי עלה על סולם שהיה על הסט ושיחרר את השחקנית מהחבל.

"חלום" - שלא הופץ בישראל - היה סרטו ה-15 של קים, בן 50. עד אז ביים סרט אחר סרט, אבל מאז האירוע הטראומתי הוא מתקשה להמשיך לביים. זוהי נקודת המוצא המניעה את "אריראנג", סרטו החדש שמוקרן בפסטיבל קאן ה-64, שנפתח ביום רביעי שעבר. הסרט מוקרן ב"מבט מסוים", המסגרת התחרותית הנלווית לתחרות הרשמית, והוא הסרט המעניין ביותר שראיתי עד כה בפסטיבל. רק שם אחד מופיע ברשימת הקרדיטים של הסרט: זה של קים, שהפיק, כתב, ביים, צילם, הקליט את הסרט ומשתתף בו לבד בתפקיד עצמו - בבקתה מבודדת שאליה הגלה את עצמו.

הסרט הוא זעקת ייאוש תוקפנית, יהירה, זועפת אך גם מלאת הומור של אמן במשבר נרקיסיסטי. רוב הזמן קים נואם, מטיף, מתלונן, מתווכח עם כפילים של עצמו ומשתעשע על חשבוננו (אחרי סצינה שבה הוא פורץ בבכי, הוא שואל את הצופים, איך אנחנו יודעים שהיתה אמינה). אין זה מסוג הסרטים שזוכים לרוב להפצה רחבה בבתי הקולנוע, אך אני מקווה שאחד הפסטיבלים בישראל יאפשר לקהל המקומי לצפות בו. קים עצמו נכח בהקרנה ובתום הסרט התקבל על ידי הקהל בתשואות ארוכות.

אין מחילה

מצוקה מסוג אחר ניצבת במרכז כמה מהסרטים שהוקרנו בימים הראשונים של הפסטיבל. האחים הבלגים ז'אן-פייר ולוק דארדן, שמשתייכים לקבוצה מצומצמת של במאי קולנוע שכבר זכו פעמיים בפרס דקל הזהב (על "רוזטה" ו"הילד"), חזרו לתחרות הרשמית עם סרט יפה נוסף - "הילד עם האופניים".

האחים אינם חורגים מהדרך הקולנועית שבה הם פוסעים מאז שהחלו לביים את סרטיהם בסוף שנות ה-80, וממשיכים להציג יופי ריאליסטי קשוח ומלא חמלה. סרטם החדש מציג את סיפורו של סיריל, ילד כבן 12, שאביו נטש אותו והוא מנסה למלא את החסר. כמעט לכל אורך הסרט סיריל (בגילומו המופלא של תומה דורה) רץ, דוהר על אופניו, ממהר לעבר אותו חסד חמקמק ואניגמטי שכל סרטיהם של האחים דארדן מנווטים אליו.

סגנון הצילום, העריכה המדויקת והשימוש המוקפד והמרגש במוסיקה - כל אלה הופכים את סרטם החדש של האחים להצדעה מלאת הערכה וכאב לרצון ההישרדות של גיבור סרטם בעולם קשה.

"Restless", סרטו החדש של הבמאי האמריקאי גאס ואן סאנט ("סיפורו של ויל האנטינג", "אלפנט", "מילק") עוסק אף הוא במצוקתם של צעירים. היצירה הבעייתית שפתחה את "מבט מסוים" מציגה סיפור אהבה בין נער (הנרי הופר, בנו של השחקן דניס הופר), שהוריו נהרגו בתאונת דרכים, לנערה (מיה ואסיקובסקה, "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון) שגוססת מסרטן. לא קל להימנע מקיטש רומנטי וסנטימנטלי בסיפור שכזה. ואן סאנט כמעט מצליח - אך לא לגמרי. פה ושם סרטו גולש למתיקות יתר, אך יש בסרט גם סצינות יפות שמכפרות על כך.

לעומת זאת, קשה למחול לאופן שבו הבמאית הסקוטית לין רמסי מציגה את סרטה "חייבים לדבר על קווין", שמתחרה על דקל הזהב. הסרט - שמתרחש באמריקה ומבוסס על רב מכר מאת ליונל שרייבר - מציג את סיפורה הטעון של אם שבנה גדל להיות פסיכופט. זהו הסרט שמעורר עד כה את המחלוקת הגדולה ביותר בפסטיבל. יש שמעריכים אותו; אחרים, ואני ביניהם, נרתעים מהאופן המניפולטיבי שבו רמסי מציגה את הסיפור המזוויע.

רמסי מתרפקת על הזוועה והופכת את סבלה של האם למופע ראווה. בחירתה בטילדה סוינטון, שחקנית בעלת מהות אקסצנטרית בעליל, לגלם את האם המיוסרת, מוטעית מראש. שום דבר לא עובד בסרט: מהיחסים בין האם לבעלה (ג'ון ס' ריילי) ועד לאלה בינה לבין הבן (עזרא מילר). בהתחלה נדמה שהסרט מבקש לעסוק בנושא נועז - אמהות פגומה, אם שאינה מסוגלת לאהוב את בנה משום מה. מהר מאוד הנושא מתמוסס בראוותנות הכללית והמוטעית שמניעה את הסרט.

יומרה ללא כיסוי

את התחרות פתח סרטה הראשון של הסופרת האוסטרלית ג'וליה ליי "Sleeping Beauty". התוצאה, שנקטלה על ידי הביקורת, מגוחכת יותר מאשר מרתיעה. הסרט מציג את סיפורה של סטודנטית למתמטיקה (אמילי בראונינג), שעובדת בכמה עבודות. אחת מהן היא בבית בושת, שבו היא ישנה עירומה בזמן שגברים קשישים מתענגים על גופה. אולי לואיס בונואל היה יכול לעשות משהו עם הסיפור הזה, אבל ליי אינה יודעת, והתוצאה המביכה מדיפה ניחוח של יומרה ללא כיסוי.

בחירות בעייתיות הן נושאם של שני סרטים שמשתתפים בתחרות הרשמית. "האבמוס פאפאם" (הביטוי הלטיני "יש לנו אפיפיור"), סרטו של הבמאי והשחקן האיטלקי נאני מורטי, ("חדרו של הבן") מציג את סיפורו של אפיפיור חדש שחרד מלמלא את התפקיד הרם שהוטל עליו. כדי לחלץ אותו מהמצב המביך, מובא אליו פסיכואנליטיקן נודע (מורטי), אך הוא אינו מצליח לסייע לו. האפיפיור החדש נמלט מהוותיקן ומשוטט ברחובות רומא בניסיון למצוא מוצא למצוקתו הקיומית.

לא הכל עובד בסרטו של מורטי, שהיה להיט גדול במולדתו, אך זו קומדיה חריפה שרבות מהסצינות הכלולות בה חינניות. להצלחתו של הסרט מסייעת, בין השאר, הופעתו בתפקיד הראשי של השחקן הצרפתי הגדול מישל פיקולי ("יפהפיית היום" של בונואל ו"העלמות מרושפור" של ז'אק דמי). נוכחותו האלגנטית ורבת התבונה ממלאת את הסרט באנושיות ובחום.

בחירה בעייתית היא גם נקודת המוצא לעלילת סרטו של יוסף סידר "הערת שוליים", הסרט הישראלי העלילתי הארוך שמייצג את ישראל בתחרות. סרטו הרביעי של סידר מציג את סיפורם של אב ובן (שלמה בראבא וליאור אשכנזי), שניהם חוקרי תלמוד, שהיחסים ביניהם טעונים ותחרותיים. הבן נבחר לזוכה בפרס ישראל, אך הבשורה מגיעה בטעות לאביו, שמחכה לפרס זה 20 שנה. על בסיס הסיטואציה הזאת מנסה סידר ליצור קומדיה העוסקת בתככי האקדמיה, אלגוריה על היחסים בין אבות לבנים ובין הדורות בישראל.

סרטו של סידר ראוי לדיון מעמיק. בינתיים אומר שלמרות סצינות טובות, הוא סובל ממבנה תסריטאי לקוי. כמן כן, הסרט משתמש בגודש תחבולות סגנוניות שהופך אותו טרחני מעט.

גם הסרט הישראלי העלילתי הארוך השני המוקרן השנה בפסטיבל קאן, "הנותנת" של הגר בן אשר, ראוי לדיון רחב. הוא נוצר בהשראת סרטה הקצר "משעולים", שהוקרן בזמנו בקאן במסגרת ה"סינפונדסיון" המוקדשת לסרטי סטודנטים, ואף זכה בפרס. הסרט אינו נקי מפגמים המאפיינים סרט ראשון; אך הוא מעניין ובעל קצב ייחודי שונה מזה של מרבית הסרטים הישראליים. העלילה חומקת לסרט באופנים לא צפויים, כדי ליצור מצע תיאורטי שעוסק בניסיונה של אשה לשלוט בחייה.

גיבורת הסרט (בן אשר) היא תמר, אם חד הורית לשתי בנות, בעלת לול במושב מבודד, שחייה המתירניים משתנים כאשר למושב חוזר מכר ותיק (ישי גולן), וטרינר שכמעט כופה עליה לנטוש את חייה העצמאיים לכאורה. הממד האידיאולוגי של הסרט משתלט לפעמים על התוצאה, אך בכללותו, הסרט מעיד על מחשבה קולנועית נבונה שראויה להערכה ובעיקר לתמיכה במציאות קולנועית ישראלית שמתנהלת לרוב בדרכים יצירתיות שונות.



''הנותנת''. מחשבה קולנועית נבונה


''אריראנג''. זעקת ייאוש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו