מניירה ובובות מין

נעם בן זאב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

אם השומרים של הנסיכה הכלואה לבושים כמו הבריונים ב"תפוז מכני" של קובריק, חושב לעצמו הצופה הרגיל באופרה, והנסיכה עצמה עטוייה בפיאה בלונדינית בסגנון סרטי סקס גרמנים זולים, והחיילים נראים כאופנועני "מלאכי הגהינום" מסרט אפוקליפטי, בעוד היכל החוכמה והאור אינו אלא תחנת מחקר של חוקרי הקוטב הצפוני והנשים בפנטזיה של אחד הגיבורים הן בובות מין - ודאי חייב להיות בזה משהו, משהו נסתר, שאיננו בדיוק מבינים אבל מרגישים שהוא עמוק.

אז זהו, שלא: בתפאורה והבימוי של "חליל הקסם" בהפקה זו אין כלום חוץ ממניירה, תעתוע, מניפולציה מחושבת בתודעת הצופים. ובכל זאת, אילו השירה של הסולנים הייתה יפה ומלאת רגש, והנגינה עדינה ומתואמת, והניצוח מיוחד ומחמיא למוזיקה הנפלאה בגאוניותה של מוצרט - גם המניירה הזאת הייתה עוברת בשלום. אם בוכים לגעגועי פמינו וטמינה (ארתור אספיריטו והילה בג'יו), ונרעדים לקולה של מלכת הלילה (יקתרינה לקחינה), המניירות לא נספרות. אבל כאן לא כך היה. לפחות גיא מנהיים גנב את ההצגה, כצפוי מפפגנו, והיה מצחיק, מלא חיים, ומשתדל.

האופרה הישראלית מציגה: "חליל הקסם", מאת מוצרט; עם תזמורת ראשון לציון, מקהלת האופרה וסולנים. במאי: ז'ן-לואי גרינדה; מנצח: דייוויד שטרן; בית האופרה תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ